במהלך השהייה הארוכה של אלקנה בוחבוט (37) בשבי החמאס, אשתו רבקה (35) מצאה את עצמה בעל כורחה בלב הסערה התקשורתית. בין שלל הראיונות שהעניקה בקריאה לשחרורו התראיינה גם אצלנו ב"לאשה" ואמרה: "בעזרת השם נעבור את זה ויהיו לנו עוד ילדים, אני כבר רוצה להיות בהיריון".
לפני חודשיים, חצי שנה אחרי שיצא לחופשי, סגרו בני הזוג מעגל ובישרו בסרטון מרגש על היריון שני עם בת, אחות לבנם ראם (6). "בחג סוכות האחרון אני וראם התארחנו במלון בטבריה", מספרת רבקה. "בלילה ראם אמר לי שהוא עצוב, כי לכל הילדים במלון יש אחים, ולו אין. הסברתי לו שעוד יהיו לו אחים, שאנחנו מחכים לאבא כי אני לא יכולה לעשות לו אח לבד, אבל זה פירק אותי. הבנתי שהילד מאבד תקווה. התפללתי לאלוהים, אמרתי לו, 'השם, די, רחמים, הילד רוצה אח, תביא לי את בעלי כבר'. באותו לילה הנשיא טראמפ הכריז על השחרור של אלקנה וכל יתר החטופים".
(כתבת וידאו: מלי זיידמן, צילום: ליאור שרון)
אלקנה: "שנתיים אכלתי שם את הלב שלי, בעיקר ברגעים שחשבתי שאני לא אחזור, שחבל שאין לראם אח או אחות. והנה, ברוך השם".
רבקה: "חודשיים לפני שנחטף, אלקנה אמר לי, 'בואי נעשה עוד ילד', ועצרתי אותו. הפסקתי להיניק את ראם רק בגיל שלוש, ורציתי קצת זמן לעצמי לפני שאני מתחילה שוב עם ההנקות. כשהוא נחטף, הצטערתי שלא עשינו את זה".
איך הרגשת כשגילית שאת בהיריון?
"זו הייתה הפתעה, לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר. עם ראם לקח לנו שנה, אחרי שעברתי הפלה טבעית באמצע. האמת היא שנורא נלחצתי כשגיליתי. כמה שרציתי וחיכיתי לזה, לא הייתי מוכנה לטרללת ההורמונלית שאני הולכת לעבור כשאני עוד צריכה לתמוך באלקנה ובראם. בסוף החלטתי להוציא לעצמי מהראש את כל המחשבות המורידות האלה. אמרתי, 'וואו, השם שמע אותי. כל התפילות שלי הגיעו אליו, כמו שאומר השיר שראם תמיד שר כשאלקנה היה בשבי: 'השם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי עוד יותר טוב'. תמיד אמרתי שהתקומה והניצחון שלנו זה להביא חיים".
איך בישרת לאלקנה?
"לקח לי יומיים לספר לו, כולנו עוד בשיקום וחששתי שזה יוציא אותו מפוקוס. זה היה בסילבסטר. קניתי בבוקר נעליים של תינוק, הכנסתי את בדיקת ההיריון לקופסה, ובערב אמרתי לוHappy New Year ונתתי לו את הקופסה. הוא צרח מאושר".
אלקנה: "זה היה חלום, נס, אין יותר ניצחון מזה. האויב שלנו לא רוצה שנפרוץ ונתרבה, זה הדבר שהכי כואב לו, והניצחון שלי עליהם זה ההיריון הזה".
מה שהיה כבר לא קיים
במרץ האחרון חגג אלקנה את יום הולדתו ה־37, הראשון אחרי השבי. לכבוד האירוע תוכננה מסיבה במועדון שלוותה בתל אביב, אבל בישראל כמו בישראל, התוכניות שונו בגלל המתקפה האיראנית. "לא ויתרנו", מספר אלקנה. "עברנו ללופט שנמצא קרוב למקלט וחגגנו שם ביג טיים. זו הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לרקוד. מאז הנובה לא הייתי במסיבה ולא רקדתי, מתוך כבוד לחברים והשותפים שלי שנרצחו".
