לפני מספר שבועות קראה ליבנת קופיט (48) באינסטגרם הודעה עוקצנית: "בטח קל יותר כשנולדים עם כפית של כסף". היא לא ידעה אם לצחוק או לבכות. זה כל כך רחוק מהמציאות של חייה. היא מיד העלתה פוסט והודיעה שבדיוק להפך.
"אף פעם לא הסתרתי שגדלתי בחולון", היא מחייכת, "ובכל זאת כותבים לי, 'את רמת שרונית עם כפית זהב בפה'". אני לא חושבת שיש לי לוק צפונבוני, אני מרגישה הכי חולונית, ויש לי זיכרונות לא פשוטים מהילדות. למשל, רגעים בבית הספר שבהם כל אחד מוציא סנדוויץ' עטוף יפה, ואני מוציאה שקית עם פרוסות לחם גדולות ורסק עגבניות. אבל הזיכרונות הכי טראומטיים היו אנשי ההוצאה לפועל. אנשים שנכנסו אלינו הביתה ולקחו את הטלוויזיה ואת טייפ הקסטות של אחותי לילי, שבו היינו שומעות קסטות של אילנה אביטל. זה היה הדבר הכי חשוב לה בעולם. הם פשוט באו, תלשו את השקע של הטייפ מהקיר. בתקופות מסוימות היה אסור לנו להגיד לאנשים באיזה רחוב אנחנו גרים או לשים שלט עם שם המשפחה על הדלת, כי ההורים חששו מההוצאה לפועל. היינו רדופים".
בסטודיו של מותג התכשיטים והאופנה שלה "לה לונה", באזור המוסכים של רמת השרון, יש נרות ריחניים דולקים ואווירה של מועדון סגור ויוקרתי. זו הממלכה שהקימה לצד קריירה מצליחה בהייטק, עד שהייתה צריכה לבחור ועזבה לפני חצי שנה את תפקידה כמנהלת מרכזי חדשנות מזרח תיכון ומזרח אסיה במיקרוסופט. הסטודיו הזה, שהוא גם בית מלאכה לצורפות וגם משרדים וחנות, הוא הניצחון האישי שלה על הנסיבות. ואי אפשר שלא להזכיר באותה נשימה את אחיה הצעיר, במאי הקולנוע משה רוזנטל (41). אחרי הצלחת סרטו "קריוקי" מוקרן בימים אלה סרטו "עצמאות", ששוזר בתוכו את הסיפור המשפחתי של משפחת רוזנטל, כולל האם הדומיננטית, שתי בנות ואח צעיר. הסרט זכה לשבחי הביקורת, לפרסי אופיר ולאהבת הקהל.
איך הרגשתם במהלך הצפייה בסרט?
"עברנו ממש רכבת הרים", מודה קופיט. "כשיצאנו מהאולם של הסינמטק, ניגש אליי אסי כהן, שמגלם את התפקיד הראשי ושאל: 'נו, איך את מרגישה?'. הדבר הראשון שאמרתי לו היה, 'יו, אסי, איזה בושות, כולם ראו שהלכנו להורים על הגב'. אז הוא אמר לי, 'מה, את סתומה? כולם הלכו להורים על הגב פעם, ככה היינו'".
4 צפייה בגלריה
"עצמאות". שחקני הסרט (מימין) והמשפחה האמיתית (ליבנת ראשונה משמאל)
(צילום: ורד אדיר, אלבום פרטי ובאדיבות סרטי יונייטד קינג וגרין פרודקשן)
ילדות של קשיים כלכליים
קופיט היא ילדת סנדוויץ', בין האחות הבכורה לילי (53) ובין משה, שצעיר ממנה בשבע שנים. "לאמא היה עסק לקוסמטיקה בבית (ממש כמו דמותה בסרט). אבא היה סא"ל בצה"ל, וכשהשתחרר מהצבא פתח עסק למטבחים שלא הצליח. הקשיים הכלכליים פגשו אותנו בגיל מוקדם. אני הייתי בערך בת עשר וזה נמשך לאורך כל הילדות שלנו בחולון, עד שהמצב התייצב כשהגעתי לגיל 18, אבל לא היה שפע כלכלי. בבית היה שפע רוחני. היו חום ואהבה וחלומות, ותמיד הייתה מוזיקה והתנגנו שירים".
