דקלה שלו אמסלם. "מה זה לבחור בחיים? אני חיה את החיים. אין משהו אחר"

דקלה שלו אמסלם, אמו של אילון שנהרג בתאונת דרכים: "הצלחתי לעמוד על הרגליים"

השבוע לפני שלוש שנים נדרס למוות אילון שלו אמסלם בן ה־14 בזמן שעמד על מדרכה. אמו, שהייתה בחופשה בתאילנד בליל התאונה, מספרת מה עבר עליה מאז: היא התגרשה, הפכה לחונכת של נער, מתכננת הרצאה על התמודדות עם אובדן ורוצה להעביר מסר חשוב: "כשאתם מתקרבים למעבר חציה, הכניסו את הנייד לכיס. לא ביד, בכיס"

פורסם: 25.07.21, 07:43
לא מזמן התקשר מכר ותיק לדקלה שלו אמסלם, ופתח את דבריו במשפט: 'את יכולה להפסיק את השיחה בכל רגע'. ואז הוא סיפר לה שקולגה שלו איבדה לפני כמה שבועות את בנה בתאונת דרכים. "הוא שאל אם אסכים לדבר איתה", היא נזכרת, "והסכמתי. התברר שגם לבן שלה קראו אילון. הוא היה בן 21 במותו. אילון שלי היה בן 14. הדבר הראשון שעליו חשבתי אינסטינקטיבית היה, 'וואי, היה לה את אילון שלה לעוד שבע שנים'".
"העצה הכי חכמה שאמרה לי אם שכולה כשהגיעה לנחם אותי בשבעה הייתה: 'אל תחשבי על החיים בגדול ואיך את צולחת אותם, כי זה מבהיל. תחשבי רק איך את מגיעה לסיומו של אותו יום'. כך עשיתי"
כשאת שומעת היום בחדשות על תאונת פגע וברח שתוצאותיה טראגיות, מה עובר לך בראש? 
"אני נבהלת. זה לוקח אותי אחורה בדיוק למקום שבו חשבתי שתמו החיים. את מרגישה שאת נופלת על האדמה ולא יכולה להמשיך יותר. לאמא שמאבדת את הילד יש דרך ארוכה לעשות. בהתחלה הכל במערבולת ואת מרגישה שאת בתחתית השאול, לוקח זמן להתרומם. הילדים הנוספים שלך הם עוגן משמעותי, וגם החברים והמשפחה. אבל אני יודעת היום שהחיים חזקים וחייבים לקום. יש לי שתי בנות מדהימות, אליה (13) ואריאל (11), ובהתחלה קמתי בשבילן ועם הזמן גם למען עצמי.
"העצה הכי חכמה שאמרה לי אם שכולה כשהגיעה לנחם אותי בשבעה הייתה: 'אל תחשבי על החיים בגדול ואיך את צולחת אותם, כי זה מבהיל. תחשבי רק איך את מגיעה לסיומו של אותו יום'. כך עשיתי, ולאט־לאט התרגלתי לחיות עם המשקולת הזו, כמו להתרגל לחיות עם כאב בטן או כאב לב עמום שמלווה אותך תמיד".

