יום אחד קיבלתי הודעת ווטסאפ: 'האם את מעוניינת להפוך את סדרת ספרי 'כראמל' לסדרת טלוויזיה?'", נזכרת מאירה ברנע־גולדברג. "בהתחלה חשבתי: מה הסיכוי שזה באמת יקרה? רק אחרי כמה חודשים הבנתי שזה רציני, ובמשך שנה שלמה לא יכולתי לדבר על זה. כל לילה התפללתי והכרחתי את כל המשפחה שלי להתפלל. עכשיו זה קורה וזה מדהים". בהתרגשות הזו ובשטף מילים שקשה לעצור, מתארת ברנע־גולדברג את אחד משיאיה של סופרת: הרגע שבו הדמויות שדמיינה במשך שנים קורמות עור וגידים ("כאן חינוכית", מהשבוע).
ברנע־גולדברג (43), נשואה לחנן ואמא לאבישי (12), גדלה ומתגוררת גם כיום בפתח־תקווה ("הקסומה"). אביה הוא היסטוריון של כדורגל ("יש דבר כזה, הוא היחיד לדעתי"), ואמה מורה להיסטוריה ותנ"ך בגמלאות. בילדותה סבלה מבדידות: "לא היו לי חברות, כי רשמו אותי לבית ספר רחוק מהבית, וכשהגעתי לכיתה כולם כבר היו עם חברים טובים מהגן. אם לא די בכך, מאירה גולדברג זה שם מצחיק לילדה, ודיברתי לא ברור בגלל בעיות שמיעה שחלפו אחרי ניתוח. עד שהצלחתי להשיג חברה, בכיתה ה', כל כך שמחתי, שלא נתתי לה לנשום".
את בדידותה הטביעה בספרים וחלמה להיות סופרת. בגיל 21 עבדה בחנות ספרים וגילתה לתדהמתה שמדובר בעבודה פיזית. "כבר חשבתי להתפטר, אבל אז חנן הגיע למשמרת ערב וכמעט התעלפתי", היא משחזרת. "מנהלת הסניף קלטה את זה ומאז שיבצה אותנו יחד, אז לא הייתה לו ברירה. הוא פיצוי על כל הדייטים שהיו לפניו, הוא החיים".
מרגישה שניצחתי במלחמה
14 שנה עבדה באותה רשת - כמוכרת, מנהלת סניפים ולבסוף מנהלת הדרכה ואחראית על הקשר בין הסופרים לעובדים - תפקיד שעזר לה להבין מה עוזר לספרים להימכר. "אנשים חושבים שספר יוצא לחנויות וזהו", היא אומרת, "אבל המפגש עם הקהל, הפרסום והשיווק חשובים כמו העבודה על הספר. ראיתי התנהלות של סופרים והתחלתי להכין את עצמי נפשית לכך שביום מן הימים אעשה את זה אחרת".
העבודה ברשת דרבנה אותה לכתוב, ולפני 11 שנים יצא ספרה הראשון, "כמה רחוק את מוכנה ללכת": תיאור חמש שנים של טיפולי פוריות שעברה עם בן זוגה עד שאבישי בא לעולם - בהיריון טבעי דווקא. "עד היום נשים שולחות לי תמונות של תינוקות ומספרות שהספר ליווה אותן בתהליך", היא מספרת.
שלוש שנים מאוחר יותר יצא ספרה הראשון לנוער, "כראמל" (ראשי תיבות של שם ספרה הקודם), המספר על מעלליהם של שלושה אחים יתומים שמקבלים שלוש טבעות קסם מהדוד העשיר שלהם. כל טבעת מייצגת רכוש שהילד יקבל: אל־אל מקבל טירה, גול מקבל שני מפעלים, ורובי מקבל את החתול כראמל. "בהתחלה לא האמינו בהוצאה בהצלחה של הספר, כי הוא יצא בתקופה של 'חוק הסופרים', ואף אחד לא הצליח למכור הרבה. כשנגמרה התקופה של החוק, 'כראמל' פרץ בגדול, ואמרו לי לכתוב ספר המשך דחוף. מאז יוצא 'כראמל' חדש כל חנוכה".
בין "כראמל" הראשון לשני הספיקה לכתוב ספר נוסף למבוגרים, "משפחה לדוגמה", המספר בין השאר על אישה שחושבת שבנה אוטיסט. הספר נכתב עוד לפני שמאירה גילתה שבנה אוטיסט בתפקוד גבוה.