היה אפשר לחלום בתוך כל המצוקה?
"כן! והדבר המדהים הוא שלמרות שהבית שלנו היה מאותגר כלכלית, היינו מקום עלייה לרגל. המשפחה המורחבת הייתה באה אלינו, ותמיד היינו רוקדים בבית. זיכרון הילדות שלי זה לקום בבוקר ולראות את אמא רוקדת שירים ביוונית או שירי אבבא. מצד אחד אווירה מרוממת רוח, מצד שני ריבים ומצוקה כלכלית. זה היה דיסוננס שהתנהל כך שנים. ההורים שלי לא היו אקדמאים. הם היו אנשים של נשמה ולב".
איזו ילדה היית?
"בבית הספר הייתי ילדה מגונדרת, מרגישה שאני מנכ"לית העולם. פעם המורה אמרה לאמא: 'לבת שלך יש אפס במתמטיקה, שום דבר לא יֵצא ממנה'. את הבגרות בארבע יחידות במתמטיקה עשיתי באקסטרני וקיבלתי 100. אם הייתי ילדה עם פחות ביטחון, זה בטח היה משפיע עליי".
"פעם המורה אמרה לאמא: 'לבת שלך יש אפס במתמטיקה, שום דבר לא יֵצא ממנה'. אם הייתי ילדה עם פחות ביטחון, זה בטח היה משפיע עליי"
מתי הבנת שאת צריכה לצאת לעבוד?
"מגיל צעיר רציתי לקנות את החופש שלי והתחלתי לעבוד בקטנה, כדי לעמוד בזכות עצמי. ידעתי שיש לי חלומות גדולים ורציתי אפילו להיות במצב שאני יכולה להציע להורים שלי עזרה. לאמא שלי הייתה חברה בעלת רשת אופנה, 'דונה גיי'. בגיל 14 הייתי נוסעת בשלושה אוטובוסים מחולון לדרום תל אביב ועובדת שם. הייתי ילדה בלונדינית קטנה, מהממת. כשכל מיני בעלי בוטיקים היו באים לאולם התצוגה כדי לקנות אופנה, הייתי אומרת להם, 'זה הדבר החם הבא'. הם היו בהלם ממני וקונים. בגיל 15 התחלתי לעבוד בחנות ג'ינסים בחולון, אחת מרשת של שלוש חנויות, ושנתיים אחרי כן כבר ניהלתי לבעלים את כל החנויות.
"לפני שהתגייסתי לצבא טסתי לארצות הברית הגדולה, ואבא שלי אמר: 'אני אתן לך חצי, ואת תעבדי ותשיגי את החצי השני'. ההורים נתנו לי תחושה שיש לי גב, אבל ידעתי שאין להם יותר מדי. חזרתי לארץ כדי להתגייס, וכבר בחופשת השחרור אחותי סידרה לי עבודה כמזכירה של סמנכ"לית בחברת טלדור (מערכות מחשוב, כיום חלק מקבוצת ONE), מקום העבודה שלה בזמנו. משם התקדמתי".
"זה לא שמיציתי במיקרוסופט, היה אפילו תפקיד גדול על הפרק בחו"ל, אבל פיתחתי מותג משלי והבנתי שלא הגעתי עד הלום כדי להישאר אותו דבר כל חיי"
האמביציה הביאה אותה רחוק. במהלך העבודה עשתה תואר במערכות מחשוב באוניברסיטת דרבי. כשהבוסית שלה בטלדור הכירה לה את אמיר קופיט, החיבור היה מיידי. במקביל להקמת משפחה הצליחה להתקדם בטלדור משולחן הפיתוח לראש צוות, למנתחת מערכות ולמנהלת פרויקטים. בגיל 29 ניהלה אגף ענק עם 200 עובדים.
ספרי על רגע אחד מאתגר שאת לא שוכחת.