לאחרונה יצא לאור ספרו של אלקנה, "738 ימים בשבי חמאס" (הוצאת דני ספרים), שכתב ביחד עם אלי חליפה, שמתחיל במסיבה ונגמר בשחרור מהשבי. "גם כאשר נהפך לשלד עצמות מצולק, זב דם וחולה, המשיך לראות את האור מול מי שתכלית חייהם הייתה מוות. בסופו של דבר האור ניצח והוא שב בחיים", נכתב על גב הספר.
לצד שמחת השחרור, האיחוד המשפחתי והלידה הצפויה, יש גם התמודדות מורכבת עם מה שעבר על המשפחה. "זה נס שאלקנה כאן, אסור לי להתלונן, אבל זה לא אומר שזהו, הם חזרו ונגמר הסיפור. הסיפור רק התחיל מבחינתנו", אומרת רבקה.
אלקנה: "הסיוט שלי לא נגמר. בלילה, כשיד אחת שלי מלטפת את הראש של ראם והשנייה אוחזת חזק ברבקה כדי להיות בטוח שהיא פה לידי, אני מבין שיצאתי מהמנהרות אבל המנהרות לא יצאו ממני".
רבקה: "אלקנה הוא בן אדם אחר ממה שהכרתי, אבל גם אני אישה אחרת. אנחנו לומדים אחד את השני מחדש וכל יום בוחרים אחד בשני מחדש. יש לי ליווי פסיכולוגי מאז 7 באוקטובר, והכינו אותי לזה שהוא יחזור שונה ושיכול להיות קשה מאוד בבית. לשמחתי הוא חזר במצב הרבה יותר טוב ממה שציפיתי".
איך השבי שינה את מערכת היחסים ביניכם?
"מה שהיה כבר לא קיים, אנחנו בונים את הזוגיות שלנו מחדש. כמו שני אנשים שאולי מכירים אחד את השני אבל עברו שינוי. אני צריך ללמוד את רבקה החדשה והיא צריכה להכיר את אלקנה שעבר מה שעבר".
רבקה: "לקח לי יומיים לספר לאלקנה על ההיריון, חששתי שזה יוציא אותו מפוקוס. כשסיפרתי לו הוא צרח מאושר"
באיזה אופן השתניתם?
רבקה: "לפני 7 באוקטובר הייתי יותר חרדה לעתיד, כל הזמן רציתי לחסוך ולשמור, ואלקנה רק רצה לחיות ולבזבז. מאז השבי החלפנו תפקידים. למדתי לשחרר אחרי שראיתי כמה שהחיים יכולים להתהפך עלינו. הבנתי שלא משנה מה יהיה לי, כשאלקנה לא איתי, אז אין לי כלום".
עם אילו אתגרים אתם מתמודדים היום?
"אלקנה נמצא במצב נפשי מורכב. הוא בשלב האשמה, מאשים את עצמו שהוא חי והחברים שלו לא. הוא לא מצליח להשלים עם זה שהם נרצחו".
אלקנה: "אני חושב המון על החברים שלי שלא יצאו משם. לפעמים יש לי את ההצפות שלי. אנשים צריכים להבין שהנשמה שלי פצועה, זו טראומה שמלווה בכל רגע ורגע, בעיקר כשאני אוכל. לאוכל יש משמעות אחרת ממה שהיה לו לפני. אני לא ישן בלילות, לפעמים רבקה מוצאת אותי באמצע הלילה במרפסת. אני מתעורר ומרגיש שאני חייב להיות תחת כיפת השמיים, באוויר".
מה עוזר לך?
"להיות בעשייה. יש לי לו"ז כל כך עמוס כי זה חלק מהריפוי שלי. אם אני לא עושה משהו אני שוקע. אני עסוק כל כולי בהנצחה ובהסברה, זאת משימת חיי, אם זה מפגשים עם אנשים, הרצאות, מיצגים בכל העולם".
4 צפייה בגלריה
"שנתיים אכלתי בשבי את הלב שחבל שאין לראם אח או אחות"
( צילום: עדי אורני | סגנון: אלכס גדרון)
רבקה נולדה וגדלה בקולומביה במשפחה נוצרית. כשהייתה בת 15 הוריה התגרשו. "הבית שלי התפרק, לא היה שום דבר שיחזיק אותי בקולומביה. הגעתי לישראל בגיל 23 לחתונה של בת דודה שלי שנישאה פה לישראלי שהכירה, ופשוט התאהבתי בארץ", היא מספרת.
