הפעם הראשונה ששירז גרינבאום ביקרה אצל פסיכולוג הייתה בגיל 25, כשחזרה להיות בקשר עם אביה לאחר נתק של 13 שנה. "התיישבתי מול הפסיכולוג, אמרתי 'שלום, קוראים לי שירז', התחלתי לבכות ולא הפסקתי עד סוף הפגישה. לא הצלחתי להשלים משפט, ניסיתי לדבר והמילים לא יצאו. הוא ישב שם 50 דקות והסתכל עליי בוכה".
הכול צף אצלה שם, על הספה, בחדר הפסיכולוג: הפגישה הראשונה אחרי הנתק הממושך, שהתקיימה ביום ההולדת שלה, כשהופיע שיכור ומתנדנד בביתה. הצרחות באוטו זה על זו במשך יותר משעה כשהאוזניים מצלצלות והלב כואב, ויותר מכול הצער על הידיעה המאוחרת שאביה הלום קרב והיא דור שני לטראומת מלחמת יום כיפור.
צעד אחר צעד הם טוו מחדש קשר של אב ובת, כשהמצלמה של שירז נמצאת ברקע, מתעדת רגעים, מנציחה את ההתקרבות ההדרגתית, מלווה את אביה מייקל במסע השיקום מההפרעה הפוסט־טראומטית ואת שירז שלומדת להכיר את האיש שלא הכירה בילדותה. 14 שנה ארך פרויקט ההנצחה, אלפי תמונות שחלק קטן מהן הוצג בתערוכה "עכשיו כשיש אור, תצלמי". התערוכה, שהוצגה בגלריה השיתופית P8 בתל אביב שלושה חודשים אחרי מותו של האב, הסתיימה בטרם עת ב־7 באוקטובר 2023, ביום שבו, ולאחריו, הצטרפו עוד אלפים רבים של חיילים אל מעגל הלם הקרב.
כעת היא מציגה את היצירות בספר "המתנה" (הוצאת אסיה), אלבום צילומים וטקסטים שממקם את היחסים בינה ובין אביה בתוך ההקשר החברתי הרחב של הישראליות הפצועה.
בקבוקים ריקים בחדר המדרגות
כדי להבין את הקשר בין שירז (46) לאביה צריך להרחיק עד ערבות רוסיה, שם הכיר סבא לוטק גרינבאום את סבתא אניה. הוא, יהודי שנולד בפולין, איבד את משפחתו הראשונה במחנות המוות וברח לרוסיה במהלך המלחמה. היא נוצרייה שנולדה ברוסיה והתגיירה למען הגבר שכבש את לבה. הם חזרו לפולין לחפש בני משפחה שאולי נותרו, ומצאו אחות אחת. ב־1950 נולדו שם התאומים מיכאל (מייקל) ויגאל, אחר כך נולדה רינה. כשהיו התאומים בני שמונה עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בכרם התימנים בתל אביב. לוטק ניהל חנות של מעילי פרווה ושמלות הוט קוטור מפולין ונהג ללבוש חליפת שלושה חלקים לעבודה. על קורותיו בשואה לא דיבר.
כשהגיעה העת, התגייסו התאומים לבית גרינבאום לצבא. מיכאל בחר להתגייס לסיירת. "הוא רצה להשתלב, להיות חלק מהמקום הזה", מסבירה שירז. יגאל שירת בגבעתי. זמן קצר אחרי שסיימו את השירות פרצה מלחמת יום כיפור והם נקראו למילואים ולחמו בחזית הדרומית. מה שעבר עליהם בשדה הקרב נחרט בנשמתם לנצח. "עד היום אני לא יודעת את כל סיפור המלחמה שלהם", אומרת שירז.
אחרי שנדמו הדי התותחים, מייקל בן ה־23 הסתגר בבית, ניסה לעבוד ולא הצליח, ניסה להתאבד שלוש פעמים ולא הצליח, היה בטיפול פסיכיאטרי ושוחרר. הוריו שלחו אותו ואת אחיו להתאוורר בניו יורק, "ככה קראו לזה פעם", אומרת שירז. יגאל נשאר שם שלוש שנים, מייקל חזר אחרי שנה. הוא מצא עבודה כתאורן, היה חלק מהבוהמה התל אביבית. את אמה של שירז, סטודנטית לפילוסופיה, הכיר דרך חברים משותפים. היא הייתה אלמנה צעירה שאיבדה את בעלה הראשון שנפטר מדום לב. הם נישאו והביאו לעולם בת אחת.