"בתחילת הדרך ביקשתי מהמנהל שייתן לי הזדמנות לנהל רק פרויקט אחד. הוא ענה: 'אם יהיה לי פרויקט מאוד־מאוד קטן, שאף אחד אחר לא ירצה אותו, אולי אתן לך אותו'. בסוף היה פרויקט כזה, וכשהלקוח הציע לי עבודה אצלו בשכר כפול, סיפרתי למנהל. תגובתו הייתה, 'מה עוד את נותנת לו שהוא הציע לך שכר כזה?'. נשמתי נעתקה ויצאתי לבכות בשירותים. לא התפטרתי, ואחרי פחות משנתיים ניהלתי את האגף".
וכל זה לא הספיק לך. בחופשת הלידה הראשונה שלך לפני 15 שנה נולד גם מותג התכשיטים "לה לונה".
"הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו עם הידיים. חמי, אבא של אמיר, הוא אומן, יש לו מפעל פרספקס והוא לימד אותי צורפות. כך התחלתי לעשות את התכשיטים הראשונים. כשחזרתי מחופשת הלידה אחרי חצי שנה, כולן בעבודה היו עם התכשיטים עליהן, כי אחותי מכרה להן אותם מעמדת המזכירות בטלדור. "העליתי אז לאינסטגרם מטבע עם חריטת שמות. בר רפאלי ענדה אותו, העלתה תמונה ועשתה האשטג של שמי. התעוררתי בבוקר והיו לי מאות בקשות רכישה, כולל מדובאי, זו הייתה הפריצה".
4 צפייה בגלריה
ליבנת קופיט בימיה במיקרוסופט. "טיפחתי קריירת הייטק אבל אני גם אדם יצירתי""
(צילום: ורד אדיר, אלבום פרטי)
מכירות, זה כל הסיפור
במאי 2015 הוזמנה לראיון עבודה במיקרוסופט ישראל והתקבלה לתפקיד Engagement Manager (מנהלת ההתקשרויות של החברה). "אחרי פחות משנה המנהל שלי ניגש אליי ואמר לי, 'תקשיבי, את עוברת למכירות'. אמרתי, 'מה? אני לא דוחפת דברים לאנשים. אני לא אשת מכירות'. היום מצחיק אותי שזה מה שאמרתי. ואז הוא אמר לי משפט שנשאר איתי: 'כל מה שאת עושה במהות שלך הוא לגרום לאנשים לחלום מה הם יכולים לעשות עם הטכנולוגיה ולאן זה יכול לקחת אותם, וזה תפקיד מכירתי'. הפכתי למנהלת המכירות של כל חברות הביטוח והבנקים שעובדים עם מיקרוסופט.
"הבנתי שזה יושב בדיוק על השריר שלי, להכיר את הלקוח, להקשיב לו, להבין מה צריך ולתפור לו את הפתרון. כעבור שנה בערך המנהלת שלי עזבה והצעתי את עצמי לתפקיד. עברתי ראיונות עם מנהלים מחו"ל, וכולם אמרו לי שאני מוכשרת אבל עוד לא מוכנה לתפקיד, שהוא גדול עליי".
אאוץ', מכאיב.
"לקחתי את זה קשה מאוד. לא היה לי ספק שאני יכולה לעשות את זה. למזלי עברו כמה חודשים ולא מצאו אף אחד אחר. הלכתי לבוס ואמרתי, 'אין לך מנהל מכירות, יש לך כמה עסקאות מאוד גדולות בחוץ, תן לי לסגור אותן'. סגרנו את השנה מעל ומעבר למצופה ומוניתי למנהלת גוף המכירות של החברה בישראל. בשלוש שנים שילשה, לדבריה, את מחזורי המכירות, סגרה עסקאות אסטרטגיות, טסה ברחבי העולם וזכתה בפרס "גול דה וורלד" לעובדים מצטיינים.
