סיפורה של סהר סיידיאן (45) מירושלים, נשואה ואם לארבעה, מגישה ועורכת ברדיו כאן רק"ע בפרסית:
"כשאני בחו"ל, אני אף פעם לא מעלה סרטונים בזמן אמיתי, כדי שאנשי המשטר האיראני לא ידעו איפה אני נמצאת ולא ינסו לחטוף אותי או לפגוע בי אישית. רק אחרי שאני חוזרת לישראל אני מעלה את התמונות לרשתות החברתיות.
נולדתי ב־1980, שנה אחרי המהפכה באיראן, וקוראים לי סהר, שזה שחר בפרסית. גדלתי בשיראז, בכורה מתוך ארבעה. הבית שלנו היה ברחוב ללא מוצא, שבצד ימין שלו גרו יהודים ומשמאל – מוסלמים. היו לנו יחסי שכנות טובים, שיחקנו יחד ברחוב. כשהגענו לכיתה א' כבר לא הרשו לנו לשחק בנים ובנות יחד.
לאבא שלי הייתה חנות בשמים, אמא הייתה עקרת בית. החיים היו נוחים. לא הכרנו את המילה ציונות, אבל כל היהודים ידעו שביום מן הימים נעלה לישראל. גם השלטונות האיראניים ידעו את זה. כשקיבלתי דרכון בגיל 16 החתימו אותי על התחייבות שמותר לי לנסוע לכל מדינה מלבד לישראל.
בגיל 18, אחרי בחינות הבגרות, כשאחי הצעיר ממני היה בן 17, ההורים לקחו אותנו לטיול לטורקיה, שעליו לא סיפרתי לאף אחת מחברותיי. שם חיכו לנו דודים וסבתא שהגיעו מהארץ. הם באו איתנו לקונסוליה, העידו שאנחנו יהודים ולקחו אותנו איתם. ההורים ושני האחים הקטנים חזרו לאיראן ועלו אחרי כמה שנים.
הגעתי ארצה באוגוסט 1998, לחולון, שם גרה המשפחה של אבא שלי. ידענו קצת עברית, כי כולנו למדנו לקרוא ולכתוב עוד באיראן, כדי שנוכל להתפלל. אחרי ארבעה חודשים באולפן התקבלתי למכינה של עולים באוניברסיטת בר־אילן. אחריה עשיתי תואר ראשון בחינוך והיסטוריה והתחתנתי עם דן סיידיאן, שעלה מאיראן בגיל 12. ידעתי תמיד שאתחתן רק עם פרסי. אני אוהבת את השפה, את הספרות (מצאתי בחולון ספרייה עם ספרים בפרסית), את המוזיקה ואת התרבות וגם את העם הפרסי, עם חכם ושוחר תרבות, שחשוב לעשות הפרדה בינו ובין המשטר הנוכחי שלו. התחלתי תואר שני, אבל לפני שסיימתי ילדתי את בני הבכור ולא השלמתי אותו. לאורך השנים עברתי כמנהלת בחנות משקפיים.
ב־2009 התחלתי לחפש חברים פרסים שלי ברשתות החברתיות, ומצאתי חברה מהתיכון ועוד אחת, שהן חברות שלי עד היום.
המאזינים כותבים לי ברשתות החברתיות שהם אסירי תודה על ההתערבות של ישראל, ויש גם כאלה שמתראיינים בעילום שם ובשינוי קול, כדי שלא יזהו אותם"
עם סגירת רשות השידור, ב־2017, הפסיק לפעול גם קול ישראל בפרסית. מנשה אמיר, שהיה אחראי על השידורים היומיומיים בשפה הפרסית, המשיך אותם במסגרת עצמאית. בעקבות פנייתו, יחד עם אנשים נוספים, התנדבתי להגיש חדשות יומיות באינטרנט ותחזקתי גם את הרשתות החברתיות אינסטגרם וטלגרם. ב־2023 אמיר הפסיק עם התוכנית וב־2024 פנו אליי מהתאגיד בכוונה לפתוח מחדש את השידורים בשפה הפרסית, במסגרת שידורי רק"ע. פעם בשבוע, בימי חמישי, אני משדרת שעה שיש בה חדשות ואקטואליה, מעלה שירים, מדברת על תרבות וגם מספרת על חגים. בשידורים של השבוע החולף, לדוגמה, סיפרתי על חג הפורים, שיש לו קשר הדוק לאיראן, אבל גם דיברתי על ח'מינאי, על השמחה שמותו עורר ברחובות איראן ועל כך שגולים איראנים רבים שמחים על ההתקפה של ארצות הברית וישראל, ומחכים שתגיע הנקודה שתאפשר להם לצאת לרחובות ולהביא לשינוי המשטר. חשוב לי להדגיש שאני לא מדברת בשם הממשלה בישראל ומשתדלת להיות אובייקטיבית ככל האפשר.
