סיפורה של הני (יוהנה) שקולניק (106), אמנית, אלמנה, אם לבת, סבתא לארבעה וסבתא־רבתא ל־10, מתגוררת במושב רמות מאיר
"אני האישה השלישית הכי מבוגרת בארץ. נולדתי בלייפציג שבגרמניה, וכשהייתי בת 14 אבא שלי, שעסק בשימור עורות עבור תעשיית הפרוונות, קיבל הצעת עבודה טובה באיטליה ועברנו לשם. כמה שנים אחר כך פרצה מלחמת העולם השנייה והנאצים לקחו את אבא שלי לבית סוהר. משם הגלו אותו למחנה הריכוז פרמונטי, שם נשאר שלוש שנים.
הייתי בת 23 כשהנאצים הגיעו למילאנו. בשנת 1943 אבא שלי הועבר לעיר פנזולו, שם הוא הורשה לעסוק בענייניו ופעמיים ביום נדרש להירשם במשטרה. כיוון שהמצב שם היה יחסית רגוע, הוא כתב לנו שנצטרף אליו. שמונה ימים אחרי שהגענו לשם, הנאצים הגיעו לאזור. הכומר המקומי עזר לנו למצוא מסתור בחווה חקלאית. במשך שבעה חודשים הסתתרנו בעליית גג ללא חלונות וישנו על מזרנים קשים, ממולאים בעלי תירס יבשים. אנשים טובים דאגו לנו לאוכל. כשאמא חלתה, היא השתעלה לתוך הכרית כדי שלא ישמעו אותה.
בעלת הבית הייתה 'אלמנה לבנה' – זה היה הכינוי למי שבעלה השתתף במלחמה. יום אחד היינו בשקט בעליית הגג ושמענו איך קצין נאצי מנסה לשכנע אותה ללכת איתו למיטה שלה, שבקומה העליונה. שמענו את הצעדים הכבדים שלו במדרגות, בום־בום, ואותה אומרת: 'לא, לא' בכל מדרגה ומדרגה. רק במדרגה ה־11 הוא ויתר והלך. מאז אני סופרת כל דבר.
"הכומר עזר לנו למצוא מסתור. במשך שבעה חודשים הסתתרנו מהנאצים בעליית גג, אנשים טובים דאגו לנו לאוכל"
באחד הימים הלכתי לקנות אוכל ועצר לידי פשיסט איטלקי, ששאל אם אפשר ללוות אותי. לא יכולתי לסרב. כשהוא קלט את המבטא הגרמני, הוא הציע לי לעבוד אצל הנאצים בתרגום. אמרתי כן, אבל חשבתי איך לחמוק ממנו. הוא ביקש מחבר שלו ללוות אותי הביתה, אבל כשהגענו לאזור שלנו, מכר שלי צעק לעברי: 'אניטה', שזה היה השם שלי באיטליה. המלווה אמר: 'אבל אמרת שקוראים לך רוזטה'. עניתי: 'יש לי שני שמות' – ולמזלי הוא קיבל את זה. מובן שלא התייצבתי לעבודה הזו.
כשהמלחמה נגמרה, חזרנו למילאנו. אבא שלי הכיר לי את יעקב (ינקי), חבר שלו ממחנה הריכוז, פרוון שנולד באוקראינה, עבר לברלין ומשם לאיטליה. כשהייתי בת 27 התחתנו ונולדה בתנו היחידה סבינה. עזרתי לבעלי בעסק של הפרוות, למדתי תפירה, תפרתי בגדים לסבינה ולי ויצרתי פרחים משאריות פרווה. זה הלך יופי.
בשנות ה־60 התחלתי לצלם. צילומים שלי התפרסמו במגזינים יוקרתיים וזכיתי בפרסים. בשנת 1969 סבינה עלתה ארצה לבדה. לא עלינו איתה, כי בעלי אמר: 'די, עברתי מספיק ארצות בחיים שלי'. חשבנו שהיא תחזור די מהר, אבל היא התחתנה ונשארה.
אחרי שבעלי נפטר, בשנת 1995, סבינה הציעה שאעלה ארצה, אבל רציתי להישאר במילאנו עם החברות שלי. רק בגיל 89 עליתי ארצה והתמקמתי בשכנות לסבינה. בגיל כזה, כבר לא הייתי במצב של ללמוד עברית, אבל אני מדברת גרמנית, איטלקית ואנגלית.
בשנים הראשונות בארץ חלמתי להגיע לגיל 100 ועד אז חייתי יום ביומו. עברתי כמה ניתוחים ולא פחדתי, אמרתי לעצמי: 'מקסימום אני מתה'. היום אני נעזרת במטפלת. לפחות פעמיים בשבוע אנחנו יוצאות מן הבית והולכות לתערוכות, לקניון, למסעדה. לפני כמה שנים הכרתי צלמת מקצועית בשם שגית פרידמן־הלל, שהפכה אותי לדוגמנית שלה. חלק מהצילומים שהיא צילמה אותי כבר הופיעו בתערוכות צילום חשובות.
תמיד עסקתי ביצירה וגם היום אני ממשיכה ליצור. עד לפני שלוש שנים יצרתי תמונות מחרוזים קטנטנים, שאני מציגה כעת בתערוכה במוזיאון בית האסמים ברחובות (למשך שלושה חודשים). אם מתארגנת קבוצה, אני יכולה להגיע ולספר קצת על האמנות שלי. אני אוהבת לפגוש אנשים ולשוחח. בגיל השלישי, חשוב מאוד להרגיש בעלת ערך.
כיום אני סורגת בובות של חתולים, שאני מעניקה במתנה לאנשים טובים. ממש משמח אותי להעניק אותם. אני מכריחה את עצמי לסיים מדי יום חתול, אפילו אם זה אומר לסרוג עד 23:00 בלילה.
הרבה אנשים שואלים אותי איך הגעתי לגיל הזה, ואני לא יודעת למה זה מיוחד כל כך בעיניהם. אני אוכלת שוקולד וחמאה ולא מזיזה את הגוף. שואלים אותי גם איך אני עדיין צלולה ואני עונה שזה בזכות הסקרנות האדירה שלי. יש לי המון תחומי עניין, אני רוצה לדעת הכול ולהבין את ההיגיון שמאחורי כל דבר. אני כל הזמן מפעילה את הראש ולא יכולה לשבת סתם, בלי לעשות משהו".
שורה תחתונה: "אין לי חלומות שלא הגשמתי ואין לי חרטות. אני סופרת מיום הולדת ליום הולדת ולא עושה עניין: הגורל שלי הוא הגורל שלי. תבואי ליום הולדת 107 שלי? כבר הזמנתי מקום".