"בטקס תפס אותי דירקטור המכירות באזור המזרח התיכון ואירופה ואמר לי, 'שאפו. אני מוריד את הכובע בפנייך. אני הייתי מאלה שחשבו שאת לא מוכנה לתפקיד'", היא נזכרת. "הוא הגיש אותי לתחרות שיווק חיצונית בשם 'ויזה' שאליה מתנקזים מנהלים מצטיינים מכל החברות הגדולות בעולם. הוגשו 20 נשים מכל מיקרוסופט, אני הייתי הנציגה של המזרח התיכון. עליתי לגמר בלונדון, והייתי אמורה לפגוש שלושה שופטים. התלבטתי איך לייצג את החברה ומה לספר על עצמי, והבנתי שאני צריכה להביא את כל הצבעים שלי. סיפרתי על הבית שגדלתי בו ועל החלומות הגדולים שאמא ציירה עבורי, על אבא שהיה בעולם העסקים ושאני קצת משניהם. לשמחתי זכיתי בפרס, זה היה רגע מכונן, הבנתי שאין חוקים להצלחה".
בתפקידה האחרון במיקרוסופט הייתה מנהלת רכזי החדשנות של המזרח התיכון ומזרח אירופה, אך לא נטשה את עולם הצורפות. היא הקימה עסק קטן בבית והמשיכה לעצב תכשיטים.
הגעת למשרה בכירה, הרווחת כסף, למה היית צריכה גם את זה?
"'לה לונה' לא נוצר מצורך אלא מתשוקה. 26 שנה טיפחתי קריירת הייטק והגעתי להישגים, אבל אני גם אדם יצירתי, רציתי ליהנות משני העולמות והם השפיעו לטובה זה על זה. אני מאמינה בדואליות".
כשיש לי חלום
באפריל האחרון עזבה קופיט את מיקרוסופט. "זה לא שמיציתי או שנגמר לי. היה אפילו תפקיד גדול על הפרק בארצות הברית, אבל פיתחתי מותג משלי. הבנתי שלא הגעתי עד הלום כדי להישאר אותו דבר כל חיי. אני רוצה ללכת בנתיב חדש, וזה הרגע שבו נפלה ההחלטה. כשיש לי חלום לייצר משהו, אני מגשימה אותו. אני מפתחת כל הזמן מוצרים חדשים". וכשהיא מדברת על מוצרים חדשים היא לא מתכוונת רק לליין התכשיטים שהיא מעצבת, אלא גם על נרות, מוצרי ריח, תיקים, כפכפים ובגדים.
"יום אחד אמיר בעלי אמר לי: 'אולי תדברי עם אחיך ותעזרי לו לצאת מהארון?'. קראתי למשה אליי, ועוד לפני שהוצאתי מילה הוא אמר לי, 'התשובה היא כן'"
כמישהי שגדלה בבית לא יציב כלכלית, לא חששת לעזוב תפקיד רציני וללכת אל הלא נודע?
"כלכלית לא פחדתי. אני מאמינה וסומכת על עצמי. בעלי אמיר, בעל חברת SK&AK לשירותי מחשוב לעסקים, נתן לי גב ואמר: 'את יכולה ליצור לבד את מה שאת מרוויחה במיקרוסופט'. החשש היחיד היה לאבד חלק מהזהות שלי. פתאום שאלתי מי אני ומה יש לי לספר לעולם והאם עולמי יהיה מספיק עשיר ולא אשתעמם? תמיד חשוב לי להוכיח להוריי שאני יכולה להיות הדבר הגדול שהם רצו שאני אהיה. לכן אבא שלי היה בהלם כשעזבתי".
סצנת הפתיחה בסרט "עצמאות" של משה רוזנטל: ילד בשכונה שמסביר לאנשים זרים היכן גרים הוריו, בלי לדעת שהם אנשי ההוצאה לפועל שתכף ירוקנו את הבית שלו לעיני חבריו. אחר כך נפרשת עלילת הסרט על משפחה ממוצעת מחולון וזוגיות שנקלעת למשבר. אסי כהן מגלם את האב מאיר שבת, נהג מונית. קרן צור היא האמא בלה, יאיר מזור מגלם את הילד בועז, ועידו טאקו את גרסתו הבוגרת. הסרט הוקרן לראשונה בינואר השנה בפסטיבל "סאנדנס" בארצות הברית.