גן העדן נהפך לגיהינום

איך ממשיכים מכאן, זו השאלה ששאלה את עצמה כשהתקבלה שיחת הטלפון הקשה מקונסוליית ישראל בבנגקוק לפני שלוש שנים. הפרטים כבר סופרו בתקשורת: ב־21 ביולי 2018 נסעו דקלה ובעלה דאז קובי אמסלם, מי שהיה הממונה על השכר במשרד האוצר, עם שתי בנותיהן הקטנות. זו הייתה נסיעה שתוכננה חודשים מראש. טיול בר מצווה מאוחר לאילון ששולב עם חגיגות יום הולדתו ה־50 של קובי, אולם ברגע האחרון התעקש בנם להישאר בארץ, לצאת למחנה הקיץ של הצופים ולבלות עם חברים. "כשהתקרב מועד הנסיעה אילון פתאום אמר, 'אמא, אני לא יכול לנסוע לחודש שלם, זה המון זמן'", היא נזכרת. "אילון היה אלוף במשא ומתן. אמרתי לו, 'אוקיי, אתה ואני נחזור אחרי שלושה שבועות'. הוא אמר, 'לא, שבועיים'. בסוף הסכמתי. ואז הוא אמר, 'לא, רק עשרה ימים'. התווכחתי איתו. עשרה ימים, בסדר, אבל בלי הטיסות, ברוטו 12 יום. אילון לא הסכים. עד הרגע האחרון ניסיתי לשדל את אילון לבוא איתנו, שלחתי אפילו את המורה שלו, שהוא מאוד אהב, לדבר איתו. גם אמא שלי ניסתה לשכנע אותו. לא עזר כלום. הוא רצה להישאר בארץ, ואמר, 'תקני לי בגדים, אני נשאר בארץ עם הדוד ועם סבתא'.
"שעתיים לפני הטיסה חיבקתי אותו ואמרתי לו, 'אולי בכל זאת תבוא? לא ביטלתי את הכרטיס, תכניס כמה דברים לתיק ואני אקנה לך הכל שם'. לשנייה הוא חשב שוב, וחשבתי שאולי הוא משתכנע, אבל הוא לא רצה. התקשרתי אליו מהמונית, כי קובי והבנות טסו בטיסה נפרדת של חברה זרה, אני חייבת לטוס רק 'אל על' בגלל העבודה שלי בחברה ביטחונית. אמרתי לו, 'אילון, יש לך עוד שעתיים עד שאבא יוצא לנתב"ג'. הוא לא השתכנע".
"עד הרגע האחרון ניסיתי לשדל את אילון לבוא איתנו לתאילנד. לא עזר כלום, הוא רצה להישאר בארץ. שעתיים לפני הטיסה חיבקתי אותו ואמרתי לו, 'אולי בכל זאת? לא ביטלתי לך את הכרטיס'"
הם הספיקו להיות בתאילנד שבוע. "בשיחה האחרונה עם אילון אמרתי לו, 'נו, אילוני, אתה לא מתבאס שאתה לא כאן?'. שלחנו לו תמונות, והוא ענה: 'אמא, את לא מבינה, אני חופשי ומאושר'".
קובי אמסלם היה זה שקיבל את שיחת הטלפון שבישרה רעות. "הייתה לאילון תאונת דרכים", הוא תפס את ראשו וצעק. דקלה חטפה את הטלפון מידיו ושאלה, "אילון מת?". מעבר לקו שמעה את התשובה: "אני מצטערת. כן". מאותו רגע החל מסע של 28 שעות בין שדות תעופה בדרך לזהות את גופת בנם האהוב במכון לרפואה משפטית באבו כביר. "החופשה במקום שנראה כמו גן עדן נהפכה בתוך שנייה לגיהינום", היא משחזרת.
בחקירת המשטרה התברר: ב־27 ביולי, סמוך לשעה אחת בלילה, אילון וחברו דניאל חכמי אכלו גלידה, וכשסיימו עמדו על מדרכה סמוך למעבר חציה והמתינו לאור הירוק ברמזור. פתאום הגיח לצומת הרחובות אבן גבירול וש"י עגנון הנהג אלי בר זכאי, פגע באילון והוא הוטח למרחק של 26 מטר. דניאל נפגע ונותר על הכביש. עברו 20 דקות קריטיות עד שעוברת אורח מצאה את אילון שוכב בתנוחת עובר בין השיחים. בהקלטות השיחות של בר זכאי שאיתרה המשטרה, נמצא כי הוא סיפר לחבר על כמות האלכוהול העצומה ששתה. הוא הורשע בהריגה בקלות דעת ונהיגה במהירות מופרזת ונדון ל־12 שנות מאסר. בחודש מרץ האחרון ערער לבית המשפט העליון בטענה כי העונש חריג בחומרתו, וערעורו נדחה.

