בשנות נעוריה התגוררה אינס אולנובסקי עם הוריה בדירה ישנה בפינת הרחובות ויאמונטה ופסטאור בבואנוס איירס. בקרב אנשי הקהילה היהודית בארגנטינה, נקודת הציון הזו מעוררת עד היום חלחלה. ב־1994 מחבל פוצץ מטען נפץ שהוטמן במכונית תופת והרס את הבניין שבו פעל AMIA - הארגון המרכזי של הקהילה היהודית בארגנטינה. בפיגוע נהרגו 85 בני אדם ונפצעו 330 - פצע פעור בהיסטוריה היהודית המודרנית.
משפחת אולנובסקי חזתה בתוצאות המחרידות ובהשלכותיהן מדירתה בבניין ממול. "כל הזכוכיות בבית שלנו התנפצו. היה לנו מזל. הדבר היחיד שקרה לי הוא חתך בפרק ידי השמאלית. נשארה לי צלקת כמעט בלתי נראית, הממוקמת בדיוק היכן שאדם הרוצה להתאבד היה חותך את הוורידים. אני רואה אותה כסימן, תזכורת ליום הזה, שהיה אחד הגרועים בחיי", כותבת אולנובסקי בפתח ספרה "התמונות" שיצא לאור לאחרונה ב"תשע נשמות" (מספרדית: טליה הוס).
"כל הזכוכיות בבית שלנו התנפצו. הדבר היחיד שקרה לי הוא חתך בפרק ידי השמאלית. נשארה לי צלקת כמעט בלתי נראית, הממוקמת בדיוק היכן שאדם הרוצה להתאבד היה חותך את הוורידים"
כמה דקות לאחר הפיגוע צילמה את חדרה, שכוסה ברסיסי זכוכית מנופצת. "אני עדיין זוכרת את ההרגשה: רעדתי כל כך עד שלא הצלחתי להכניס את סרט הצילום למצלמה", היא משחזרת. "לאחר הפיגוע, הבניין שלי וגם הבניין שמולו הפכו לנקודות אסטרטגיות. בכל 18 ביולי היו כתבים וצלמים מתמקמים בהן כדי לסקר את טקסי יום השנה לפיגוע מבעד לחלונות שלנו".
גם היא עצמה המשיכה מדי שנה לצלם את מקום הפיגוע, בלי לדעת מה תעשה בתמונות האלה. כך עשתה גם ביולי 1997. היא צילמה מחלון חדרה, פיתחה את הפילם במעבדה הביתית אך מעולם לא הדפיסה ממנו תמונות.
ואז, ב־2003, בעיצומו של מעבר דירה, מצאה קופסת קרטון עם התשלילים (נגטיבים) הראשונים שלה, כולם בשחור־לבן ומרוכזים במעטפות נושאות תאריכים. היא התחילה לעבור עליהם אחד־אחד בזכוכית מגדלת, אל מול החלון. בשלב מסוים פתחה את המעטפה שעליה נכתב "AMIA 1997". אחת התמונות הייתה של קבוצת אנשים על גג הבניין שממול, בשנייה הונצח צלם שהתכופף מחוץ לחלון כשמצלמה צמודה לעינו. בתמונה שלישית הופיע אותו צלם, הפעם מקרוב יותר.
"מיד כשבחנתי את הנגטיבים האלה היה נדמה לי שאני מזהה את המצולם. כאשר סרקתי אותם קיבלתי אישור: הצלם שהתכופף מחוץ לחלון כדי לתפוס זווית טובה יותר היה דייגו לוי, לימים בעלי. צילמתי אותו הרבה לפני שהכרנו". במקביל, התמונה שלוי צילם בטקס התפרסמה בעיתון. בקצה השמאלי של הצילום רואים את הבניין שבו התגוררה עם משפחתה.
"זו הסיבה שלעולם לא צריך לזרוק תמונות או לוותר על שימור ארכיוני", היא אומרת בריאיון בסיוע אוריאל קון, העורך והמו"ל של תשע נשמות, שתרגם את תשובותיה מספרדית. "דייגו כבר לא בעלי, אבל אני אוהבת את הסיפור. בזכותו חשבתי על אפשרות ליצור ספר עם סיפורים שהמזל הוא אלמנט מכונן בהם".