קופיט מספרת שלא ממש ידעה מה היא עומדת לראות. "וואו. בעשר הדקות הראשונות הרגשתי שאני מקבלת אגרוף בבטן. זה היה הרבה יותר דומה למציאות ממה שחשבתי".
תסבירי.
"גדלנו בבית שעיצב את מי שאנחנו, וכאמור היו בו הרבה קשיים כלכליים. אבל זה לא שאני מתביישת בו, להפך. היו גם אתגרים ביחסים בין ההורים, הם יחד מגיל 12, מאוד אוהבים אחד את השני אבל מאוד שונים, והיו הרבה אמוציות ומריבות בבית. זה היה פלאשבק למקום הכואב הזה. יש שם סצנות שזה ממש אחד לאחד דברים שקרו במציאות. דבר נוסף שריגש אותי זה לראות את הדינמיקה בין שלושת האחים. החדר נראה כמו זה שחלקנו שלושתנו. היינו חוזרים מבית הספר, רואים Catch 21, ושלושתנו לא שוכחים את הדפיקה ההיא של ההוצאה לפועל ואת הטלוויזיה שנלקחה לנו תוך כדי צפייה".
איזה קשר היה ביניכם?
"כמו בסרט גם במציאות, אחותי תמיד הייתה דמות מאוד אימהית. ההורים עבדו קשה ולא תמיד היו נוכחים בבית. גם היום היא אחות מדהימה".
"אחרי ההקרנה אסי ניגש אליי ושאל: 'נו, איך את מרגישה?'. אמרתי. 'יו, איזה בושות, כולם ראו שהלכנו להורים על הגב'. הוא אמר. 'מה, את סתומה? כולם הלכו להורים על הגב'"
הסרט עוסק בהומוסקסואליות בחולון של שנות ה־80 כאירוע מאתגר מאוד. איך חוויתם במשפחה את היציאה של אחיך מהארון?
"אני, בגדול, הוצאתי אותו מהארון המשפחתי בגיל 30. יום אחד אמיר בעלי אמר: 'אולי תדברי עם אחיך ותעזרי לו לצאת מהארון?'. קראתי למשה אליי, ועוד לפני שהוצאתי מילה, הוא אמר לי, 'התשובה היא כן'. דיברנו שעות. משה אמר לי, 'אני כבר השלמתי עם זה שיהיו לי חיים שאתם לא תכירו'. ואז התקשרנו לאחותי.
"מול המשפחה זה לקח עוד רגע. כשסיפרנו לאמא היא אמרה, 'רק אני מדברת עם אבא'. היא לקחה אותו למסעדה וסיפרה לו. הוא בכה במשך שבוע ואז נפגש עם משה. הם הלכו לצעוד בים, ומשה שאל, 'אבא, אתה מתבייש בי?', ואבא שלי ענה 'אני הכי גאה בך בעולם, היה לי קשה כי ידעתי שלא יהיו לך חיים פשוטים'. אחר כך הם נסעו לחודש לארצות הברית יחד ועשו בונדינג של אבא ובן".
ואיזה קשר יש לך היום עם אחיך?
"שנינו אנשים שחולמים חלומות. אני זוכרת את עצמי יושבת על הברכיים של אמא שלי בזמן העבודה כקוסמטיקאית, והיא אומרת ללקוחה: 'הבת שלי תהיה משהו גדול'. האמנתי לה. וכמו שאמא אמרה עליי, היא אמרה למשה מגיל צעיר: 'אני עוד אבוא לאוסקר איתך'".
אולי זה הסיפור. הורים שמצמיחים כנפיים, ילדים שמאמינים שהם יכולים לעוף.
"גם משה מספר שכשהוא סיים את לימודי הקולנוע וציפו שהוא יעשה סרט קטן, הוא רצה רק מסך גדול. למרות המציאות הלא פשוטה שגדלנו בה, אנחנו חיים על גבול הפנטזיה שהכול אפשרי".
