מאז שהתוודעה לראשונה לשיעור בלט, בגיל שלוש, ידעה אריקה רינטוביץ' שהיא רוצה להיות רקדנית. לאורך כל השנים, עקב בצד אגודל, עשתה הכול כדי להגשים את תשוקתה, וזה הצליח. בגיל 30 רקדה בארץ ובעולם, ואז החלה לסבול מכאבים במפרק הירך, והומלץ לה לעבור בדיקה פולשנית. "הייתה לי התנגדות פנימית לבדיקה, אבל הכאב לא חלף. לאחר דחיות רבות, בבוקר שלאחר בכורה של מופע גדול, עשיתי את הבדיקה. בדיעבד התברר שאני אלרגית לחומר הניגוד.
"למחרת צעדתי ברחוב, נתקפתי בכאבי תופת וקרסתי. הובהלתי למיון, קיבלתי מורפיום ואושפזתי. חזרתי הביתה במצב לא תפקודי, לא יכולתי לזוז גם עם קביים. אמי עברה לגור איתי וסעדה אותי במשך חודשיים. כשהגעתי לאורתופד, כדי להבין איך אני משתקמת וחוזרת לרקוד, הוא אמר: 'את לא יכולה לחזור לרקוד. תתמקדי בללמוד ללכת'".
כך מספרת רינטוביץ' (45), תושבת פרדס חנה, רווקה, רקדנית, כוריאוגרפית, מוזיקאית ומכשירת מורים ליוגה, על המשבר הבריאותי שאילץ אותה לעצור את חייה ולבחון מחדש את יחסיה עם הגוף, היצירה והדרך שבה היא מבקשת לחיות.
משפחה של רקדנים
היא נולדה בבאר שבע, בת יחידה לעולים מרוסיה. כשהגיחה לאוויר, אמה כבר הייתה פרודה מאביה. "ידעתי שיש לי אבא, לפעמים אמא לקחה אותי אליו ואני נושאת את שמו - אבל הוא לא היה דומיננטי בחיי", היא אומרת. כשהייתה בת שלוש, אמה עזבה לאנגליה עם בן זוגה, בכוונה להתבסס שם ולהביא אותה אליה. "למעשה גדלתי אצל סבא וסבתא באריאל. אני באה ממשפחה של רקדנים. סבתא של סבתא מצד אמא הייתה פרימה־בלרינה באופרה של פריז. בגיל שלוש סבתא לקחה אותי לחוג בלט. בשנה השנייה ללימודים המורה המליצה לה להעביר אותי לבית ספר לבלט.
"אמא חזרה ארצה כשהייתי בת שבע, עברנו למרכז, ואני לא הפסקתי לרקוד. בגיל 11 רשמה אותי לבית הספר של 'בת דור' ורקדתי אצל רנה שיינפלד ואחרים. בתיכון עברנו לירושלים ולמדתי ב'בת דור' ובבית הספר של האקדמיה למוסיקה ולמחול. בגיל 18 הייתי מתלמדת ב'בת דור'. האופרה 'טורנדוט', שהעלינו בשיתוף ה'לה סקאלה' ממילאנו, הייתה קרש הקפיצה שלי למסלול מקצועי".
