סברין חוג'יראת (38), דוקטורנטית למדיניות ציבורית, רווקה, במקור מהיישוב הבדואי ביר אל־מכסור, גרה ביפו.
היי סברין. לאחרונה פורסם באוניברסיטת בר־אילן מחקר שלך בנושא מיניות בקרב נשים רווקות בחברה הערבית. ספרי עליו. "זה מחקר שערכתי בהנחיית פרופ' אורנה ששון לוי, במסגרת התואר השני שלי בלימודי מגדר. המטרה הייתה לבדוק את התפיסות והחוויות המיניות של נשים ערביות רווקות.
"בתור רווקה בדואית, זה נושא שעניין אותי מאוד. ראיינתי עשר נשים רווקות (חלקן לא בזוגיות וחלקן בזוגיות אבל לא נשואות) בגילאי 39-25, קרייריסטיות, כולן מהמגזר הערבי – מוסלמיות, נוצריות, בדואיות ודרוזיות. אגב, אחוז הנשים הרווקות בחברה היהודית גבוה יותר מבחברה הערבית עד גיל 50-45, ואז התמונה מתהפכת ויש יותר נשים רווקות בחברה הערבית. זה מחקר יחיד מסוגו שנעשה בארץ, והיה לי מאתגר מאוד למצוא את הנשים ולקבל את הסכמתן להשתתף בו".
למה זה היה מאתגר? "נשים ערביות רווקות כמעט לא מסכימות לדבר על מיניות, בטח לא להיחשף. זה נחשב טאבו מוחלט. נשים סיפרו לי שהנושא הזה לא דובר מעולם – לא בבית, לא בבית הספר, לא עם חברות. אם בכלל שמעו עליו, זה היה בלחש, בסוד. אחת מהן אמרה לי: 'הפעם הראשונה שחשבתי על זה באמת הייתה באוניברסיטה'. אפילו כשמשהו שקשור למיניות מופיע בטלוויזיה, הן נבוכות ומחליפות ערוץ מהר. עצם הדיבור על מיניות נתפס כחציית קו אדום.
"זה קורה בכל הדתות בחברה הערבית. נשים ערביות כבר יצאו לאקדמיה, לשוק העבודה, עוברות תהליכי מודרניזציה, אבל הגוף הוא הטאבו האחרון. אישה שמדברת על מיניות או אפילו רק חושבת על זה, עלולה לשלם מחיר".
איזה מחיר היא תשלם? "בחברה הערבית אסור לאישה לקיים יחסי מין לפני החתונה, ואפילו לצאת עם גברים. בעבר, אם היו מגלים שאישה רווקה יוצאת עם גברים, היו עלולים לרצוח אותה בגלל פגיעה בכבוד המשפחה. זה פחד שמושרש מגיל צעיר. אחת המרואיינות אמרה לי: ‘אני מפחדת שאם אעשה משהו, אח שלי ירצח אותי’. מישהי אחרת אמרה שהיא לא מדברת על הנושא אפילו עם חברות, מחשש שילשינו עליה.
"כיום רצח במקרים כאלה פחות נפוץ, אבל גם אם הוא לא קורה בפועל, יש מחיר תודעתי וחברתי. אישה ערבייה רווקה שנפגשת עם גברים נתפסת כזונה. יש עליה סטיגמה בכפר ובמשפחה. השם שלה שרוף ומוקיעים אותה מהחברה - בעוד שגבר שעושה את אותו דבר לא מקבל את היחס הזה ולא נענש".
"אפילו כשמשהו שקשור למיניות מופיע בטלוויזיה, הן נבוכות ומחליפות ערוץ מהר. עצם הדיבור על מיניות נתפס כחציית קו אדום"
אז איך הן בכל זאת מתמודדות עם זה? מה גילית במחקר? "זה אולי הממצא הכי מעניין. הנשים האלה פיתחו שלוש אסטרטגיות שונות כדי לשרוד את המתח הזה. הראשונה – הן יוצרות שתי זהויות. יש את ה'אני' שחיה בבית, בכפר, בתוך המשפחה. היא ממושמעת, ‘כמו שצריך’. ויש את ה'אני' השנייה – זו שמתקיימת בעיר אחרת, מרוחקת. שם הן מאפשרות לעצמן להתנסות, לאהוב, לחוות. הן מגיעות לערים הגדולות כמו חיפה ותל אביב, ושם הן יכולות להרגיש חופשיות, לצאת ולקיים יחסי מין. האסטרטגיה הזאת לא נועדה רק כדי לספק את היצר המיני, אלא כדי לקחת בעלות על עצמן ולשבור את החומות שנבנו מסביבן.
