"זהו, הצלחתי סוף־סוף להגיד לו שאני רוצה שנחתום על הסכם ממון", אמרה לי חברתי ושחררה אנחת רווחה ששמעו היטב, לדעתי, גם השכנים שלנו בקפריסין.
חשבתי עד כמה המשפט הזה שלה נשמע לי מוכר ומוזר גם יחד. לפני 20 ומשהו שנה, בשיחות שאני זוכרת מהחבר'ה, מי שהעלה את הדרישה הזאת היה בדרך כלל הגבר. לפעמים ההורים שלו. כולנו עוד היינו בתחילת הקריירה, אבל לפחות בחבורה שלנו, לרוב הגברים היה יותר הון ורכוש.
רק שזה לא היה ההבדל היחיד. אז השיחה המביכה הזאת הגיעה בדרך כלל רגע לפני החופה. במקרה של החברה שלי? היא ובן זוגה אפילו לא גרים יחד. הם גם לא מתכננים לאחד כתובות בקרוב. עוד אין להם מדף משותף במקרר, אבל כבר מדברים על חלוקת נכסים.
ולפני שתגידו שהיא חשדנית/מגזימנית, התברר לי בהמשך שהיא ממש לא היחידה. עורכת דין שאני מכירה סיפרה לי שיותר ויותר זוגות בפרק ב' שמגיעים אליה עושים את זה. כן, גם כאלה שלא עברו להתגורר תחת קורת גג אחת. כי מעל הרומנטיקה מרחף לו צמד המילים הלא סקסי בעליל: "ידועים בציבור". פעם תהינו מתי הוא כבר יכיר בנו בתור בת הזוג שלו. היום אנחנו חוששות שמישהו יכיר בנו בתור בת הזוג שלו מבחינה משפטית. ונכון, יש שמנסים להתחמק בטיעון הרומנטי־תמים: "בשביל מה צריך הסכם? הרי הנכסים שלנו די שווים. אם ניפרד, נעשה את זה יפה, אף אחד לא ילך למלחמות". בהחלט נשמע כתסריט הוליוודי מתקתק. אלא שאנחנו כבר יודעים שכל ההבטחות האלה נאמרות בשעתנו היפה ביותר, כשאנחנו בטוחים שנזדקן יחד אל מול השקיעה. אבל ברגע שמתרחשת פרידה ואחד הצדדים נפגע - "כשהארי פגש את סאלי" יכול להפוך בשנייה ל"אפוקליפסה עכשיו". חלק יכולים להיזכר בפרידות שלהם, חלק בפרידות של חבריהם, כדי להבין שלהבטחות שבעל פה אין אפילו שווי של מפית משומשת ושמעל הכול, השיחה הזאת אינה על אגו או על חשדנות, אלא על החובה הבסיסית שלנו להגן על ילדינו.
חשבתי גם עד כמה נחמד ההיפוך המופלא, שחלק מהנשים מגיעות לפרק ב' עם עצמאות כלכלית. הן כבר לא מחכות שגבר יבוא ויסדר להן את החיים, רק מבקשות לוודא שהוא לא יבלגן את מה שטרחו לסדר. וכאן בטח יקפצו הטוקבקיסטים המקצועיים ויגידו: "נו, מה הפלא שיש לה נכסים? בטח השאירה את הגרוש מפרק א' בפיג'מה בלי דירה". אז לא. חלק מהנשים בסביבה שלי, בדיוק כמו זו שבפתיח, הן נשים קרייריסטיות, מצליחות, שעבדו קשה מאוד ובנו את עצמן ואת החסכונות שלהן בעשר אצבעות.
ובכל זאת, גם לנשים החזקות האלה, שיודעות לעמוד על שלהן, קשה לנהל את השיחה הלא נעימה הזאת. בדיוק כמו בפרק א', יש משהו מבאס בצורך לנסח הסכם ממון דווקא כשמתאהבים. הרי חלק מהכיף הוא להרשות לעצמך לדמיין. אולי הפעם זה יצליח. אולי מצאתי מישהו שאפשר להוריד לידו את ההגנות. וזאת במקום לחפש את הרגע המתאים להגיד: "אני ממש שמחה שנכנסת לחיים שלי. עכשיו בוא נסכם איך תצא".
ובעיקר חשבתי שאם כבר עושים את זה, חבל שאי אפשר לצרף להסכם סעיף אחד נוסף, שלפיו במקרה של פרידה, כל צד יקבל בחזרה גם את הזמן שבזבז. כי על הדירה והחסכונות אולי כבר למדנו לשמור, אבל על עוד שנתיים עם הגבר הלא נכון? איכשהו, על זה אנחנו עדיין מוכנות לפעמים לחתום בעיניים עצומות.