5 צפייה בגלריה
דיווח על המשפט של אילון שלו אמסלם ב"ידיעות אחרונות"
דיווח על המשפט של אילון שלו אמסלם ב"ידיעות אחרונות"
דיווח על המשפט של אילון שלו אמסלם ב"ידיעות אחרונות"
(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות", אלבום פרטי)

מצעים בתוך שקית

דקלה לבית פלומנבאום, בת 50, נולדה וגדלה בשיכון ל' בתל־אביב ומתגוררת כיום בשכונת צהלה בעיר, השלישית מבין ארבעה ילדים, תלמידה מצטיינת בתיכון חדש. בצבא שירתה בענף הדרכה של דובר צה"ל. אישה רצינית, מעמיקה, שהתבלטה ביכולותיה הגבוהות כבר בצעירותה. עם שחרורה פנתה ללימודי משפטים באוניברסיטת בר אילן. את קובי אמסלם, היום בעל משרד עצמאי לייעוץ בתחום סכסוכי עבודה קיבוציים ודירקטור בתנועת "אור ירוק" וב"עמידר", הכירה כשהיו שניהם מתמחים במחלקת בג"צים בפרקליטות וישבו חדר מול חדר. תחילה היו ידידים טובים. בתום ההתמחות טסה דקלה לארצות־הברית, נפרדה ממי שהיה בן זוגה והחלה להיפגש עם אמסלם. הם נישאו בשנת 2004 והקימו משפחה. דקלה עבדה רוב חייה בשירות הציבורי, למעט גיחה בת שלוש שנים לעבודה במשרד פרטי. משנת 2016 היא משמשת יועצת משפטית של חברה ביטחונית ממשלתית.  
במהלך משפטו של הנהג הדורס היא אמנם נחשפה בתקשורת, אולם כל חייה ברחה מאור הזרקורים. גם לפני הריאיון הזה התלבטה ארוכות. לבסוף הסכימה רק כדי להעביר מסר להורים ולבני נוער בכל הקשור לזהירות בכבישים.
את שלוש השנים שחלפו מאז נהרג בנה הקדישה למסע אישי של ריפוי ושיקום הנפש ולטיפול בבנותיה. "הקטנות האלה נתנו לי כוח כאילו הן גדולות מאוד", היא אומרת. "מרגע שהן היו חוזרות הביתה לא הרשיתי לעצמי להישאר במיטה. קמתי, התקלחתי, התאפרתי וישבנו יחד לאכול ארוחת צהריים".
"לפעמים הבנות פורשות מזרנים בחדר של אילון וישנות שם. לפעמים אני מגלה שהן פשפשו בשקי הבגדים, הוציאו מכנסיים שלו ולבשו. יש חולצות של אילון שאני לובשת"
לא חזרת לעבודה מיד אחרי האסון.
"המנכ"ל, הבוס הישיר שלי, התקשר אחרי כמה שבועות, וביקש: 'בואי לעבודה. לא משנה, אל תעשי כלום, רק תבואי ותהיי פה איתנו'. ביום הראשון בעבודה אחרי האסון לא תפקדתי. אפילו לפתוח את המחשב לא הייתי מסוגלת. חשבתי איך יכול להיות שאני אקרא מיילים ואהיה מסוגלת לענות להם? זה לא הגיוני. לא הייתה לי יכולת ריכוז בכלל. אמרתי לעורכת הדין שעובדת איתי, 'אל תעזבי אותי לרגע'. היא הקריאה לי מיילים. אחרי כמה שבועות התחלתי להיכנס לישיבות. זה ממש ללמוד לחיות מחדש. בדרך לעבודה ובחזרה ממנה בכיתי, כי ליד אנשים הייתי במצב של איפוק - גם בבית, שהבנות לא יראו. אז הבכי היה יוצא בלי שליטה באוטו או כשהייתי הולכת לישון. אבל אם הבנות ישנו לידי התאפקתי.
"בשנה הראשונה הייתי עולה הרבה מאוד לחדר של אילון, שוכבת במיטה שלו ובוכה. בשלב מסוים ארזתי את החדר שלו והכנסתי את רוב הבגדים לשקים. לפעמים הבנות נכנסות לשם עם חברות, פורשות מזרנים וישנות שם. לפעמים אני מגלה שהן פשפשו בשקי הבגדים, הוציאו איזה זוג מכנסיים ולבשו אותו. יש חולצות של אילון שאני לובשת. מצעים שלו שמרתי בתוך שקית ולא כיבסתי אותם. כבר אין ריח, לצערי, הריח התפוגג".

