נעמי יונה (40) מתל־אביב, בעלת "בוטיק נעמי", נשואה ואם לשניים (15, 13). נולדה וגדלה בבריסל, בלגיה, במשפחה מסורתית עם חמישה ילדים. הוריה עלו ארצה ממרוקו, חיו פה עשור, היגרו לבלגיה וגרים שם כבר 43 שנה.
הטריגר לעלייה: "החינוך בבלגיה מאוד נוקשה ולא עושים שם חשבון. אם הציונים לא מספיק טובים, משאירים אותך כיתה. כשהייתי נערה לא הייתה מודעות לליקויי למידה ולהפרעות קשב וריכוז והיה לי קשה בלימודים. באספות הורים המורים אמרו לי ליד ההורים: 'את לא שווה כלום, את חוצפנית, כשתגדלי תוכלי רק לטאטא רצפות'. הסתובבתי בתחושה שאני כלומניקית. כשרצו להשאיר אותי כיתה בפעם השנייה, הייתי אבודה. ההורים שלי הציעו שאעלה ארצה ואלמד בפנימייה. ידעתי שיש לי פה קרובי משפחה ודיברתי קצת עברית בזכות הלימודים בבית ספר יהודי. הכרתי את הארץ, כי מדי קיץ באנו לכאן לחופשה. טסנו ארצה והלכנו לראות כמה פנימיות דתיות ודתיות־לייט. כשהגענו לפנימיית ימין אורד, אהבתי את המקום, שהיה ירוק ויפה. הלכתי לפנימייה בתחושה שאני הולכת למחנה קיץ".
ההתאקלמות: "כשהתחלתי את כיתה ט', גיליתי שהעברית שלי ברמה של כיתה א'. פגשתי עולים מאתיופיה ומרוסיה, ולראשונה בחיי הכרתי ילדים שלא חוזרים הביתה בסוף השבוע כי למשפחות שלהם אין כסף לאוכל בשבילם.
"בכיתה י' הבנתי שעכשיו אני חייבת להיות רצינית בלימודים. כשהיה לי קשה, ההורים הציעו שאחזור הביתה, אבל לא רציתי לחזור לסיוט של החינוך הבלגי. בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי שהמורים רואים אותי ומנסים לעזור לי. עצם זה שמישהו אמר לי 'את מסוגלת' עזר לי להאמין בעצמי ונתן לי מוטיבציה. העובדה שסיימתי בגרות מלאה בלי שום עזרה היא וואו".
חיים עצמאיים: "אחרי שירות לאומי למדתי שנתיים הנדסאות תעשייה וניהול וזה לא היה זה. לא ידעתי מה לעשות, זה קשה כשאין לצידך את ההורים, שקצת מנחים אותך. בגיל 21 הכרתי דרך חברים את נתי, שעלה ארצה לבד מצרפת. אחרי שלוש שנים יחד התחתנו. למדתי איפור ועבדתי כמה שנים בתחום. בהמשך עבדתי בבוטיק אופנה וחלמתי לפתוח בוטיק משלי".
נקודת המפנה: "הלכתי לכל הבנקים, ביקשתי הלוואה לפתיחת בוטיק, ואף בנק לא הסכים. היה רק בנקאי אחד שהאמין בי ובחלום שלי, ואנחנו עדיין בקשר. לפני 13 שנה פתחתי את הבוטיק שלי, שבו נמכרים בגדי נשים מיובאים מפריז. בהתחלה חשבתי שהמבטא שלי הוא סוג של נכות, אבל עם השנים הבנתי שהמבטא מביא איתו אווירה של אירופה ומגביר את האמון של הלקוחות".
היום: "עכשיו, כשיש לי ילדה בת 15, אני מבינה בדיעבד כמה הייתי צעירה כשעליתי ארצה. אני שמחה שעליתי בגיל צעיר, כי התהליך שעברתי בפנימייה חיזק אותי. אמנם עליתי בגלל הלימודים, אבל מהר מאוד הפכתי לציונית. גם בזמן מלחמה אני מרגישה הכי בטוחה בארץ. אני אוהבת לבקר את המשפחה בבלגיה, אבל אחרי כמה ימים כבר רוצה לחזור".