3 צפייה בגלריה
"כשעליתי בני משפחה חיכו לי בטורקיה, ההורים חזרו לאיראן ועלו כעבור שנים"
(צילום: אלבום פרטי)
המאזינים שלי הם דוברי פרסית בארץ, באירופה, בארצות הברית וגם באיראן עצמה. אחרי שהתוכנית מסתיימת, היא עולה לאתר של כאן ואחר כך גם בפודקאסט בטלגרם – שם מתחברים אליי רוב המאזינים מאיראן עצמה.
אני לא יודעת כמה מאזינים יש לי ואין לי דרך לדעת זאת, אבל אני יכולה לעקוב אחרי הצפיות ברשתות החברתיות והיו לי כבר סרטונים שהגיעו למיליוני צפיות. כך, לדוגמה, סרטון על אביחי אדרעי, לשעבר דובר צה"ל בערבית, שהגיע ל־4 מיליון צפיות. אין לי דמות אופיינית של מאזין או מאזינה, אבל אני משערת שבגדול הם בטווח הגילים של 45-24. חלקם מגיבים לי ברשתות החברתיות, בעיקר כאלה שהם אסירי תודה על ההתערבות שלנו לטובתם, ויש גם כאלה שמתראיינים, לרוב בעילום שם ובשינוי קול, כדי שלא יזהו אותם עם חלקם, בעיקר איראנים גולים, אני נשארת בקשר. עם איראנים שחיים בארצם פחות, כדי לא לסכן אותם.
"בעלי עלה מאיראן בגיל 12. ידעתי תמיד שאתחתן רק עם פרסי. מצאתי בחולון ספרייה עם ספרים בפרסית, אני אוהבת את השפה ואת התרבות"
אני לא מסתפקת בשידורים, אלא גם יוצאת לרחובות. ב־2022, בעקבות רצח מהסא אמיני בידי משמרות המהפכה, לאחר שלא התעטפה בחיג'אב, אני וחברות ישראליות יזמנו כמה עצרות תמיכה למען האיראניות. הרגשנו שלשני העמים יש אינטרס משותף – להפיל את המשטר שפועל נגדם ונגדנו. האיראנים העריכו את הפעולות האלו. ב־7 באוקטובר הם יצאו לרחובות עם דגלי ישראל, כי אנחנו היינו העם היחיד שתמך בהם בגלוי. לפני כמה שבועות, אחרי הטבח שהצעירים האיראנים עברו על ידי אנשי השלטון, קיימנו עצרת תמיכה ופנינו לטראמפ ולנתניהו כדי להבהיר להם שהגיע הזמן לעזור לעם האיראני במטרה שהיא גם האינטרס שלנו – להוריד את ראש הנחש. לשמחתנו, הראש הזה אכן הורד.
עם זאת, אני לא יודעת מה להרגיש בימים אלה. כשהייתה מלחמת 12 הימים בין ישראל לאיראן כבר ארזנו מזוודות ואמרנו שהנה, ניסע לאיראן ונטייל שם ברחובות. מהר מאוד התקווה הזאת נגוזה. השלטון נשאר על מקומו ושום דבר לא השתנה. עכשיו אני כבר זהירה יותר בשימוש בתקווה".
שורה תחתונה: "על אף החששות, אני מקווה מאוד שבעוד שנה־שנתיים, אחרי שאיראן תשתקם, נוכל לקחת את הילדים שלנו לטיול שורשים ולהכיר להם את הארץ היפה ואת אנשיה הטובים, שאנחנו כל כך מתגעגעים אליהם".
- כאן רק"ע בפרסית יעלה השבוע ספיישל "איראן: שעת אפס", מדי יום עד ה-6 במרץ, בשעה 15:00–16:00
