ד"ר רונית אלמוג. "האמנתי בכל לבי בחשיבות המטרה, היה לי ברור שאני נוסעת"

ד"ר רונית אלמוג: "נשים בהודו אפילו פוחדות לבטא את המילה 'סרטן'"

כשד"ר רונית אלמוג, גינקולוגית בכירה באיכילוב וראש ארגון "מביאים חיים לעולם", קיבלה פנייה ממשרד החוץ לארגן משלחת להודו מוכת הקורונה, לביצוע בדיקות פאפ ושד, היא לא היססה. אלמוג, שבעצמה חלתה פעמיים בסרטן השד, חושפת את דבר המחלה לראשונה ומדברת על ההתמודדות ועל תחושת השליחות להציל נשים כמוה (וכמו אמה, שחלתה שלוש פעמים)

פורסם: 20.12.21, 09:15
באוקטובר האחרון קיבלה ד"ר רונית אלמוג שיחת טלפון. על הקו היה נציג משרד החוץ ששאל אם היא מעוניינת להוביל משלחת רפואית בתחום בריאות האישה להודו. זו לא הייתה שיחה יוצאת דופן עבורה. לפני ארבע שנים הקימה אלמוג, גינקולוגית בכירה באיכילוב שגם כותבת טור ב"לאשה", מומחית במיילדות וטיפולי פוריות, את ארגון "מביאים חיים לעולם" מטעם בית החולים שבו היא עובדת. במסגרתו כבר הוציאה משלחות רפואיות בתחום בריאות האם והיילוד למדינות מתפתחות כמו מיאנמר, ליבריה ונפאל. אבל אלה ימי קורונה. מאז השתלטות הנגיף על העולם נעצרו כל הנסיעות, ובהודו שיעור ההתחסנות נמוך מאוד. "אני חייבת להודות שהנסיעה לשם עוררה בי חשש", אומרת אלמוג, "אבל כיוון שהאמנתי בכל לבי בחשיבות המטרה, היה לי ברור שאני נוסעת".
הודו היא המדינה השנייה בגודלה מבחינת כמות האוכלוסייה - 1.3 מיליארד תושבים. 37 אחוז מהם נמצאים מתחת לקו העוני. לדברי אלמוג, "הבעיה העיקרית בהודו, מלבד מחסור במשאבים, היא חוסר מודעות בנושאי בריאות. לשם כך פועל במדינה ארגון בשם Khushi, שממומן על ידי אזרחים בעלי ממון ואשר יוזם בדיקות חינם לאוכלוסייה. אחת לכמה זמן מקים צוות רפואי מקומי מחנות בדיקה בכפרים עניים וקורא לתושבים לבוא ולהיבדק. אנשים שמתגלים אצלם ממצאים מופנים לבית החולים האונקולוגי 'רג'יב גנדי', שבו גם הטיפולים ניתנים להם בחינם.
"אבל מבחינה תרבותית, בכל מה שקשור בנושא הסרטן, הודו מזכירה את ישראל של שנות ה־50. נשים, בעיקר, מתייחסות לזה כאל 'מחלת הבושה'. הן אפילו מפחדות לבטא את המילה, חוששות שהמחלה תייצר סטיגמה, תכתים אותן ואת בני משפחתן ותפגע בשידוכים עתידיים. הן גם סבורות, בטעות כמובן, שמדובר במחלת חשוכת מרפא, ולכן אין טעם להיבדק אליה. זו הסיבה שנשים רבות אינן פונות לבדיקות סקר אלא מגיעות לבית החולים בשלבים מאוחרים של המחלה או מתות בלי להגיע לטיפול כלל".