החתולה הצילה מפיגוע
כיום, אינס אולנובסקי (49), אמא לברונו (20) וכרמלה (17), גרה עם בן זוג אחר בבואנוס איירס. היא צלמת, מורה, סופרת, עובדת במוזיאון הספרים והשפה, מרצה באוניברסיטה הלאומית סן מרטין ומעבירה סדנאות בצילום ובכתיבה. ב־2019 זכתה בפרס על יצירתה "מבוסס על אירועים אמיתיים". לאורך הקריירה שלה עבדה בתקשורת ובארכיונים, מה שהשפיע רבות על יצירתה הספרותית והאמנותית. גם ספרה הנוכחי, "התמונות", מביא שלל סיפורים המבוססים על תמונות אמיתיות שמצאה בארכיונים ושחיפשה את הסיפור מאחוריהם. גרסתו הראשונה הייתה עבודת המאסטר שלה.
"הרגשתי שיש לי הרבה סיפורים מרגשים והאמנתי שהם יכולים להיות חלק מספר. אם להתבסס על תגובות הקוראים בשפות רבות ושונות שבהן הופיע הספר עד כה, אני חושבת שלא טעיתי".
מה את מרגישה לגבי פרסום ספרך בישראל?
"הופתעתי ושמחתי מאוד, בייחוד כי בת דודתי נועה ומשפחתה חיים פה, ואשמח שהם יוכלו לקרוא את הספר".
באיזה רקע גדלת?
"נולדתי ב־1977, בעיצומה של הדיקטטורה הצבאית. חודשיים לאחר שנולדתי, משפחתי ברחה למקסיקו ופתחנו שם בפרק של גלות, שנמשך שש שנים. עם חזרת הדמוקרטיה, ב־1983, שבנו לארגנטינה. גדלתי בבית שמח, עם הורים עמוסי פרויקטים אישיים שעבדו קשה אך היו גם נוכחים מאוד בחיי. הייתה לי ילדות יפה. היינו משפחה עם חוש הומור משובח".
לצילום התוודעה בגיל 14: "ירשתי את התשוקה הזו מאמי שהייתה צלמת. היא לימדה אותי לפתח תמונות במעבדה ששימשה אותה, וכאמור, אהבתי לצלם מחלון החדר שלי. כשהתרחש הפיגוע ב־AMIA הייתי בת 17. זה היה בחופשת החורף, ביום שני, ואני ישנתי. שנייה לפני הפיצוץ החתולה שלי נכנסה למיטתי בצורה מאוד מוזרה, מפוחדת, העירה אותי, וכשפקחתי את עיניי ראיתי שהווילון זז וזכוכיות מהחלון התפוצצו עליי. למזלי, בזכותה, הצלחתי לכסות את עצמי בשמיכה ולהתגונן מפני פציעה חמורה יותר".
לפיגוע הייתה השלכה על חייך?
"לי ולמשפחתי נגרמה טראומה קשה שמלווה אותי מאז. צפייה מדי יום בהריסות המבנה גרמה גם לנו להרגיש הרוסים. לא היה לנו קשר ישיר לארגון, אבל הכרתי אנשים שנפגעו, מתושבי השכונה שהיתה מאוד מגוונת ומאוד יהודית, עם מספר רב של בתי כנסת ובתי ספר יהודיים, מסעדות וחנויות ורבבות חרדים שגרו בה. לתחושתי, חזרתי מדי שנה לצלם את הטקסים כדי להתמודד עם הפחד והייסורים שחוויתי ביום הנוראי ההוא. במידה מסוימת הרגשתי כאילו פעולת הצילום תגן עליי ועל משפחתי".
מתי התחלת את עיסוקך בארכיונים? היה לזה קשר לפיגוע?
"עבדתי בארכיונים מגיל צעיר מאוד. תמיד התעניינתי במה שאפשר למצוא בהם. אלה מקומות מלאים באוצרות, אם רק יש לך סבלנות לנבור בהם. עבדתי בארכיון הלאומי לזיכרון, בארכיון של אגודת הצילומים העיתונאיים (ARGRA) ובארכיון הביוגרפי של קרובות הנעדרים בתקופת הדיקטטורה הצבאית, שהפגינו בכיכר שנמצאת מול ארמון הנשיאות. אני מוקסמת מארכיונים. הם חשובים בעיניי, מלאים ברמזים ותעלומות שיש לחפש ולגלות, מצילים אותנו מהשכחה".
מה קרה למריאנה?
הספר הוא תוצאה של נבירה בארכיונים. אולנובסקי מגוללת סיפור אנושי על אפיזודה בחיים של מישהו, כפי שהיא משתקפת בצילום מסוים. בסופו של כל סיפור מצורפת התמונה שעליה נסב.
איך צץ אצלך הרעיון לספר מסוג זה?