"בבדיקה שגרתית התגלתה אצלי פפילומה בצוואר הרחם, בשלב טרום־סרטני מתקדם. הכירורגית המליצה על ניתוח, ולי הייתה תחושה שזה הגיע מסיבה רגשית־אנרגטית"
בגיל 21 עברה לספרד ולמדה בקונסרבטוריון במדריד. שלוש שנים אחר כך חזרה ארצה ועשתה תפנית דרמטית: היא נרשמה ללימודי דרום־מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב והמשיכה לתואר שני בפילוסופיה של המדעים. אבל האמנות קראה לה לשוב. בגיל 28 החליטה לחזור למקורות וללמוד מוזיקולוגיה. אחרי שנה עזבה ונסעה לציריך, לפרויקט בינלאומי של כוריאוגרפים ורקדנים. "עשיתי חילופי בתים עם מוזיקאי ישראלי שחי בציריך והוא נתן לי מתנה: הספר 'שביל הזהב לרפואה טבעית' של שרה חמו, מרפאה טבעית. כששכבתי בבית בלי יכולת לעשות שום דבר, עמוסת רחמים עצמיים, נזכרתי בספר. דרכו התוודעתי לשיטת קינגסטון לתזונה טבעית ולאורח חיים בריא, ויישמתי אותה בעזרת אמא ויועצת. אחרי שבוע הצלחתי להתנייד בעזרת קביים וזרקתי את משככי הכאבים. חודשיים מהרגע שבו התחלתי את ניקוי הרעלים והתזונה הטבעית כבר השתתפתי באודישן, אבל לא התקבלתי".
את ממשיכה לחיות על פי השיטה?
"אני לא שומרת על הכללים באדיקות, אבל הטמעתי ערכים ממנה ואני חיה במודעות לתזונה בריאה וטבעית. כחלק מהמשבר שעברתי, שיפרתי את איכות החיים. בגיל 32 עברתי מתל אביב לרשפון ולקחתי פסק זמן מהבמה. המשכתי לתחזק את היכולות שלי, אבל לא ניגשתי לאודישנים ולא השתתפתי בהצגות". באותה תקופה חיזקה את הקשר לעולם היוגה, שכבר היה מוכר לה, ונסעה ללמוד במרכז אשטנגה יוגה במייסור שבדרום הודו. מדי שנה היא חוזרת לשם לכמה חודשים.
היה לך פנאי לזוגיות?
"מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי הייתה רק סביב גיל 32. את בן זוגי אז, מוזיקאי, הכרתי ברשפון. גרנו יחד חמש שנים".
בדק בית
בגיל 36 חוותה משבר בריאותי נוסף. "בבדיקה שגרתית התגלתה אצלי פפילומה בצוואר הרחם, בשלב טרום־סרטני מתקדם. הכירורגית המליצה על ניתוח, ולי הייתה תחושה שזה הגיע מסיבה רגשית־אנרגטית. הבנתי שיש דברים שלא טיפלתי בהם, ושכדאי שאעשה בדק בית לפני הניתוח. במשך שלושה חודשים עברתי נטורופתיה, דיקור, הומיאופתיה ושיחות עם מטפל בתת־מודע. החלטתי לשחרר את הזוגיות והבנתי שאני נמצאת בה מהסיבות הלא נכונות: פחד הנטישה שסחבתי מילדותי המוקדמת, החשש להיות לבד, היעדר האב. הרגשתי שאני לא באה לידי ביטוי כאישה בזוגיות הזו.
"הורדתי רגל מהגז, הפסקתי ללמד יוגה ומחול, וקרה דבר מופלא: תלמידות שלי התגייסו לעזור, מימנו לי את הטיפולים ואת שכר הדירה במשך כמה חודשים וצלחתי את המשבר. אבל קרה עוד משהו מקסים ובלתי צפוי: אמא שלי והמטפל בתת־מודע התאהבו. בהתחלה הם שמרו על דיסטנס, ואני הרגשתי שהם עוצרים את עצמם מחשש להפריע לתהליך שלי. כינסתי אותם למפגש משולש, נתתי להם את ברכת הדרך ואמרתי שיש בי ביטחון שנדע לייצר מערכת יחסים שלא תפריע לטיפול. הוא הפך גם לאבא שחסר לי כל חיי. אמא עברה לגור איתו בכרכור והם היו יחד שבע שנים".
כשהרגישה מוכנות רגשית, אנרגטית ופיזית, עברה את הניתוח: "הכירורג אמר לי שהתאים הטרום־סרטניים נסוגו. ואז התחלתי לעוף. ביולי 2018 פתחתי בית ספר להכשרת מורים ליוגה. עד היום העברתי 34 קורסים והכשרתי כ־2,000 מורים".
