רויטל אלמוג (53) נולדה וגדלה במושב אוהד שבאזור עוטף עזה. אחרי שנישאה ליצחק, עברה לגור איתו במושב מבטחים. "אנחנו נשואים כמעט 34 שנה ולצערי רגילים לקסאמים. חמשת הילדים שלנו, נטלי (32), אבירם (28), ים (26), אגם (19) ואורי (18), גדלו עם זה".
כשהתחילו האזעקות בבוקר השבת ההיא נכנסו רויטל והילדים לממ"ד, והיא הופקדה לשמור על נכדתה התינוקת. "היינו בממ"ד, שמענו יריות וכשפתחנו מצלמות ראינו שיש מחבלים מאחורי הבית. הייתי עם הנכדה התינוקת, למזלנו יש לה שמחת חיים והיא כל הזמן צוחקת. היא עשתה לנו קצת שמח, אבל היינו בחששות".
איך שמרת על קור רוח?
"הילדים אמרו לי, 'אמא, שבי ברוגע וטפלי בקטנה', וזה מה שעשיתי כל הזמן. פחדתי, אבל הרגשתי בטוחה שבעלי, הבן שלי והחבר של אגם עם הנשקים בחוץ וישמרו עלינו".
מה הצלחת לקחת כשהחלטתם להתפנות מהיישוב?
"לקחתי שקית והעמסתי טיטולים, מטרנה וכמה בקבוקים. לעצמי לקחתי שתי גופיות, מכנסיים וזוג תחתונים אחד. עכשיו אני לובשת בגדים שאנשים תרמו לנו במלון, ואנחנו קונים מה שצריך".
הצלחת להסתגל לחיים מחוץ לבית?
"זה לא פשוט, אני רגילה להיות בפעילות ובעשייה, לבשל כל היום. אבל מנסים לשמור על קור רוח. אנחנו באבל, כל מושב מבטחים, אבל קשה מאוד, איבדנו חמישה אנשים מהמושב עצמו ועוד הרבה אנשים מהאזור. מאוד עצוב וכואב".
האם תשובו הביתה, למבטחים?
"אנחנו נחזור, זה הבית שלנו. אנחנו לא מתכוונים לנטוש. אנחנו חזקים ונתמודד, ובעזרת השם רק שהחיילים שלנו ישמרו על עצמם ויחזרו הביתה בשלום. זה מה שאני מבקשת".
"השכנה שלחה הודעות, 'תעזרו לי, תצילו אותי'"
באותה שבת ארורה התעוררה הבת אגם מקול אביה הצועק במדרגות הבית. "השעה הייתה שש וקצת בבוקר", משחזרת אגם, "שמעתי את אבא שלי רץ במדרגות וצועק, 'אורי, אורי', שזה שמו של אחי הקטן. פתחתי את דלת החדר ושמעתי את רעש האזעקות, הבנתי שיש התראות צבע אדום בכמות בלתי נתפסת".
אגם העירה את בן הזוג שלה ורצה לחדר של האח הקטן, להעיר גם אותו. "הכלב היה בהיסטריה, גם הוא כבר הבין. נכנסנו לממ"ד והאזעקות לא פסקו, הרגשנו שמשהו לא רגיל קורה".
מתי הבנתם מה קורה בחוץ?
"כשפסקו האזעקות, קיבלנו הודעה על חדירת מחבלים. נלחצנו, אבא שלי ואחי מיהרו להביא את הנשק שלהם וגם בן הזוג שלי היה עם נשק. היינו בממ"ד אחותי הבכורה, אחי הקטן, אמא שלי והאחיינית שלי בת העשרה חודשים, וזה היה הכי מפחיד בעולם.
"אבא שלי, אחי הגדול ובן הזוג שלי נשארו מחוץ לממ"ד, פתחו את מצלמות האבטחה שסביב הבית וראו משהו מטריד בשטח האננס שלנו - חבורה של רעולי פנים, שמורידים את הרעלות וזורקים את הנשקים שלהם לתוך בור. הם החליפו בגדים למכנסיים קצרים, גופיות וכפכפים, כדי שייראו כמו התאילנדים שעובדים כאן. מה שהסגיר אותם זה הזקנים שלהם. במצלמה זיהינו גם טנדר עם מקלע מאג שיורה על בתים".
אגם: "בהתחלה היו לי חרדות, לא הייתי מסוגלת לצאת מהחדר, ואז הגיעו מטפלים ואנשים מקסימים, שתרמו בגדים ומה שצריך"
בשעה שבני המשפחה שהו בממ"ד, נלחמו במחבלים בשטח הכפר חברי כיתת הכוננות של המושב, ובראשם הרבש"ץ דן אסולין, שנהרג במתקפה. "הרבש"ץ הגיבור שלנו נלחם בעוז ובגבורה יחד עם חברי כיתת הכוננות. הם הצילו את החיים שלנו. בלעדיהם, בוודאות לא הייתי פה היום. חמישה מהם נפלו".
מתי יצאתם מהממ"ד?
"היינו בממ"ד 36 שעות. בזכות המצלמות ידענו מה קורה ויכולנו לצאת לשירותים.
"הרגע הכי מפחיד היה כשהשכנה שלחה הודעות בקבוצה 'תעזרו לי, תצילו אותי. מישהו מנסה לפרוץ לי לבית'. הכלבים שלנו היו בחוץ, וכנראה הצליחו להבריח אותם".
מה הצלחת לקחת כשהתפניתם?
"התפנינו עצמאית, לקחתי טייץ וחולצה, תחתונים וגרביים. היה לי חשוב שבן הזוג שלי ייקח את הציוד שלו, שיוכל לעלות ללבנון, הוא בשריון. סידרנו שבכל רכב יהיה מישהו עם נשק ליד הנהג".
איך אתם מסתגלים?
"בהתחלה היו לי חרדות, לא הייתי מסוגלת לצאת מהחדר, ואז הגיעו מטפלים ואנשים מקסימים, שתרמו בגדים ומה שצריך. מטורף כמה שכולם נרתמים. בינתיים אנחנו במלון של רשת 'בראון' בתל־אביב, ואני מנסה לנצל את הזמן כדי ללמוד באינטרנט כל מיני דברים".