עד 7 באוקטובר היא עבדה במבשרת ציון בחברת תיירות שמתמחה בתיירות מדרום אמריקה. "לפני המלחמה התיירות הייתה בשיאה וזו הייתה אחת התקופות הכי יפות שלי", היא מספרת. "בערך שנה אחרי שאלקנה נחטף ניסיתי לחזור לעבודה ליומיים בשבוע, אבל כשעשו את העסקה ההומניטרית שאלקנה לא היה חלק ממנה, זה עשה לי ממש רע ולא יכולתי להמשיך לעבוד. אחרי שאלקנה שוחרר ביקשו ממני לחזור, אבל אז הוציאו את כל המשרד לחל"ת כי אין תיירות נכנסת בכלל. אני לא מתלוננת, הכול לטובה ואני אדע למצוא את עצמי".
על היותה גיורת לא דיברה בראיונות הרבים שהעניקה לתקשורת. "אני לא יודעת למה לא סיפרתי, זה לא נראה לי רלוונטי כנראה. זו הפעם הראשונה שאני מדברת על זה. אלקנה קורא לי רות המואבייה", היא צוחקת.
התגיירת למענו?
"לא. התגיירתי על דעת עצמי בניו יורק עוד לפני שהפכנו לזוג. החלטתי שאני לא רוצה לעשות את זה בשביל מישהו אלא רק למען עצמי. נבהלתי מהתהליך, לא פשוט להתגייר, אבל כשהכרתי את היהדות מאוד התרשמתי והחלטתי שאני רוצה להקים בית כשר בישראל. חזרתי לארץ ב־2016 כיהודייה".
אלקנה: "יש לי לו"ז כל כך עמוס כי זה חלק מהריפוי שלי. אם אני לא עושה משהו, אני שוקע. אני עסוק כל כולי בהנצחה והסברה, זאת משימת חיי"
איך ההורים התייחסו לעובדה שהתגיירת ואת חיה בישראל?
"מאמא קיבלתי תמיכה מלאה. אבא שלי התנגד בהתחלה, אבל אני לא כל כך בקשר איתו אז זה לא מעניין אותי. בשבילם זו טראומה שאני חיה בישראל, בייחוד אחרי החטיפה של אלקנה, אבל אני תמיד אומרת להם שאני חלק מהמדינה הזאת לטוב ולרע. אמא שלי והאחים מאוד תמכו בי בתקופת השבי של אלקנה. אמא ואחי הגיעו לארץ כדי להיות איתי, וגם אני נסעתי פעמיים לקולומביה ונפגשתי שם עם הנשיא".
תקופת השבי לא גרמה לך לרצות לקחת את המשפחה ולברוח איתה לקולומביה?
"זה צחוק הגורל, כי ברחתי מקולומביה לכאן בגלל שזו מדינה של חטיפות. כשבאתי לכאן ידעתי שיש פה מחבלים ולא תמיד בטוח, אבל גם שאני יכולה ללכת ברחוב או לשלוח את הבן שלי לפארק ואף אחד לא יחטוף לי אותו. שם ילד יכול להיחטף בקניון מהידיים של אמא שלו".
אלקנה: "חשבנו שיש לנו מדינה בטוחה, אז חשבנו. תראי לי עוד מקום בעולם שטרוריסטים פורצים לבתים ביישובים שלמים והורגים וחוטפים ואונסים? זו ממש שואה".
הריאיון המלא עם אלקנה ורבקה בוחבוט מתפרסם בגליון לאשה החדש, השבוע בדוכנים
ע. צלם: יעקב שון סבצ'ינסקי, איפור ושיער: אילנה פיצ'חדזה, הפקה: לבנת סולימני
בגדים אביזרים: טוטאל לוק: דיזל, תכשיטים: פדני| רבקה - חולצה ומכנסיים: COS, תכשיטים: פדני. אלקנה - חולצה ומכנסיים: אמריקן וינטג'| רבקה - שמלה: הלגה עיצובים, תכשיטים: פדני. אלקנה - חולצה ומכנסיים: COS