5 צפייה בגלריה
דקלה שלו אמסלם
דקלה שלו אמסלם
"ליד אנשים הייתי במצב של איפוק - גם בבית, שהבנות לא יראו"
(צילום: אוראל כהן)

תמיכה בווטסאפ

שנה אחרי האסון החליטו דקלה וקובי אמסלם להתגרש. "האסון הזה הרחיק בינינו", היא מודה. "זה כנראה נכון מה שאומרים. כשקורה דבר כזה, זה או מאחד או מרחיק. אנחנו לא הצלחנו למצוא את הדרך אחד לשני. זו הייתה החלטה קשה. נמשיך לגדל יחד את הבנות, כל אחד בבית שלו, ובכל מה שקשור לבנות ולאילון - נהיה שם ביחד".
ממה עוד נפרדת בתקופה הזו?  
"יש קומץ אנשים שנפרדתי מהם בדרך. הבנתי שאין יותר זמן לבזבז. גם לפני האסון תמיד הייתי אדם עם מעט חברות טובות שמלוות אותי כל חיי, בחרתי אנשים בקפידה. אחרי האסון נפרדתי משלושה אנשים, כל אחד מסיבה אחרת. חשבתי שאם במצבים כאלה אתה לא נמצא לצדי, אז לשתות קפה זה כבר לא מעניין אותי. קשרים שפחות התאימו לי שוחררו. מעולם לא הייתי אדם אדיש, אני שחקנית נשמה גם בעבודה, אבל היום אני מסתכלת מהצד על מצבים, מתייחסת אליהם באופן מרוחק ושקול ולא נרעשת מסיטואציות. אם אני מזהה שאני במקום שעושה לי לא טוב, אעשה מאמץ לא להיות שם".
על הגירושים: "האסון הרחיק בינינו. זה כנראה נכון מה שאומרים. כשקורה דבר כזה, זה או מאחד או מרחיק. אנחנו לא הצלחנו למצוא את הדרך אחד לשני. זו הייתה החלטה קשה"
מה עזר לך לחזור לחיים?
"לא להיות לבד. חשוב למצוא את האנשים שנותנים לך כוח וגם לבקש מהם שיהיו איתך. אני ממש ביקשתי. בהתחלה היה לי רצון להיות לבד, אבל בשכל הבנתי שאני עלולה לשקוע. הייתי בקבוצת תמיכה למשפחות שכולות. זה לא התאים לי. זה היה להיכנס מבחינתי לשכול עוד יותר עמוק. לא הרגשתי שזה מחזק אותי. מה שכן עזר לי: הקמתי קבוצת ווטסאפ של החברות הטובות וכתבתי להן את מה שעל לבי. אחת החברות הדפיסה לי הכל. אלה לא היו טקסטים אופטימיים בשנה הראשונה. עם הזמן חל שינוי.
"שנה אחרי האסון נסעתי עם בתי אליה לתחרות ריקוד בספרד. היא רקדנית מחוננת, ולא רציתי לוותר על התחרות. היו שם רגעים שהיה לי מאוד קשה. העצב הִכה. אמהות נהדרות של רקדניות מהקבוצה עטפו אותי. 
"גיליתי גם שאת צריכה להתחבר לאנשי מקצוע, ולא משנה מה התואר האקדמי שלהם. מצאתי את דורית יניב, מומחית לדיקור שהיא גם קבליסטית. היא הייתה אוזן קשבת, ואני מתמסרת לה ולמחטים. הלכתי גם לשתי מתקשרות. רציתי לקבל איזה מסר מאילון. שתיהן אמרו לי דברים דומים, על אילון ובכלל. יצאתי מהן מחוזקת וזה מה שחשוב. דיברתי גם עם ניסים אמון (זן מאסטר, אמ"ר). פגשתי אותו באיזשהו ערב מיוחד, חברה טובה ניגשה אליו, סיפרה עליי, והוא בא לדבר איתי. ההשפעה שלו עליי הייתה חזקה, ופניתי אליו למפגש אישי שבו הוא אמר לי דברים מדהימים על אילון, על הנשמה הגבוהה שלו, וגם נתן לי כיוון להמשך החיים שלי.
"שלוש שנים אחרי, אני יכולה לומר שהצלחתי לעמוד על הרגליים ולהמשיך את החיים. אומרים לי, 'את בחרת בחיים'. אבל מה זה לבחור בחיים? אני חיה את החיים. אין משהו אחר. זה מובן מאליו. יש לי שתי בנות, ויש לי את עצמי. אנשים אומרים לי, 'איזה עוצמות יש לך'. עם כל הביקורת שיש לנו על ההורים תמיד, כנראה הוריי עשו משהו טוב בילדות, באופן שבו גידלו אותי".
"אחרי האסון נפרדתי משלושה אנשים, כל אחד מסיבה אחרת. חשבתי שאם במצבים כאלה אתה לא נמצא לצדי, אז לשתות קפה זה כבר לא מעניין אותי"