"בניגוד לארץ, הסרטן השני בשכיחותו בהודו הוא סרטן צוואר הרחם, שכידוע ניתן לאיתור בעזרת בדיקת פאפ פשוטה ובמקרים רבים לאבחון מוקדם ולריפוי. זו הייתה המטרה העיקרית של המשלחת שלנו - לגרום לנשים לעשות בדיקת פאפ, בנוסף כמובן לבדיקת שד"
מה שכיחות סוגי הסרטון הנשי שם?
"כמו בישראל, סרטן השד הכי שכיח. אבל בניגוד לארץ, הסרטן השני בשכיחותו הוא סרטן צוואר הרחם, שכידוע ניתן לאיתור בעזרת בדיקת פאפ פשוטה ובמקרים רבים גם לאבחון מוקדם ולריפוי. זו הייתה המטרה העיקרית של המשלחת שלנו - לגרום לנשים לעשות בדיקת פאפ, בנוסף כמובן לבדיקת שד".
למה אין די בעבודת הרופאים המקומיים?
"כי רופאים מחו"ל תורמים גם ציוד וגם מהידע העשיר שלהם. ובמקרה הספציפי בהודו, הצוות המקומי ידע שרופאים מחו"ל יהוו אטרקציה עבור התושבים. כמה ימים לפני הגעתנו פרסם הארגון את דבר הקמת המחנה ואת העובדה שישתתפו בו רופאות ישראליות. אכן, הידיעה על בואנו העלתה בצורה ניכרת את כמות הנשים שבאו להיבדק. יצא שבדקנו יותר מאלף נשים".
עבור המשלחת הנוכחית גייסה אלמוג את עמיתותיה בתחום בריאות האישה מאיכילוב: פרופ' תמר ספרא, מנהלת המרכז לסרטן האישה ומנהלת השירות האונקו־גינקולוגי; ד"ר עדה מגן, כירורגית שד; וד"ר מיכל דישי, גינקולוגית. "היה לי ברור שצריך לגייס נשים רופאות למשלחת", היא מסבירה. "מניסיון ממסעותיי הקודמים למדינות מתפתחות, לנשים האלה קל יותר להיבדק על ידי אישה. ארבעתנו עבדנו כל יום מבוקר עד ערב. הנשים הגיעו בהמוניהן וישבו שעות בסבלנות על מחצלות עד שיגיע תורן. היה חם מאוד, ובגלל הקורונה חבשנו שתי מסכות, אחת על השנייה, שאותן לא הסרנו לרגע. תמר ועדה ערכו לנשים בדיקת שד, ואני ומיכל ביצענו להן בדיקת פאפ ובדיקת אולטרסאונד. האולטרסאונד, אגב, היה סיפור בפני עצמו".
תסבירי.
"בהודו לא מקובל להשתמש במכשירי אולטרסאונד. זאת משום שאבחון מין היילוד במהלך היריון אינו חוקי מחשש של הפסקות היריון במקרים של עובר ממין נקבה. לפני הנסיעה הבנתי שכדי שאוכל לבדוק את הנשים כהלכה, עליי לדאוג למכשיר כזה בעצמי ופניתי לחברת 'מדטכניקה' שסיפקה לי מכשיר אולטרסאונד נייד. אבל גם הבאתו למדינה לא הייתה תהליך פשוט והצריכה התערבות מיוחדת של השגרירות".
4 צפייה בגלריה
ד"ר רונית אלמוג בהודו
ד"ר רונית אלמוג בהודו
"הידיעה על בואנו העלתה בצורה ניכרת את כמות הנשים שבאו להיבדק"
(צילום: אלבום פרטי)

