"במשך שנים נחשבתי לאישה שתמיד אפשר לסמוך עליה, זו שתתפקד בדיוק כמו שצריך גם בתקופות משבר". כך אומרת ליזה עמיחי (42), נשואה ואם לארבעה ממודיעין: ינון (18), הלל (15), לביא (11) וישי (9). היא עלתה מצרפת בגיל 18, למדה עברית, עשתה תואר שני בייעוץ חינוכי, עבדה בתחום כ־15 שנה וגידלה את ילדיה כמעט לבד בזמן שבעלה שירת בצבא הקבע.
לפני תשע שנים, אחרי לידת ישי בניתוח קיסרי מתוכנן, התמונה השתנתה. "כבר בבית החולים לא רציתי להיות לבד עם ישי. אפילו די פחדתי ממנו. ניסיתי להתנהג כאילו הכול רגיל. באחד הימים יצאתי איתו ועם חברה לבית קפה. כשהוא בכה ופלט, העברתי אותו אליה עם מפיות והמשכתי להסתכל בתפריט. היא הבינה שמשהו לא בסדר ואמרה לי: 'את חייבת ללכת מיד לפסיכיאטר'. באותו רגע התקשרתי לקופת החולים ונאמר לי שהתור הפנוי הקרוב הוא רק בעוד שלושה חודשים. התחלתי לבכות. אחרי כמה דקות המזכירה התקשרה והודיעה לי שהתפנה תור מחר. הלכתי לפסיכיאטר בלי לעדכן את בעלי אפילו. דיברתי אליו לאט ובשקט, במבט מושפל. אמרתי שאני לא עצמי, לא בא לי כלום, אין לי כוחות, אני רוצה שקט, אני מרגישה לבד, עצובה, ריקה ואשמה. כשהרמתי את המבט הוא קבע: 'את סובלת מדיכאון אחרי לידה'".
מכאן התחיל טיפול ארוך: "הטיפול התרופתי הראשון לא עבד. מצבי הידרדר במהירות. הייתי לוקחת את ישי הקטן למיטה שלי ונשארת איתו שם עד שבעלי היה חוזר מהעבודה ולוקח אותו ממני. חברותיי הגיעו אליי בתורנויות כדי לטפל בילדים. הייתי במצב כזה של חוסר אונים, שלא הייתי מסוגלת לפתוח להן את הדלת. הן היו לוקחות את המפתח מהשכנים ונכנסות. הייתי שומעת אותן מהמיטה משחקות עם הילדים. אני לא יודעת איך שרדתי את זה. אמרתי לעצמי שכל השנים הייתי עם מסכה ועכשיו התגלתה ליזה האמיתית. רציתי להיכנס לאוטו ולהתרסק בקיר".
אחרי חודשיים עברה עם ישי אל הוריה, שעלו לארץ לפני הלידה. "הפסיכיאטר אמר שאני חייבת השגחה 24 שעות ביממה, וסירבתי להתאשפז. ההורים טיפלו בשנינו. כשהבנתי שיש לי תוכנית אובדנית קונקרטית, ואני עלולה לפגוע גם בישי, הסכמתי להתאשפז - שבועיים באשפוז מלא וחודשיים באשפוז יום. כדי לאפשר לישי להיכנס למסגרת, היה צורך ליישם את 'חוק פעוטות בסיכון' ונאלצתי לפנות לשירותי הרווחה. זה היה אחד הצעדים הכי קשים בשבילי, הרי אני הייתי היועצת שמתקשרת לרווחה בשביל אחרים. הרגשתי שעברתי צד. בדיעבד אני מבינה שלהיות מודעת למה שקורה לך ולבקש עזרה, זה כוח אדיר".
אחרי האשפוז כבר לא הייתה אובדנית, אבל השיקום היה רחוק מלהסתיים. כשבעה חודשים אחרי הלידה בעלה ביקש ממנה לדבר עם הילדים הגדולים, כי הם לא בטוב. "בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. הייתי כל כך עסוקה בלשרוד, שלא הבנתי שהמשפחה עוברת את הדבר הזה איתי. התיישבתי עם ינון, שהיה אז בן תשע, ושאלתי אותו מה שלומו. הוא אמר לי: 'אני בסדר, אבל זה קצת קשה, כי כשפאפא לא בבית אני פאפא'. המשפט הזה היה כמו חץ בלב. ואז הוא שאל: 'מה יש לך? אין לך סרטן אבל את מאוד חולה, אז מה המחלה שלך?'".
הצלחת לענות?
"כן. עניתי לו שהגוף והנפש מחוברים, וכשהנפש שלי כל כך חולה, אני מרגישה את זה גם בגוף. הוא הציע לי לעשות ספורט כדי להרגיש טוב יותר. פתאום ראיתי כמה הילד שלי גדל בתוך הדבר הזה".