תארי את הילדות שלך.
"זה היה בית עם המון אהבה וגם המון כאב. גם מסבא וסבתא, גם אבא עם המשא שלו ואמא עם הצער על בעלה הראשון. ידעתי שמשהו לא בסדר עם אבא, אבל לא ידעתי מה. אני זוכרת שאבא היה נעלם וחוזר באמצע הלילה עצבני. היו הרבה צעקות, הרבה ריבים בינו ובין דוד שלי. אני לא זוכרת אותו ישן. בכל בוקר הייתי רואה בקבוקי אלכוהול ריקים בחדר המדרגות, והיה הרבה וויד. אני זוכרת שכשהייתי קטנה אמרתי לו שהעשן מפריע לי, והוא התחיל לבכות. המצב שלו היה בגלים: היו תקופות שהכול היה בסדר, הוא היה עובד, ואז התפרצות, פסיכוזה, שתייה, הוא היה נעלם מהבית וחוזר".
"נכנסתי לגיל המעבר מוקדם, הייתי צריכה להחליט לגבי ילדים והבנתי שאני לא יכולה לטפל באדם נוסף. אני שלמה עם ההחלטה"
כשהייתה בת 12 היא ואמה עזבו את הבית ועברו לתל אביב. "כשהמצב הסלים הם ניסו להיפרד", היא אומרת. "אבא נהיה יותר מעורער, הוא היה מגיע לבית שלנו במצב לא טוב. אמא הייתה עייפה, היה לה קשה. היא הבינה שהיא לא מצליחה לעזור לו. מחקרים מראים שכשנשים של הלומי קרב מתערבבות עם הטראומה של הבעל, זה גורם להחמרה במצב, כי הן עצמן נהיות עייפות יותר, חוות דיכאון ולא מצליחות לתפקד וזה נהיה לופ. אמא שלי הרגישה שבלתי אפשרי לנהל ככה חיים, שהיא לא יכולה יותר, ועזבנו את העיר".
"הכל נפיץ"
הן עברו לזכרון יעקב, משם היא זוכרת בעיקר שקט רועם. "גם שקט של לא להיות בעיר וגם שקט במובן של ניתוק מכל מי שהכרתי, מהחברים, מסבא וסבתא. דממה. נפתחו לי שער חדש, חיים חדשים, בית ספר חדש וגם סוג של תחושת תלישות שליוותה אותי המון שנים. גם אחרי שחזרתי לתל אביב הרגשתי שזו כבר לא העיר שלי. לקח לי המון זמן להגיד 'זה הבית שלי'".
הנתק בינה ובין אביה היה כמעט מוחלט. "היינו מתקשרות לסבתא שלי פעם בכמה שנים לשאול מה איתו", היא אומרת. "גם איתה לא הייתי בקשר. פעם־פעמיים ראיתי אותו בפסטיבלים, הוא היה שיכור, אז הפסקתי ללכת כדי לא לעשות לעצמי פדיחות.
"זה לא שמישהו לא רצה להיות בקשר, אלה לא היו גירושים מכוערים כמו שאומרים, ואף אחד לא התכוון לרע. זה פשוט היה בן אדם שלא מצליח לתקשר את המצב שבו הוא נמצא. לא היו כלים להתייחס למצב שלו, אפילו אמא שלי לא ידעה שהוא הלום קרב".
מה חושבת ילדה שלא נמצאת בקשר עם אבא שלה? כעסת עליו?