"הרעיון הוא תולדה של התבוננות ארוכת שנים בתמונות ארכיוניות. הסתקרנתי לגלות את הסיפורים שהתרחשו בסמוך לצילום התמונות ולמצוא בהם את הניצוץ. גם כשבחרתי את הצילומים שנראו לי מסקרנים לקח לי שנים לגלות את הסיפורים מאחוריהם. השלב הבא היה לחפש אחר האנשים המצולמים, שפעמים רבות היו אנונימיים. כשמצאתי אותם, הם הופתעו, רובם ככולם שיתפו פעולה וסיפרו את סיפוריהם. כשהספר יצא לאור בארגנטינה, הם הוזמנו להשקה, מה שהפך את האירוע למרגש מאוד".
כשקראתי את הספר, היה חסר לי מידע על הגיבורים הראשיים והמשניים של התמונה. כך, לדוגמה, עניין אותי לדעת מה עלה בגורלה של מריאנה אווה סאלה, בתם של מתנגדי משטר. היא הייתה כבת ארבע כשהוריה נלקחו בידי אנשי הדיקטטורה הצבאית ואביה נרצח. נסיבות מסירתה לאדגארדו גרסיה, שצילם אותה, אינן מפורטות בספר. 35 שנה לאחר צילום התמונה זיהה גרסיה את סאלה ומסר לה את התמונה.
מה קרה למריאנה בשנים שחלפו עד שראתה את התצלום הזה?
"כל מה שרציתי לספר נמצא בפרקי הספר. אני אוהבת כתיבה חסכונית. לא רציתי למלא את הטקסטים במידע, כי גיבורי הסיפורים הם התמונות שבאו לחשוף סודות ולהפגין את חשיבותם כמשמרי ההיסטוריה".
אוהבים על אופנוע
הסיפורים ש"פרצו" מהתמונות בספר שונים אלה מאלה, אך רובם ככולם מרגשים. למשל, סיפורם של דימאס פניה ואשתו קוריטה על התמונה שאסטרז'ה הררה צילמה במקרה ב־2017, לכתבה על סוף העונה בעיר הקיט מאר דל פלאטה. "כשהתחקיתי אחר התמונה והגעתי לגיבוריה התברר לי סיפור מצמרר", מגלה אולנובסקי. "קוריטה, שנראית בתמונה בשיא פריחתה, הייתה למעשה חולה אנושה ומצבה הידרדר עד שהכתבה המצולמת התפרסמה במגזין. התמונה הזו, שהובאה אל מיטת חולייה, הייתה הדבר האחרון שראתה. היא מתה כמה שעות לאחר מכן. פרסמתי את סיפורם לפרטיו לבקשתו של בעלה האבל".
פרק נוסף בספר מוקדש לצלם דניאל מוצ'יוט שצילם את ההומלס אוסקר במשך 18 שנה. איך את מסבירה את הקשר בין השניים?
"אוסקר אוחדה היה חסר בית שהתגורר במכונית נטושה בעיר צ'יווילקוי. דניאל מוצ'יוט נולד באותה עיר, וכמו כל תושביה גם הוא הכיר את האיש הזה, שהיה חלק מהנוף. הילכו עליו סיפורים רבים, אך אף אחד לא ידע באמת מיהו. ב־1998 דניאל הציע לאוסקר לצלם אותו. בדיעבד, זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. התמונה מתעדת את ההתחלה של פרויקט צילום ייחודי ומתמשך ששינה את חייו של המצולם. ב־2017 פרויקט הצילום של דניאל נהפך לסרט תיעודי, 'החיים של אוסקר'".
כך כותב הצלם דניאל מוצ'יוט בספרה של אולנובסקי: "פרסמנו את ההזמנה לסרט ברשתות החברתיות, התקשרו אליי מארגון כלשהו ואמרו שהם מחפשים אחר אוסקר אוחדה. מתברר שהאחים שלו חיפשו אחריו. הייתה להם רק תמונה אחת שלו מהתקופה שהיו ילדים קטנים. הם שאלו אותי שאלות על אוסקר, והפרטים היו זהים. כך קרה נס. אוסקר אוחדה, שצילמתי במשך 18 שנה, היה אותו אוסקר אוחדה שחיפשו אירמה וראול, האחים שלו, במשך 58 שנה".
אולנובסקי: "סיפורם של דניאל ואוסקר אנושי ומרגש. זו הפעם היחידה שבה בכיתי בזמן כתיבת הטקסט".
בדיעבד, מדוע הופרד אוסקר ממשפחתו?
"האחים אוחדה נולדו בשנות ה־50. הוריהם נפרדו כשהיו קטנים, ושלושתם הועברו למסגרות נפרדות. אירמה וראול שמרו איכשהו על קשר, אבל עקבותיו של אוסקר אבדו להם עד שנתקלו בכרזה של הסרט. שלושתם שומרים על קשר עד היום".
