נטע פלר (47), סמנכ"לית משאבי אנוש בחברת Natural Intelligence, בזוגיות + 3 מגבעתיים
"אני לא זוכרת שהיו לי חלומות נעורים", מודה נטע פלר. "היום יש לי המון שיחות עם בתי בת ה־16 על מה היא רוצה להיות, ממה היא נהנית וממה פחות, ואני לא זוכרת שדיברו על זה איתי. אני חושבת שזה הדבר הכי משמעותי שקרה ב־30 השנים האחרונות, שהאפשרויות מדוברות.
"בעיקר רציתי - ולא ידעתי לקרוא לזה בשם - שיהיה לי ביטחון כלכלי, כי בבית לא היה ביטחון כזה. עבדתי מגיל צעיר מאוד, ורציתי שיהיה לי כל מה שאני רוצה וצריכה, אבל אני לא חושבת שדמיינתי להימצא במקום שבו אני נמצאת היום. אמא שלי זוכרת שמגיל צעיר היו לי כישורי ניהול ומנהיגות. בצבא זה היה יותר מובן לי, אבל כנערה לא היה לי רצון להיות בתפקידים בכירים. כאמור, רציתי עצמאות וביטחון כלכלי, ועבדתי בזה. מגיל 12 עשיתי בייביסיטר ומכיתה י' עבדתי בגן ילדים, בקייטנות ובמסעדות".
איזו עצה את מצטערת שלא אימצת בנעורייך?
"כשעבדתי בגן הילדים, מנהלת הגן אמרה לי שאנשים שרואים אותי תוך שנייה מזהים את הקסם שלי, ושהעולם יראה אותי ויזהה את הייחודיות שלי. הבנתי את המסר רק שנים אחרי כן".
"כשעבדתי בגן, המנהלת אמרה שהעולם יזהה את הייחודיות שלי. רק אחרי שנים הבנתי את זה"
איזו עצה טובה את יכולה לתת כיום?
"מה שאני אומרת לבתי - שהיא שווה. אני פוגשת נערות ואומרת להן: אתן יכולות להיות כל מה שתרצו להיות. תתנסו, תחקרו. אתן נהנות ממשהו? הירשמו לפעילות או סדנה. בהמשך תחקרו לצורך עבודה. בסוף הדברים מתבהרים".
כשהיית נערה, מי הייתה ההשראה שלך?
"הפוליטיקאיות שולמית אלוני ולימור לבנת הרשימו אותי כנשים שהגיעו לתפקידים בכירים, זה היה נדיר מאוד והן היו פורצות דרך בעיניי, ללא קשר לדעות הפוליטיות שלי. לפני שלוש שנים קיבלתי את פרס שולמית אלוני מעיריית תל־אביב על הפעילות שלי למען הקהילה הלהט"בית בשוק העבודה".
האם לדעתך לנערות היום עדיין יש חסמים בהשוואה לנערים?
"ודאי, לצערי. זה קורה באזורים מסוימים ובבתים מסוימים. בן זוגי ואני חולקים את ההורות ולשנינו יש קריירה, וגם אני גדלתי עם מסרים של שוויון ופמיניזם למרות שהבית שלי לא היה שוויוני. אבל אני פוגשת נערות שלא חושבות שהן יכולות להיות כל מה שהן רוצות ופחות לוקחות תפקידים בפרונט".
- צילום: שי קדם, שיער: מיכאל צבייגנבאום, איפור: מיכל אחדות
פורסם לראשונה: 09:19, 11.12.22