את כבר פתוחה למחשבה על פרק ב' של חייך? 
"יש לי רצון חזק לחבר חדש, בן זוג לחיים. אני בטוחה שגם לשם אגיע. אין סיבה או סיכוי שלא. למרות האסון אני אדם עם תשוקה לחיים. למזלי, ה'שלד' שלי לא השתנה. גם אילון היה כזה. הוא היה חיה חברתית אגב הרבה יותר ממני ומלא בחוש הומור מושחז, ואת זה הוא לגמרי ירש מקובי". 

5 צפייה בגלריה
דקלה שלו אמסלם
דקלה שלו אמסלם
"הבנתי שאין יותר זמן לבזבז"
(צילום: אוראל כהן)

רצון לעשות טוב

באוגוסט היא מתכננת לנסוע עם שתי בנותיה לניו־יורק, לטיול בת מצווה של אליה שנדחה. "בתי הקטנה, אריאל, אמרה כמה חודשים אחרי האסון, 'אני מרגישה שהחוט של אילון נקרע, וכל החוטים שלנו שהיו קשורים ביחד נפרמו'. היא הייתה אז בת שמונה. יש לה נפש פיוטית. לא מזמן היא אמרה שהייתה רוצה מנהרת זמן כדי שנוכל לחזור אחורה ואולי לשנות את מה שקרה. אני מנסה להרחיק אותה מהמחשבה הזו. אליה, שפחות מדברת על אילון, בכתה יום אחד שהיא מפחדת לשכוח את הקול של אילון. הסתכלנו יחד בסרטונים, כדי להחיות אותו. צחקנו ממנו. אילון היה חריף ושנון ושחקן. גם בי יש פחד שהזיכרון ממנו יתעמעם. בהתחלה את ממש מרגישה שהוא נמצא בכל מקום, את שומעת אותו. במיוחד בשנה הראשונה, יש לך הרגשה שפתאום הדלת תיפתח והוא ייכנס. בחלומות הוא כמעט לא בא אליי, בקושי פעמיים־שלוש, תמיד עם החיוך הנצחי שלו עם גומות החן, אומר שטוב לו. הייתי רוצה לחלום עליו יותר".
בערב הזיכרון הראשון שארגנו לזכרו של אילון, הרצה העיתונאי גלעד שלמור על השפעת האלכוהול בכבישים. בשנה שעברה, בשל מגפת הקורונה, ויתרו על אירוע. בערב השנה הוזמנה עו"ד אלה שוורצמן, הפועלת למען מניעת תאונות. דקלה מכנה אותה "הגנרלית הבכירה של המלחמה בכבישים". בקרוב יחליטו דקלה וקובי כיצד ינציחו את אילון בדרכים נוספות.
"כשאת מנסה לנתב את האסון הפרטי שלך למטרה חשובה, זה מחזק ועוזר לך להתמודד. הכעס מחליש, הרצון לעשות טוב מחזק. התחלנו לחשוב על משחק ספורטיבי או מרוץ אילון, וכבר נפגשנו עם העירייה ועם הצופים, והילדים עצמם נתנו רעיונות מדהימים להנצחה. אם נגזר עליי שהבן שלי לא יהיה איתי, אני רוצה לפחות לעשות משהו טוב למען הכלל עם העוצמה שהייתה לאילון. הוא באמת היה נער מאוד עוצמתי, ועוצמתו ניכרת גם במוות שלו".