גם המפגש עם הלל, אז בן שבע, היה מטלטל. "כששאלתי אותו מה שלומו, הוא התפרק בבכי: 'אני בוכה כי אני רוצה שאמא שלי תחזור, מאז שישי נולד, את לא אמא שלי'".
היא התחילה לשהות יותר בסלון, גם כשלא הרגישה טוב, כדי שהילדים יראו אותה. כעשרה חודשים אחרי הלידה קיבלה סוף־סוף טיפול תרופתי שעזר לה. דווקא אז צצו הקשיים של הילדים: "ינון התחיל עם התקפי עצבים ולא ידעתי איך להגיב, לא כאמא ולא כיועצת. ינון והלל אובחנו עם הפרעת קשב וריכוז. כדי להבין מה עובר עליהם התחלתי ללמוד אימון ילדים עם קשב וריכוז ובהמשך הדרכת הורים, עם התמחות בקשב וריכוז ובגירושים. בין השאר למדתי בשניידר ובבית הספר למקצועות ההורות בשיטת אדלר. "ברגע שהבנתי את העולם שלהם, יכולתי להכיל אותם. בהמשך רציתי לשלב בין הידע המקצועי לחוויה האישית שלי, כדי לעזור להורים אחרים".
לפני כשלוש שנים עזבה את משרד החינוך ופתחה קליניקה שבה היא מלווה הורים, ילדים ונוער. במקביל היא מרצה על סיפורה האישי. "כשאמא אומרת לי שהיא נשארת עוד חצי שעה באוטו כי אין לה כוח לעלות הביתה לילדים, אני לא נבהלת ולא שופטת אותה. פעם גם אני הייתי האמא הזאת. אני מספרת למטופלים על מה שעברתי, וזה מחזק אותם. הם מרגישים בודדים ואשמים, אני רוצה לגרום להם להבין את הילדים שלהם, ליהנות מהם. במשך שנה לא הייתי פנויה לילדים שלי. לא נגעתי מספיק, לא דיברתי מספיק, לא התעניינתי כמו שרציתי. משם נולד בי הרצון לדעת יותר, להבין יותר ולהיות שם בשבילם".
"כששאלתי את הלל מה שלומו, הוא התפרק בבכי: 'אני בוכה כי אני רוצה שאמא שלי תחזור, מאז שישי נולד, את לא אמא שלי'"
את אחת התובנות המשמעותיות ביותר קיבלה מגיסתה קרן ז"ל, אחותו של בעלה. "היינו חולות באותו הזמן - אני בדיכאון והיא בסרטן. יום אחד היא אמרה לי שיש לה מזל, כי את המחלה שלה אנשים מבינים ולא שופטים. 'את לא פחות חולה ממני, אבל אנשים חושבים שיש לך ברירה', היא הוסיפה. המשפט הזה שינה את הדרך שבה הסתכלתי על הדיכאון, כי הבנתי שאני לא יכולה להאשים את עצמי על משהו שלא בחרתי בו. פעם חשבתי שהחלמה פירושה לחזור לעצמי. היום אני מבינה שאני לא רוצה לחזור בדיוק למי שהייתי. המקום שבו הייתי חייבת להסתדר, להחזיק הכול ולהוכיח שאני יכולה לבד הוא לא מקום בריא. היום המדד שלי אחר - אני לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד. אני צריכה לדעת עם עצמי שבכל רגע נתון אני עושה הכי טוב שאני יכולה".
מה היית אומרת היום לאישה שחוששת שיש לה דיכאון אחרי לידה?
"לא להישאר עם זה לבד. זו חוויה של בדידות נוראית. אני מכירה את המחשבות שמגיעות עם הבדידות הזאת: למה כולם בסדר ורק אני לא? למה אני מרגישה ככה? אולי אני כפוית טובה? אולי אני אמא נוראית? צריך לשתף חברה, בן זוג, רופא משפחה. לא חייבים להתחיל בפסיכיאטר. אנשים רוצים לעזור. עם כל הקושי, צריך לתת להם. את חולה, לא בחרת בזה ואין לך במה להתבייש".
לפני כמה חודשים, בסיום אחת ההרצאות שלה, ניגשה אליה אישה בדמעות וסיפרה לה שהיא זו שסידרה לה את התור לפסיכיאטר תשע שנים קודם לכן. "מתברר שהיא זיהתה את הקול שלי כשהתקשרתי - הבנים הגדולים שלנו היו יחד בכיתה. היא סיפרה שהתחננה בפני הצוות לפנות לי תור. הבנתי שבן אדם אחד שמחליט לא להתעלם יכול לשנות חיים. אם הייתי מחכה אז שלושה חודשים לתור, אני לא יודעת אם הייתי פה היום".