אמא רצתה שאהיה אמנית

אלמוג (49), מתגוררת בתל־אביב, נשואה ואמא לשלושה (20, 15 ותשע). בנוסף לעבודתה בבית החולים היא בעלת שתי מרפאות. מגיל צעיר מאוד ידעה שהיא רוצה להיות רופאה. "גדלתי במשפחה קטנה", היא מספרת. "יש לי אח אחד, והיה לי רק דוד אחד - אח של אמי, ד"ר נחמן אקשטיין ז"ל, שהיה גינקולוג. כשהייתי בת שלוש הוא קנה לי במתנה מיקרוסקופ. אני זוכרת איך שנינו דקרנו יחד את האצבע והסתכלנו על כדוריות הדם האדומות. מאותו רגע היה לי ברור שאני רוצה להיות רופאה כמוהו. אמא שלי פחות התלהבה מהרעיון. היא מאוד אהבה אמנות, נהגה לצייר וגם עבדה במשך שנים בקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. היא שכרה לי מורים פרטיים לציור וניסתה להניא אותי מהרעיון להיות רופאה. אבל אני מעולם לא שיניתי את דעתי. במקביל ללימודיי בתיכון למדתי בחוג רפואה ניסויית באוניברסיטת תל־אביב והתנדבתי במד"א. בצבא שירתי כמדריכת חובשים, ואחרי השחרור מיד פניתי ללימודי רפואה".
ותמיד היה לך ברור שאת רוצה להתמחות בגינקולוגיה?
"כן. אחת הסיבות היא שהתחום הזה כולל הכל - גם כירורגיה שאני מאוד אוהבת, גם אנדוקרינולוגיה וגם רפואה פנימית. בהרבה מקרים את לא בודקת רק אדם אחד אלא שניים - האם והעובר. בנוסף, את זוכה לטפל בכל טווח הגילים: נערות, נשים בהיריון ונשים בגיל המעבר. הרבה פעמים את הנערות שהגיעו אליי עם ילקוט על הגב לקבל מרשם לגלולות, אני זוכה ללוות בהמשך בהיריון ובלידה. ובעיקר, תמיד הרגשתי שהתחום הזה זקוק ליותר נשים. זה לא שגברים לא מבינים. אבל עדיין יותר קל לרופאות נשים להזדהות עם מה שנשים חוות. כשאישה אומרת, למשל, שכואב לה כשיש לה צירים, אני יודעת מה זה כי גם אני חוויתי צירים".
"תחום הגינקולוגיה זקוק ליותר נשים. זה לא שגברים לא מבינים. אבל עדיין יותר קל לרופאות נשים להזדהות עם מה שנשים חוות. כשאישה אומרת, למשל, שכואב לה כשיש לה צירים, אני יודעת מה זה כי גם אני חוויתי צירים"
במשך שנים ארוכות, היא מספרת, החלום הגדול שלה היה להתנדב במדינות מתפתחות. "אני חושבת שיש לנו מתנה כל כך נדירה של ידע, שזה עוול לא לשתף בה אחרים", אומרת אלמוג. "רפואת הנשים בישראל היא אחת מהמובילות בעולם. התמותה האימהית והעוברית נמוכה יותר מאשר בארצות־הברית".
אך בין הרצון לביצוע, כך התברר לה, יש פער עמוק. בכל פעם שביררה על אפשרות להתנדב, גילתה שזה כרוך בנסיעות ארוכות של שלושה חודשים לפחות. "וכשיש לך שלושה ילדים בבית, עבודה בבית חולים ושתי מרפאות עמוסות, את לא יכולה לעזוב הכל לתקופה כל כך ארוכה", היא אומרת. אבל לפני ארבע שנים מצאה אלמוג את הדרך. "ד"ר מיכל דישי חזרה לארץ אחרי שהות בסיאטל. היא סיפרה שבמהלך מגוריה שם התנדבה ב'טיפת חלב' - ארגון אמריקאי של תורמים יהודים שמוציא משלחות רפואיות למדינות נזקקות לתקופות קצרות. יזמתי שיתוף פעולה בין איכילוב לארגון 'טיפת חלב', גייסתי רופאים נוספים מבית החולים שלנו, ויחד נסענו להתנדב למשך שמונה ימים במיאנמר. זו הייתה חוויה מעצימה.
"מתות שם מדי יום שמונה נשים מסיבוכי היריון ולידה. אין שם כמעט משפחה שלא איבדה מישהי בנסיבות אלה. לא רק שתרמנו לצוות הרפואי המקומי הרבה ציוד, אלא הענקנו להם ידע רב שבו יוכלו לעשות שימוש כדי להציל חיים. כשחזרנו לארץ הבנתי שאין סיבה שלא נקים בארץ ארגון כזה משלנו. פניתי למנכ"ל איכילוב, פרופ' רוני גמזו, שמיד תמך ברעיון, ויחד הקמנו את 'מביאים חיים לעולם'".
מאיפה מגיע המימון?
"מאיכילוב ומתורמים ישראלים שגייסתי בזכות סדרת הרצאות שהעברתי בנושא. הארגון עובד בשיתוף עם משרד החוץ, כי אנחנו צריכים גוף שיכשיר את הקרקע לקראת בואנו. תחושת הסיפוק עילאית, והנסיעות האלה סיפקו לי הרבה השראה. את רואה אנשים שחיים ברמות עוני מטורפות ועדיין מרגישים מאושרים בחלקם. הדבר הכי הזוי, אגב, שאין להם חשמל בבתים, אבל לכולם יש טלפונים ניידים".

