סיפורה של הילה שניידר (41) מנתניה, נשואה ואמא לשניים (9, 8), יועצת ארגונית, מרצה, מאמנת אישית ועסקית וסופרת
כשהבן שלי, בארי, היה בן שנה, הוא אובחן עם גידול במוח. כשהיינו באוטו, מיד אחרי הפגישה עם הרופא שהפנה אותנו למחלקה אונקולוגית, התחילו לי צירים ונולד הבן השני שלנו, מעיין.
נכנסתי לשנתיים של חוסר ודאות מתמיד. הרופא הסביר שבגלל המיקום של הגידול, אם ייגעו בו, הנזק המוחי יהיה ודאי. היינו במעקב, ובכל שלושה חודשים בארי עבר MRI בהרדמה מלאה.
התפטרתי מעבודתי כמנהלת גיוס בבית השקעות וסגרתי עסק פרטי שרק התחלתי להקים. ארבעה ימים אחרי הלידה כבר ניהלתי מערך לוגיסטי: מי נשאר עם מעיין, מי בא איתנו לבדיקות של בארי. הוא ישן עם מד סטורציה, וכל תזוזה הייתה עלולה לגרום למכשיר לצפצף. חייתי בפחד מתמיד שמשהו יקרה לו.
"כשהגעתי לחדר כושר לראשונה, ישבתי באוטו ולא הצלחתי לעלות. בפעם השנייה ראיתי שאני האדם הכי שמן בחדר ויצאתי אחרי חמש דקות"
אחרי שנתיים, כשהרופאים אמרו שהגידול יציב ושאפשר לנשום לרווחה, חשבתי שאפשר לחזור לחיים. הפסקתי את הציפרלקס שלקחתי בתקופה הקשה, ואז הגיעה נפילת מתח. נכנסתי לדיכאון קליני. שכבתי במיטה, לא דיברתי ולא אכלתי, ירדתי עשרה קילו ולא הצלחתי לישון. לקח זמן להבין מה עובר עליי. כשהתחלתי לקבל טיפול פסיכיאטרי, התחילה גם העלייה במשקל. עד גיל 39 הגעתי ל־137 ק"ג.
הייתי שמנמנה גם לפני כן. מגיל 12 הייתי ב'שומרי משקל'. אבל העלייה ל־137 קילו הייתה משהו אחר. הכפלתי את המשקל, והגוף כבר לא הצליח להחזיק את זה. לא היה לי איפה לקנות בגדים. בארוחת שבת אבא שלי היה אומר שהחלה לא בשבילי. פעם, בשוק הכרמל, הומלס אמר לי, 'היפופוטם, זוזי'. גם לחברים תמיד היה מה להגיד, וכולם הפכו להיות מומחים לדיאטות.
אני דווקא הרגשתי נוח עם עצמי. דגמנתי למידות גדולות, אבל אפילו כשההתייחסות הייתה חיובית, הרגשתי שאנשים לא רואים אותי, אלא את הגוף שלי.
"ההשמנה שלי לא נבעה מחוסר שליטה, אלא דווקא משליטת יתר. התפיסה היא שאנשים משמינים כי הם אוהבים מתוק או מנשנשים בלילה, אבל זה אירוע מורכב"
בשלב מסוים היו לי שברי מאמץ ברגליים והתקשיתי לעמוד, לנעול נעליים יפות ואפילו לשבת רגל על רגל. לא הצלחתי לנגב את עצמי בשירותים. החלטתי שאני חייבת לעשות מעשה.
כולם אמרו לי לעבור ניתוח בריאטרי, אבל פחדתי מהנזק. ניסיתי דיאטות, הפסקתי לאכול סוכר וקמח לבן, ובמשך שנה ירדתי 15 קילו. אבל הבנתי שכדי להגיע לירידה משמעותית אצטרך התערבות כירורגית. לפני שנתיים עברתי ניתוח מיני־מעקף, שבו מקצרים את הקיבה ואת המעי.
מאז ירדתי 55 קילו. הפסקתי לעשן, אני אוכלת מסודר, עושה ספורט ולוקחת ויטמינים. הבנתי שהניתוח הוא רק חלק מהתהליך, ושכדי לשמור על התוצאה לאורך זמן אני צריכה לאמץ הרגלים חדשים.
כשהתחלתי לעשות ספורט לא היה לי פשוט. בפעם הראשונה שהגעתי לחדר הכושר, ישבתי בחנייה באוטו ולא הצלחתי לעלות. בפעם השנייה נכנסתי, ראיתי שאני האדם הכי שמן בחדר, ואחרי חמש דקות יצאתי. התקדמתי בהדרגה עד שהגעתי למצב שבו אני עושה ספינינג.
הדבר החשוב ביותר שהבנתי הוא שההשמנה שלי לא נבעה מחוסר שליטה, אלא דווקא משליטת יתר. במשך שנים הייתי במצב של החזקה, של חוסר שינה וסטרס קבוע. התפיסה הרווחת היא שאנשים משמינים כי הם לא מנהלים את עצמם, כי הם אוהבים מתוק או מנשנשים בלילה. אבל השמנה היא אירוע מורכב.
בגלל זה כתבתי את הספר שלי, "על שמנמנוּת - האמת מתחת לשכבות". הכתיבה הייתה תהליך תרפויטי, דרך לעבד את מה שעברתי. רציתי לדבר על הבושה ועל השיפוטיות כלפי שמנים וגם על הבחירה בניתוח. חששתי שיחשבו שאני לוזרית, שבחרתי בדרך הקלה כדי לרדת במשקל. אבל בחירה בניתוח לא אומרת שום דבר על כוח הרצון. גם אחרי הניתוח נדרשת עבודה קשה, פיזית ומנטלית. בספר שילבתי את הסיפור שלי עם מחקרים, כדי שמי ששוקלת לעבור ניתוח תוכל לקבל מידע. כשאני מספרת, למשל, על הילדים שפחדו שאמות, אני מביאה גם מחקרים שעוסקים בסיכונים".
שורה תחתונה: "הרבה פעמים אנחנו נמנעים מקבלת החלטות בגלל פחד. אומץ זה לעשות גם כשמפחיד".