"זה היה יותר חוסר אונים, הרגשה שאני רוצה לעזור לו ולא יודעת איך. לא הרגשתי שהוא נטש אותי, להפך, הרגשתי שאני נטשתי אותו. זו הייתה הרגשה של פרידה שאין לה הסבר טוב. הרגשתי גם שהוא מאכזב אותי. אכזבה אינסופית. ביקשתי ממנו לא לשתות, ולא היה סיכוי שהוא לא ישתה, והייתה גם תחושת החמצה על זה שלא הייתה לי ילדות איתו, שלא הלכנו יחד לדוג או לפסטיבלים. אחר כך הגיע הכעס על חוסר האונים של הרשויות, שלא הייתה עזרה, שהייתה הכחשה. כיום זה הכעס הכי גדול שלי: ההכחשה של הפוסט־טראומה כמנגנון בחברה".
"היה רגע במוסד הסיעודי, שהייתי באבל וכעס כי הבנתי שהוא לא יֵצא משם. התחלתי לצרוח. הוא הסתכל עליי. חיבקתי אותו ואמרתי, 'כמה קשה להיפרד', ושנינו התחלנו לבכות"
ובחלוף 13 שנה נפגשתם. עם אילו רגשות מגיעים למפגש הזה?
"הייתי בת 25, עשיתי מסיבת יום הולדת והזמנתי אותו. הוא הגיע שיכור, זה היה נורא. אחר כך נפגשנו שוב. זה לא היה מפגש קליל. אני זוכרת אותנו באוטו, בגשם, צרחנו אחד על השנייה. אני לא זוכרת אפילו מה אמרנו. עברו כמה ימים, והוא התקשר אליי להגיד ששולחים אותו לגמילה. לא הבנתי מי שולח. לא ידעתי כלום. התחלנו תהליך, הייתי באה אליו פעם בשבוע־שבועיים לבית של סבתא שלי, שם הוא גר. פעם אחת הוא אמר לי שהוא נוסע לתל השומר. שאלתי 'מה יש שם?', הוא לא ענה. לקחנו את האוטובוס והגענו לבית החולים, נכנסנו לאגף השיקום. שם לאט־לאט הבנתי את הסיפור".
מה ההכרה הזו בפוסט־טראומה של אבא גרמה לך?
"הוא קיבל את האבחנה: 50% נכות, כלומר לא יכול לעבוד ומקבל קצבה. התחלתי לעזור לו, גם ביורוקרטית, גם בנסיעות. פתאום הבנתי שאני במסע ואני מטפלת בו, שזה עליי. הרבה פעמים רציתי להישבר בדרך ומשהו בי לא הסכים".
מתי היה הרגע שאמרת, עכשיו זה זמן טוב לתעד?
"שנתיים אחרי שחזרנו להיות בקשר התחלתי לימודי קולנוע במנשר. בשיעור צילום קיבלנו מטלה שנקראה 'בית'. הלכתי לצלם בבית של סבתא שלי, ושם התחילה שותפות עדינה. דוד שלי שאל אותי על המצלמה, ואבא שלי דיבר איתי על התאורה. משם זה היה דבר שאנחנו עושים".
איך הוא הגיב לנוכחות של המצלמה?
"בהתחלה הוא היה אומר לי די עם ה'חיים שכאלה'. לקח הרבה זמן עד שהוא עמד מול המצלמה. היו תקופות שלא צילמתי כי לא יכולתי, המצב שלו היה קשה, הוא היה בהתקפי זעם. ואז סבתא נפטרה ודוד שלי נפטר, ולא יכולתי להחזיק מצלמה".
"אבא נהיה יותר מעורער, הוא היה מגיע לבית שלנו במצב לא טוב. אמא הייתה עייפה, היה לה קשה. היא הבינה שהיא לא מצליחה לעזור לו"
אחרי שהקשר שלך עם אבא חודש, עדיין היו בו עלית ומורדות?
"המון. הרבה פעמים הלומי קרב לא מצליחים להסביר את עצמם. היו הרבה קצרים בתקשורת. לקח לי המון זמן להבין שלפעמים כשהוא אומר משהו בצורה מעצבנת הוא בעצם דואג לי. היינו יכולים להתקשר אחד לשנייה עשר פעמים, לצעוק והוא היה אומר 'תעזבי אותי' ומנתק לי את הטלפון בפרצוף. אני לא הבנתי למה. הייתי צריכה להבין את הניואנסים, מה מפריע לו, ממה הוא פוחד, מה יעשה לו טריגר.