בשורה קשה

ההחלטה לצאת להודו הייתה, כאמור, לא פשוטה, והקורונה לא הייתה המכשול היחיד. "התקשרו אליי ממשרד החוץ באוקטובר, שהיה חודש המודעות לסרטן השד, והסבירו לי שהמון נשים הודיות מתות מהמחלה", מספרת אלמוג. "מיד היה לי ברור, שלמרות החששות מהקורונה אני עושה את זה, כי הנושא קרוב אליי באופן אישי. לא רק שלאמא שלי היה סרטן שד שלוש פעמים, גם אני חליתי בו פעמיים. ברור לי יותר מכל, שאם מגלים סרטן שד בשלב מוקדם, אפשר להציל חיים וברוב המקרים להפוך את המחלה מחשוכת מרפא לכרונית. הרגשתי שאם באיזושהי צורה אני יכולה לתרום לנשים, להוות דוגמה ולהעלות את המודעות, אז אשריי".
בהתחשב בכך שאמך חלתה, היה לך חשש שגם את תחלי?
"אמא שלי, שתהיה בריאה, חלתה לראשונה בגיל 50. שתינו עשינו בדיקות גנטיות, ולא נמצא שאנחנו נושאות את הגן. ייתכן שיש גנים שאנחנו עדיין לא יודעים עליהם. אמי חלתה בזמן שכבר הייתי אמא לילד ורופאה בעצמי, וידעתי שכמו כל אישה אני צריכה לעבור בדיקה תקופתית, ובהתחשב בעובדה שיש אצלי היסטוריה משפחתית, על אחת כמה וכמה. ואכן, כשהייתי בת 43, במהלך בדיקה, התגלה אצלי ממצא שאובחן בהמשך כסרטן".
"ברור לי יותר מכל, שאם מגלים סרטן שד בשלב מוקדם, אפשר להציל חיים וברוב המקרים להפוך את המחלה מחשוכת מרפא לכרונית. הרגשתי שאם באיזושהי צורה אני יכולה לתרום לנשים, להוות דוגמה ולהעלות את המודעות, אז אשריי""
איך הרגשת?
"ברור שפחדתי. את מכירה מישהו שאומרים לו שיש לו סרטן והוא לא פוחד? מצד שני קיבלתי עם עצמי החלטה שבמקום ליפול למרה שחורה ולהגיד 'אוי, חליתי, מה יהיה?', עליי לחשוב על זה בצורה חיובית ולומר: 'איזה מזל שגיליתי את זה בזמן, שתפסתי את זה בשלב מוקדם. אני אטפל בזה ואצא מזה. אין אופציה אחרת. בדיוק כמו שאמא שלי עשתה'".
ואיך הרגשת כשהסרטן חזר בפעם השנייה?
"זו הייתה בשורה קשה. אחרי הגילוי הראשון הייתי במעקב תכוף, ולפני שנה גילו ב־MRI שיש שוב גידול, אבל שוב בחרתי לקחת את זה למקום חיובי ולהבין שהודות לעובדה שהייתי כל הזמן במעקב, הגילוי היה בשלב מוקדם ויכול היה להיות יותר גרוע. אמא שלי, שהיא מקור ההשראה שלי, תמיד אמרה: 'העובדה שאתה מתלונן, לא לוקחת לך את הצרות, תמיד עדיף לחייך כי זו התרופה הכי טובה'".
באמת נראה שאת מצליחה לשמור על חיוך.
"למרות שעברתי טיפולים לא קלים, השתדלתי לא לתת להם לפגוע בשגרת חיי. המשכתי לעבוד לאורך כל התקופה הזו. הרבה אנשים לא יודעים בכלל שהייתי חולה. בפעם השנייה שחליתי הייתי צריכה לעבור ניתוח ונעדרתי מהמרפאה שבוע. כשחזרתי, מטופלות שאלו אותי אם עשיתי חיים בחופש".
האם העובדה שחלית מקשה עלייך להתמודד עם מטופלות שיושבות מולך ומדברות על החששות שלהן מהסרטן?
"אני חושבת שאם כבר, זה רק עזר לי להיות רופאה טובה יותר. כי בדיוק כמו שילדתי בלידה נרתיקית ואני יודעת איך זה מרגיש, וילדתי בניתוח קיסרי ואני יודעת איך זה מרגיש, היום אני גם יודעת איך זה להתמודד עם סרטן. אני לא נוטה לפרסם את המחלה שלי, אבל יש מקרים שנשים מגיעות אליי לקליניקה עם בעיה חמורה, ואני מרגישה צורך לספר שגם לי היה. ואני רואה איך זה עוזר להן להתמודד. הן רואות איך אני ממשיכה לעבוד ולחייך, וזה נותן להן הרבה השראה וכוח".
4 צפייה בגלריה
ד"ר רונית אלמוג בהודו
ד"ר רונית אלמוג בהודו
"בהודו לא מקובל לעשות שימוש במכשירי אולטרסאונד, לכן הבאתי מכשיר מהארץ"
(צילום: אלבום פרטי)