"אם נגזר עליי שהבן שלי לא יהיה איתי, אני רוצה לפחות לעשות משהו טוב למען הכלל עם העוצמה שהייתה לאילון. הוא באמת היה נער מאוד עוצמתי, ועוצמתו ניכרת גם במוות שלו"
הרצון לסייע לאחרים הוביל אותה שנה אחרי שאילון נהרג לפנות לעמותות שעובדות עם בני נוער. "אולי רציתי להתקרב לנעורים שהתרחקו ממני. כתבתי לכמה עמותות, ואז התחלתי להתנדב ב'גשר אל הנוער', שמסייעת לנוער בסיכון והייתה הראשונה ליצור איתי קשר. מאז, כבר שנתיים, אני חונכת נער מדהים שלאחרונה חגג 18. הוא הצליח לסיים בגרות מלאה בציונים טובים והתקבל לתוכנית צבאית של י"ג־י"ד אחרי שבכיתה י"א היה על סף נשירה מבית הספר. גאווה גדולה. אני מאוד־מאוד אוהבת אותו. הוא נער מקסים, טוב לב, עדין. החיבור בינינו ממש טוב. כמעט שנתיים אני מלווה אותו, הקשר נבנה לאט, בפגישות שבועיות (או טלפוניות בתקופת הקורונה). קצת בילויים משותפים. עברנו דרך יחד. הרבה שיחות. כנראה שלפעמים קשר עם דמות מבוגרת שהיא לא אמא שלך, זה יותר קל. הבנות שלי גם הכירו אותו וגם הן חושבות שהוא מתוק אמיתי, טוב לב וגם חתיך. והן צודקות".
דיברת איתו על אילון?
"ברור. הרבה. הוא התעניין מאוד, שאל הרבה ורצה לדעת על התאונה. סיפרתי הכל. אגב, הוא אחד הראשונים שסיפרו לי על עו״ד אלה שוורצמן. יום אחד התקשר וסיפר בהתרגשות על הרצאה מטלטלת ששמע, ושהמרצה דיברה הרבה על אילון בפתיחת ההרצאה".
בעתיד מתכננת דקלה להרצות מול בני נוער שעתידים לקבל רישיון, ולדבר גם על צמיחה מתוך משבר. עד אז יש לה מסר להעביר. "מעבר למסר הברור של אל תעזו לנהוג אם שתיתם, קחו מונית, ואל תלכו בשעת לילה מאוחרת ברחובות, כי זו שעה שבה יכולים לקרות דברים לא צפויים, אני רוצה לבקש מבני הנוער שנמצאים עכשיו בחופש הגדול ומבלים בחוץ: כשאתם מתקרבים למעבר חציה ובוודאי כשעוברים אותו, הכניסו את הטלפון הנייד לכיס. לא ביד, בכיס. אם אילון לא היה מסתכל על הטלפון באותן שניות ממש, הוא היה רואה את הנהג השיכור מתקרב, ואולי זז אחורה וניצל. כך ניצל דניאל, החבר שלו".
5 צפייה בגלריה
קובי ודקלה שלו אמסלם בבית המשפט
קובי ודקלה שלו אמסלם בבית המשפט
יולי 2020: בבית המשפט עם קובי שלו אמסלם, בעלה לשעבר
(צילום: יריב כץ)