אחד מתלמידיה בקורס היה צוללן חופשי מאילת. היא סיפרה לו שהיא מפחדת ממים, בעקבות טביעה שכמעט הסתיימה במוות. "שיתפתי אותו בפחדים שלי וברצון להתגבר עליהם, והוא הזמין אותי ללמוד צלילה חופשית כשלב לקראת ריפוי. באותה שנה, במקום לנסוע כמנהגי להודו, נסעתי לאילת לשלושה חודשים. למדתי לצלול לפני שלמדתי לשחות", היא צוחקת. בהמשך סיימה קורס מאסטרים בצלילה חופשית. "משהו בחוויה הזאת פתח לי את הלב והרגשתי רצון ליצור מופע שכולו יהיה שלי".
ב־2021 הקימה את Movement Project, להקה המשלבת מחול עכשווי, תיאטרון פיזי, אמנות חזותית, קרקס ומוזיקה חיה. היא יצרה את הכוריאוגרפיה ואת המוזיקה והיא גם רוקדת. "הבכורה הייתה ביולי 2022 והופענו הרבה. באוגוסט 2023 העלינו את 'שאקטי', שתכניה מבוססים על השנים שבהן הייתי כלואה בפחד הנטישה והקטנתי את עצמי כדי להתאים לבן הזוג. בעקבות הפפילומה החלטתי לשחרר את פחדיי, ללכת קדימה ולחגוג את העוצמה הנשית על כל היבטיה. 'שאקטי' היה הצלחה מסחררת. ואז הגיע 7 באוקטובר ועברתי לגור ביחידת דיור אצל אמא ובן זוגה אז בכרכור.
"המשכתי עם הכשרת המורים ליוגה, הגיעו אליי ניצולים מפסטיבל הנובה, ומצאתי את עצמי מתעסקת יותר בטיפול רגשי בכלים שלמדתי במשך השנים, כולל אינטגרציה פסיכדלית, שיטה המיועדת לאנשים שרוצים לעבד חוויה פסיכדלית (שימוש בחומרים מרחיבי תודעה). התוודעתי אליה לראשונה במשבר הבריאותי בגיל 30, כשפגשתי שאמאן מקוסטה ריקה".
שירי רפואה
בשנה שעברה התקבלה רינטוביץ' לעמותת הכוריאוגרפים וחזרה ליצור. היא העלתה הפקה מחודשת של "שאקטי" תחת השם "אדי־שאקטי" (ההופעה הבאה ב־8.11 בסוזן דלל). במקביל יצרה את Journey (המופעים הבאים ב־18-17 בנובמבר), בהשראת אינטגרציה פסיכדלית. "במופע אנשים עוברים תהליך ריפוי. הכלי העיקרי שלו הוא מוזיקה שמקורה במסורות האינדיאנים בברזיל, פרו, מקסיקו ועוד - כולם שירי רפואה שהשאמאנים שרים בטקסים. המופע אינטראקטיבי. הקהל שר איתנו והתגובות מדהימות. אחרי הבכורה אנשים ניגשו אלינו בוכים ואמרו שזו החוויה הכי חזקה שעברו. מאחר שאחת התגובות שחוזרת על עצמה בסוף המופע היא 'איפה אפשר לשמוע את הפסקול?', בקרוב נוציא אלבום של שירי רפואה".
אפרופו חגיגת העוצמה הנשית על כל היבטיה שאת חווה לדברייך, מה את מרגישה לגבי אימהוּת?
"אני לא אל־הורית. כשהייתי בזוגיות, בן זוגי לא רצה ילדים וויתרתי. מבחינתי, ילדים הם יצירה. יש לי בהחלט רצון להביא לעולם ילד שהוא פרי יצירה של אהבה. אני עדיין פתוחה להורות מאוחרת ואשמח לחוות אימהות. לא אביא לעולם ילד כאם יחידנית, אבל אשמח לעשות זאת עם בן זוג אהוב".