אלף נשים, ארבע רופאות

המשלחת שבראשה עמדה אלמוג, הוגדרה בהודו כהצלחה גדולה. שלושה אחוזים מאלף הנשים שנבדקו, הופנו להמשך בירור בבית החולים האונקולוגי עקב ממצאים חשודים. מעבר לעובדה שאלמוג בטוחה שבכך יינצלו לא מעט חיים, היא מדגישה שוב שהתרומה העיקרית הייתה בהעלאת המודעות לגילוי מוקדם, שתישאר גם אחרי שהיא ועמיתותיה עזבו.
"השהות שלנו שם זכתה לסיקור תקשורתי נרחב, וזה ללא ספק אמור לעזור באופן ניכר. את הביקור שלנו בהודו יזמה אורלי גולדשמיט, אחראית על תחום הדיפלומטיה הציבורית בשגרירות הודו, לרגל חגיגות 30 שנה ליחסי הודו־ישראל שיתקיימו בפברואר הקרוב. היא גם הגתה את הרעיון להביא למחנה הבדיקות שלנו את מלכת היופי החדשה של הודו, הרנאז סאנדאו, שנבחרה לאחרונה למיס יוניברס בטקס שהתקיים אצלנו באילת.
"מעבר לעובדה שבהודו מלכת היופי נחשבת לאישיות נערצת במיוחד, אמה של סאנדאו היא בעצמה גינקולוגית. לכן ערכו במחנה מסיבת עיתונאים שבה סיפרה סאנדאו על עבודתה של אמה והדגישה כמה חשוב לעשות בדיקות פאפ ובדיקות שד למען גילוי מוקדם. זה סוקר בכל כלי התקשורת, זה יצר באזז אדיר".
4 צפייה בגלריה
ד"ר רונית אלמוג בהודו
ד"ר רונית אלמוג בהודו
רופאות המשלחת עם מלכת היופי של הודו, שנרתמה לטובת הנושא, בזכות אמה הגינקולוגית. מימין לשמאל: ד"ר אלמוג, פרופ' ספרא, סאנדאו, ד"ר מגן, ד"ר דישי
(צילום: אלבום פרטי)

"מעבר לעובדה שבהודו מלכת היופי נחשבת לאישיות נערצת במיוחד, אמה של סאנדאו היא בעצמה גינקולוגית. לכן ערכו במחנה מסיבת עיתונאים שבה סיפרה סאנדאו על עבודתה של אמה והדגישה כמה חשוב לעשות בדיקות פאפ ובדיקות שד למען גילוי מוקדם. זה יצר באזז אדיר"
במסיבת העיתונאים נכח גם שגריר ישראל בהודו, נאור גילון, והתקיימו ראיונות עם הרופאות הישראליות, מה שהפך אותן לסלבריטאיות ברגע. "בגלל הקורונה לא הגיעו להודו תיירים קרוב לשנתיים, והמקומיים לא הפסיקו להתגודד סביבנו וביקשו להצטלם איתנו".
אפשר לנחש שאלמוג סקרנה אותם באופן מיוחד. רופאה מערבית יפהפייה, שנראית כאילו יצאה הרגע מסצנה של "האנטומיה של גריי". אבל כשאני מתפעלת מהמראה שלה, היא מסמיקה. "זה תמיד מביך אותי כשאומרים לי את זה, כי אני ממש לא חווה את עצמי ככה".
"אני מרגישה שאני יוצאת מזה הכי נשכרת, כמו במשלחת הנוכחית בהודו. למרות שכל הנשים היו עם מסכות, עדיין יכולת לראות מבעד לעיניים שלהן את החיוך והכרת התודה"
עם עובדות אי־אפשר להתווכח. השאלה היא אם זה עזר לך בקריירה או דווקא הזיק.
"שוב, אני מעולם לא ראיתי את עצמי בצורה הזו. אבל אני כן יכולה להגיד שלאורך השנים קיבלתי כל מיני הערות כמו 'המראה שלך פתח לך דלתות'. לא רק שזה לא עשה לי חיים קלים, אלא תמיד הרגשתי צורך להוכיח את עצמי עוד יותר.
"מה גם שאני ממש לא מסכימה עם ההנחה שהמראה החיצוני בתחום הרפואה יכול לפתוח דלתות. אם כבר, אני מאמינה שהאישיות היא זו שפותחת. הופעה חיצונית היא משהו שרואים לרגע ואז זה נעלם. אם את לא משאירה אחרייך מילה טובה, משפט חכם, אחרי זה כבר לא רואים אותך. ועבורי, זה תמיד מה שהיה הכי חשוב - לעזור ולתת לאחר.
"אני גם מרגישה תמיד שאני יוצאת מזה הכי נשכרת, כמו במשלחת הנוכחית בהודו. למרות שכל הנשים היו עם מסכות, עדיין יכולת לראות מבעד לעיניים שלהן את החיוך והכרת התודה, ולאושר הזה אין תחליף".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.