איזה שינוי היית רוצה לחולל?
"המקום של משפחת הקורבן בארץ מאוד מצומצם בבית המשפט. בעיניי צריך לעשות פה שינוי קרדינלי. הזכות העיקרית שלך היא לשבת בבית המשפט ולשתוק, ואתה לא חייב להיות שם בכלל. מותר לך לדבר כהורה שכול רק בשלב הטיעונים לעונש. לנו היה הרבה מה לומר גם מעבר לכך. הרגשנו הרבה פעמים שאנחנו מעיקים על הפרקליטות, שאנחנו כמו זבוב טורדני, במקום שנהיה חלק מהתהליך. יכול להיות שבאמת הצקנו להם, היו פעמים שחשבנו שהם טעו, ואיך את יכולה לא להתערב כשזה הבן שלך. נכון, הוא כבר מת, אבל תמיד יהיה הבן שלך. 
"המקום של משפחת הקורבן בארץ מאוד מצומצם בבית המשפט. בעיניי צריך לעשות פה שינוי קרדינלי. הזכות העיקרית שלך היא לשבת בבית המשפט ולשתוק, ואתה לא חייב להיות שם בכלל. מותר לך לדבר כהורה שכול רק בשלב הטיעונים לעונש"
"לאורך כל הדרך היה את היצר הזה שהנבל - אנחנו קראנו לו תמיד הרוצח - יקבל את העונש הראוי לו. זה לא רק שהוא דרס והרג, זו גם הנהיגה בשכרות, האדישות המצמררת לנערים ששוכבים שותתי דם, ההתעניינות בביטוח של הרכב, ניסיונותיו להעלים ראיות. אגב, הנהג נולד באותו תאריך לידה של אילון, חמישה באפריל, בהפרש של עשר שנים. היינו מזועזעים כשהוא העיד ושאלו אותו מה תאריך הלידה שלו.
"אנחנו מאמינים עד היום שהיה אפשר להכניס את עבירת ההפקרה, כי זה שהנהג לא ברח בגלל שהאוטו היה טוטאל לוס זה לא עושה אותו לא מפקיר. הרי אם הוא עומד שם ורואה את דניאל שוכב מדמם ולא עוזר למצוא את אילון ומתעסק בביטוח של הרכב ואיך לטשטש ראיות של אלכוהול ולשתות מים במקום להזמין אמבולנס - זו הפקרה. בהקלטות ששומעים זה כל כך צורם. יש תאונות שהן טעות אנוש או רשלנות, זה קורה. כולנו טועים בחיים. אם שיכור או מסומם ייקח אקדח ויירה ברחוב ומישהו ימות, ברור שכולם יגידו שהוא רוצח. אז למה אדם שיכור או מסומם שנוהג ברכב והורג מישהו, לא מסתכלים עליו כעל רוצח?".
ובכל זאת, יהיו מי שיגידו שלו הייתם מקושרים פחות, הנהג היה מקבל עונש קל יותר.
"מקושרים? לא נתנו לנו שום פריווילגיה, וטוב שכך".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.