"הבנתי שהעולם רע ואכזר, ושאם אני לא יכולה לתקן את העולם, לפחות אנסה לתקן את הסביבה הקרובה ואת מוסדות החינוך. אם אני שומרת את זה בסוד, אני לא יכולה לתקן, אז החלטתי לצרוח את זה"
ידעת בתת־מודע?
"לא, לא היה אפשר לשים לב לזה. הגננת עלתה על זה. רק אחרי האבחון התחלתי לחבר בין הדברים שראיתי אצלו לתחקיר שעשיתי לספר. הייתי בטוחה שהאוטיזם של אבישי הוא סוד שאקח איתי לקבר, אפילו להורים של בעלי לא סיפרתי, אבל יום אחד הגננת סיפרה לנו שניסתה לשלב ילד אוטיסט בגן וההורים איימו שיעזבו. הבנתי שהעולם רע ואכזר, ושאם אני רוצה עולם טוב יותר, אני צריכה לתקן את העולם, ואם אני לא יכולה לתקן את העולם, לפחות אנסה לתקן את הסביבה הקרובה ואת מוסדות החינוך. הבנתי שאם אני שומרת את זה בסוד, אני לא יכולה לתקן, אז החלטתי לצרוח את זה".
מאז מפרסמת מאירה פוסטים רבים בנושא האוטיזם של אבישי, באישורו. לאחרונה פרסמה פוסט שנעשה ויראלי על חוויותיהם בתור לפסטיגל, למרות שלאבישי יש פטור מעמידה בתורים. "רק רציתי לעורר את המודעוּת לכרטיס 'פטור מהתור'. לשמחתי, למחרת הנהלת הפסטיגל שינתה את כל ההתנהלות", היא אומרת.
ב"כראמל" השלישי, שיצא לאור ב־2018, שילבה את הדמות ויש: "אוטיסט שלא מוגדר בספר ככזה, מי שמבין מבין. הספר מכר כמות מטורפת והביא לי פריצה גדולה. 'כראמל' הוא שליחות שאי־אפשר לעצור".
הבנתי ששואלים אותך כל הזמן למה יש לך רק ילד אחד.
"אנשים לא מרפים ומתאמצים להראות לי כמה אני טועה. מישהי שאלה אותי: 'ואם הוא ימות?', עניתי: 'אני אהיה עצובה'. ואם היה עוד ילד, הוא יהיה תחליף? מישהי שאלה אותי: 'אבל מי יטפל בך כשתהיי זקנה?'. אפילו הגינקולוג הציק לי על זה, אז עזבתי אותו והגעתי לגינקולוגית, וגם היא הציקה לי על זה! אמרתי לה: 'אני אעזוב גם אותך'. תפנימו, ילד אחד זה עולם ומלואו, ויש נשים שלא בנויות ליותר, בלי קשר לאוטיזם. אני לא מצליחה להבין למה בחברה הישראלית לא מקבלים את זה. בואו נשחרר, מותר להיות בלי ילדים ומותר ילד אחד. בנוסף, חנן ואני נשאי טיי־זקס, כך שיש סיכוי של אחד לארבע שילד שלנו יהיה חולה בזה. אחרי חמש שנים של טיפולי פוריות כמעט מתתי בניתוח קיסרי חירום שהסתבך, אז אפשר לתת לי לחיות את חיי?"