"הכול היה נפיץ כל הזמן. הוא יכול היה להתחרפן על העובדת הסוציאלית, או לא ללכת למועדון שבועות כי מישהי עצבנה אותו, והיו הבעיות הרפואיות ובתי חולים וצנתור ראשון ושני ושלישי ורביעי. רק אחרי שהצלחתי להפריד בין הפוסט־טראומה ובין מי שהוא באמת, זה התחיל להיות קל. ככל שהבנתי אותו יותר, הוא נהיה יותר קומוניקטיבי. זה לקח כמעט עשור של דרמות אינסופיות".
6 צפייה בגלריה
במחלקה הפסיכיאטרית. "זו הפעם הראשונה שהוא שיתף פעולה עם המצלמה. נכנסנו למחלקה, שנינו ראינו את האור, והבנו שיכולה להיות פה תמונה. הוא הסתכל עליי ועשה מין ג'סטה כזו שאומרת: 'צלמי'"
(צילום: שירז גרינבאום)
הייתה הדדיות בקשר? הוא הצליח להתעניין בך, לשאול לשלומך?
"בהתחלה זו הייתי אני שדוחפת, אבל לא רציתי להכביד עליו יותר מדי. תמיד הרגשתי שהוא דואג לי ואוהב אותי. אחר כך כבר הבנו שאנחנו במסע משותף, שאין דרך חזרה, שאני לא הולכת לשום מקום והוא לא הולך לשום מקום".
"הבנתי שיש לי שליחות ציבורית"
לאורך השנים שהיו להם יחד, עד שנפטר אביה לפני שנתיים, בגיל 73, הבינה שהיא נושאת בעצמה סימפטומים של דור שני לטראומה, מה שנקרא בשפה המקצועית "טראומה משנית", כלומר פיתוח תסמיני פוסט־טראומה לאחר חשיפה לאירוע טראומטי שעבר אדם אחר.
"כיום התסמינים במקום ממש טוב, כי למדתי לנהל אותם", היא אומרת. "בשלב מסוים אמרתי – נתמודד עם השד, והשד לקח אותי. עשיתי דברים מטומטמים מאוד. היו לי הפרעות אכילה מטורפות, חוסר ויסות רגשי, המון דיכאונות. לא יצאתי מהמיטה ימים. לא הצלחתי להיות בשגרה יציבה, ובתוך זה הייתה סימביוזה בקשר עם אבא, היינו בנדנדה. אם הייתי בדיכאון זה עשה לו טריגר. אם הוא היה נכנס לאטרף, היו לוקחים לי כמה ימים להירגע".
מה עזר לך לצאת מזה?
"הבנתי שאני צריכה מערך של עזרה. למזלי יש לי המון חברים, בני זוג שהחזיקו אותי, מטפלים ואמא שלי, קול השפיות וההיגיון, ובעיקר היו הפורום וקבוצות התמיכה".
את הפורום, שנקרא "להאיר את הבית", הקימה ב־2017 יחד עם בשמת סלע, ובמסגרתו הקימו קבוצות תמיכה לנפגעי פוסט־טראומה בליווי פסיכולוגים קליניים. לפני 7 באוקטובר עבדו על פרויקט משותף של קבוצות בפריסה ארצית לבני הדור השני עם נט"ל, אבל המלחמה טרפה את הקלפים.
"אבא שלי קיבל הכרה כפוסט־טראומטי רק 31 שנים אחרי המלחמה. הדור שלו לא טופל, לא קיבל עזרה ותמיכה בדבר שאפילו לא נתנו לו שם. אנחנו, בני הדור השני, יודעים לשאול שאלות קשות וחתרניות, לדרוש צדק. לעומתו, אני קיבלתי הכרה חברתית בטראומה שלי, בגלל זה אני ממשיכה בעשייה. הבנתי שיש לי שליחות ציבורית, ואז הקשר עם אבא קיבל עוד משמעות, הבנו שאנחנו לא עושים את זה רק לעצמנו".