"האסטרטגיה השנייה היא הפנמת החוקים והפיכתם לשלי. כלומר, במקום להתנגד באופן ישיר לנורמות החברתיות שמגבילות אותן, הן מאמצות אותן באופן מודע אבל מתוך תחושת שליטה.
"הן אומרות לעצמן: 'לא החברה קובעת בשבילי שלא אקיים יחסים לפני החתונה, אני החלטתי את זה'. בדרך הזו הן לוקחות בעלות על הכללים שהוטמעו בהן מגיל צעיר, ומתרגמות אותם לתחושת כוח ובחירה אישית. זה סוג של פתרון תודעתי, שמאפשר להן לשמור על דימוי עצמי חזק גם כשהן למעשה מקבלות את גבולות החברה. כך הן יוצרות לעצמן אשליה של שליטה בגופן ובחייהן, עד הרגע שבו ירגישו מוכנות באמת לערער על אותם גבולות ולעשות שינוי. באסטרטגיה השלישית הן ממש מנסות ליצור שינוי".
"אישה ערבייה רווקה שנפגשת עם גברים נתפסת כזונה. יש עליה סטיגמה בכפר ובמשפחה. השם שלה שרוף ומוקיעים אותה מהחברה"
איך הן עושות את זה? "על ידי בחינה הדרגתית של הגבולות. הנשים בקבוצה הזו, שהיא כנראה האמיצה ביותר, לא רוצות לחיות חיים כפולים ולא מוכנות גם להפנים את החוקים החברתיים שמגבילים אותן. לכן הן מספרות סיפורים כביכול של נשים אחרות.
"למשל, אחת מהן תספר לאמא שלה על מישהי בכפר שנתפסה מקיימת יחסי מין ותשאל: 'למה כולם מדברים רק עליה? למה לא על הגבר? למה תמיד האישה משלמת את המחיר'? כך היא בוחנת את התגובה ומרככת לאט־לאט את העמדה של המשפחה, עד שתוכל לקבל אותה.
"אחת המרואיינות סיפרה לי שהיא עשתה את זה במשך חמש שנים: העלתה שוב ושוב שאלות תיאורטיות, עד שיום אחד אמא שלה ביקשה ממנה לומר את האמת. באותו רגע הבת הרגישה שהיא יכולה סוף־סוף לחשוף את עצמה ולספר שהיא בזוגיות".
מה הנשים במחקר מספרות על החוויה המינית הראשונה שלהן? "שהיא הייתה מפחידה. חלקן בכו, אחרות הלכו מיד לרופא לבדוק שלא ‘קרה משהו’. כולן חיות תחת לחץ אדיר סביב מושג הבתולים. הן אמרו שלא ידעו אם הן עושות את הדבר הנכון, וגם לא ידעו איך לבטא את עצמן בהקשר של מיניות. הן לא הצליחו למצוא את השפה של המיניות, כי היא מקושרת לזנות או לחטא".
"בערים כמו חיפה ותל אביב הנשים האלו מאפשרות לעצמן להתנסות, לאהוב, לחוות. לא רק כדי לספק את היצר המיני, אלא כדי לקחת בעלות על עצמן"
ובכל זאת, יש גם שינוי בחברה הערבית בנושא הזה? "בהחלט. ההתממשקות עם מרחבים יהודיים, במיוחד בערים מעורבות, נתנה לנשים האלה השראה. הן ראו מודלים אחרים של נשיות ומיניות וזה נתן להן אומץ. זה מדהים בעיניי. דווקא המדינה, שנתפסת לעתים כמדכאת, יצרה עבורן מרחב חופש. הן אומרות: ‘פה אני יכולה להיות אני".
מה המסקנות שלך? "נשים שחוו בהתחלה פחד מהמרחב המיני הצליחו להפוך אותו למקור של כוח ועוצמה. ברגע שהעזו לפרוץ את הגבולות שהחברה הציבה להן ולפתח לעצמן אסטרטגיות התנהלות, הן גילו תחושת שליטה, חופש ובעלות על גופן. דרך ההתנסות הזו הן התחזקו, למדו על עצמן וגיבשו זהות עצמאית ובטוחה יותר. המרחב המיני, שבעבר נחשב מאיים ומדכא, הפך עבורן לשדה של גילוי עצמי ותודעה נשית חדשה".
סקס טיפ: "תשאלו שאלות. דרך החקירה נשים מגלות מי הן באמת".