"בכל פעם שמתפרסמת תמונה שלי, אני מרגישה שניצחתי במלחמה מול כל מי שאמר לי שאני שמנה. על הדרך אני גם מרגילה את הקהל שלי לנשים מלאות שמתלבשות יפה"
מאירה עוסקת לא מעט גם בדימוי גוף. כשהבינה שפוסטים עם תמונה זוכים לחשיפה גבוהה יותר, החלה להצטלם, אחרי שנים של הימנעות: "פעם הייתי עם אפס ביטחון עצמי, וכל מה שאמרו עליי היה מוציא אותי מאיזון. יש לי הפרעות אכילה קשות, ועד גיל 40 הקאתי כל יום. אף אחד לא ידע מזה. המעצבת קרן שביט שחררה אותי. הגעתי אליה צל אדם ואומללה כדי לקנות שמלה לאירוע חשוב. היא התאימה לי בגדים והראתה לי שאני יכולה להיראות יפה כמו שאני, בכל משקל. מאותו יום הפסקתי להקיא. היא הצילה לי את החיים. קיבלתי החלטה להתעלם מכל מה שהרגשתי כלפי עצמי. הבנתי שאם אני מעלה תמונות שלי בבגד ים או בשמלה יפה, אני מחזקת לא רק את עצמי, אלא גם נשים אחרות ושאני לא מוכנה יותר להסתיר את עצמי. אני גם מציינת את המשקל שלי: 82 ק"ג על 1.56 מטר, כי אני לא רוצה שיגידו לי ברחוב 'את לא נראית כמו בפייסבוק'. מאז, בכל פעם שמתפרסמת תמונה שלי, אני מרגישה שניצחתי במלחמה מול כל מי שאמר לי שאני שמנה. על הדרך אני גם מרגילה את הקהל שלי לנשים מלאות שמתלבשות יפה".
עונה לכולם
השיחה מתנהלת לרגל עליית הסדרה "כראמל" ולרגל צאת "כראמל 6 - תעלומה כפולה", שהיא מגדירה כספר הכי מצחיק שכתבה עד עכשיו. מאירה נמצאת בימים עמוסים במיוחד: היא מנחה סדנאות כתיבה ומלווה סופרים מתחילים ("מעבירה הלאה טיפים שלא קיבלתי מסופרים אחרים בתחילת דרכי"), מרצה בבתי ספר, פוגשת ילדים בחנויות ספרים ובספריות, כותבת המלצות על ספרי ילדים ("מנסה לעזור לסופרים בתחילת דרכם"), עובדת על גרסת קומיקס מנוקד של "כראמל" ועונה לכל הקוראים ("בילדות שלחתי מכתבים לסופרים ולא חזרו אליי, אז זה חשוב לי"). "אם תראי את הלו"ז שלי, תתעלפי", היא מודיעה.
את יורה לכל הכיוונים.
"בישראל סופר לא נח על זרי הדפנה, כי אם את לא מוציאה ספר כל שנה, שוכחים אותך".
לפני כשלוש שנים כתבת רומן למבוגרים, "מסעותיי עם חמותי". מה את יותר, סופרת ילדים, נוער או מבוגרים?
"אני סופרת. נקודה. אני כותבת ספר רק כשאני מרגישה בעירה פנימית של משהו שחייב לצאת. בכל פעם שאני כותבת ספר, אני בטוחה שהוא יהיה האחרון, כי אני לא יודעת אם שוב ארגיש כזו בעירה, מלבד 'כראמל' שזו סדרה. אם אראה שאני מאבדת את זה וכבר לא מצליחה לענות על הציפיות, אפסיק".
"הכי חשוב לי להתמודד עם האתגר היומיומי של בניית עולם מאושר לבן שלי, שיחיה בעולם שיאהב אותו ויכיל אותו"
מה החלומות שלך?
"בתחילת דרכי רק רציתי למצוא מישהו שיסכים להוציא את הספר שלי לאור - וכל הצלחה נתנה לי תיאבון לחלום הבא. היום יש לי המון חלומות, ואני כבר לא מתביישת להגיד אותם בקול רם.
"אני יודעת איפה אהיה בעוד עשר שנים ואעשה הכל כדי להגיע לשם: אני רוצה להיות סופרת מובילה ושהערכים מהספרים שלי יזלגו לחברה. אני רוצה לכתוב את סדרת 'כראמל' באותה רמה ולפתח סדרת ספרים נוספת. אני חולמת לתרגם את 'כראמל' ושהספר יהפוך לסרט של דיסני. מעבר לכל אלה, האוטיזם מעסיק אותי מרגע שאני פוקחת עיניים בבוקר ועד שאני הולכת לישון. הכי חשוב לי להתמודד עם האתגר היומיומי של בניית עולם מאושר לבן שלי, שיחיה בעולם שיאהב אותו ויכיל אותו, אני מדברת איתך על זה ודומעת. אני רוצה להמשיך להראות איך אפשר לשלב ילדים ומבוגרים על הרצף האוטיסטי במרחב, לא מתוך התנשאות אלא מתוך שילוב אמיתי. ושנהיה בריאים ומאושרים".