כחלק מהשליחות הציבורית שלה הייתה גרינבאום פעילה בקולקטיב הצילום "אקטיבסטילס" וליוותה מאבקים חברתיים ופוליטיים מתוקשרים יותר ופחות, ובהם המאבקים לדיור ציבורי, המאבק של גבעת עמל לפיצוי הוגן ואחרים. מאז שאביה נפטר לא נגעה במצלמה. "אני לא יודעת מה לצלם", היא אומרת. ב־6 באוקטובר 2023 נערך שיח בגלריה שבה הציגה את תמונות אביה, בהשתתפות חברי הפורום. "מישהי אמרה שפוסט־טראומה היא חלק מהגורל של העם היהודי, שצריך לחשוב על זה ברצף ההיסטורי ושההתמודדות היא גבורה. אנשים אמרו לה: אנחנו לא רוצים שזה יעבור הלאה".
כעבור יום העולם התהפך, ומאז מספר המאובחנים עם פוסט־טראומה נמצא בעלייה, וכך גם מספר החיילים ששולחים יד בנפשם. "פוסט־טראומה ממלחמה היא תגובה טבעית לאלימות", אומרת גרינבאום, "בין אם זו אלימות שהופנתה כלפיך או אלימות שאתה הפנית כלפי אחרים. אבא שלי היה צלף בצבא וראה את החברים שלו מתים. הוא סבל מזה שהופעלה עליו אלימות וגם מזה שהוא עצמו הפעיל אלימות".
מה חסר כדי לסייע ללוחמים שסובלים מפוסט־טראומה?
"הצבא כבר נותן מעטפת טיפולית, אבל צריך להבין שכדי להחלים ולהשתקם צריך מערך של מטפלים, פסיכיאטרים, טיפול בקהילה וגם עזרה למשפחה, ושכל המערכות צריכות לעבוד יחד".
אם היה לכם כמשפחה מערך תומך, זה היה משנה את הקשר עם אביך?
"אולי אם כשהייתי ילדה הייתי מבינה מה יש לו, לא הייתי צריכה להפנים את הבושה וההסתרה".
לך אין ילדים. זה קשור למה שחווית בילדותך?
"בגלל הטראומה נכנסתי לגיל המעבר מוקדם יחסית. זה אופייני לנשים שחוו הרבה סטרס בחיים שלהן. כשהבנתי שאני נכנסת לגיל המעבר, וזה הרגע האחרון שבו עוד אפשר להביא ילדים, הייתי צריכה לקבל החלטה. במשך שנתיים חשבתי על זה, ההחלטה נכנסה לי לחלומות. הבנתי שאני לא יכולה, הרגשתי שזו הקרבה. הייתי צריכה את החופש, את האוויר, הייתי צריכה לטפל בעצמי מבחינה פיזית. הייתי עייפה. בדיעבד אני מבינה שזה היה קשור לאחריות הגדולה שהייתה עליי. לא חשבתי שאני יכולה לטפל באדם נוסף במשך שנים. עברתי תקופה של אבל, וכיום אני ממש שלמה עם ההחלטה. אני לא הולכת בעולם עם תחושת החמצה שאין לי ילדים, בין היתר בגלל שאני מוצאת הרבה משמעות במה שאני עושה. אם לא היה סוף טוב לסיפור הזה, אני לא יודעת אם הייתי נשארת שפויה".
מה הסוף הטוב בסיפור שלך?
"שאני ואבא שלי הצלחנו לעשות שלום במשפחה. כשהוא נפטר היינו בקרבה הכי גדולה שיכולתי לדמיין, נס שיכולנו להגיע למצב הזה. הצלחנו להיפרד באהבה עמוקה ובתחושה שתיקנו. היה רגע במוסד הסיעודי, שהייתי באבל וכעס כי הבנתי שהוא לא יֵצא משם. התחלתי לצרוח ופתאום תפסתי את עצמי ואמרתי לו, 'אני לא יודעת מה עובר עליי, לא צרחתי שנים'. הוא הסתכל עליי. חיבקתי אותו ואמרתי, 'כמה קשה להיפרד', ושנינו התחלנו לבכות. הלכנו בעיניים פקוחות לעבר הפרידה".
