לאחרונה קראתי ידיעה על חתונתו של דור אירני, סמנכ"ל הסחר של פקטורי 54, עם בחירת לבו היילי טרוטר. האירוע המפואר נערך במשך שלושה ימים בוונציה, ו־200 האורחים שזכו להשתתף בו התבקשו, כך דווח, להקפיד על שלושה לוקים שונים בדרס קוד של Black tie. אני ממש לא רוצה לדמיין איך הייתי מתמודדת עם הסטרס הזה. לא רק בלאק טיי, אלא שלושה לוקים שונים? למה? מה יקרה אם אגיע פעמיים באותה שמלה?
בואו נדבר רגע על קוד לבוש. האם זה רק אני, או שלאחרונה כל הנושא הזה טיפה הקצין? כל אירוע, מגדול ועד קטן, מפשוט ועד יוקרתי, מציג דרישות בתחום המלתחה. ואני לא מדברת רק על חתונות. קחו למשל את ההזמנה לגאלת הפתיחה של שבוע האופנה קנדה ישראל תל אביב, שיוצא לדרך ממש היום (9.11). בהזמנה לאיוונט החגיגי הודגש כי יש לו קוד לבוש מחייב: גברים בחליפות, ואילו נשים - בשמלות נשף או חליפות ערב. הכניסה, כך נמסר, תתאפשר רק למי שיגיע במלבושים הנ"ל.
תראו, אני לגמרי מבינה: המציאות פה כל כך קשוחה, טילים עפים לנו מעל הראש כל שני וחמישי, האלימות וההתלהמות עולות על גדותיהן. יש רצון עז פשוט להניח את כל אלה בצד לערב אחד, ולהרגיש שאנחנו בעולם אחר. עולם שבו נשים בשמלות מפוארות משיקות כוסות שמפניה עם גברים נאים בטוקסידו, משל היינו בפרק של "ברידג'רטון". יש כמיהה עמוקה ליופי, למכובדות, לסדר וארגון שיהוו ניגוד לכאוס הטוטאלי מסביב. אתם לא מעוניינים שלאירוע המושקע שהרמתם בעמל רב יגיעו אנשים בג'ינס וכפכפים. מבינה ומזדהה.
אז למה הביטוי "שמלת נשף" בכל זאת נשמע לי תלוש? אולי בגלל כל מה שעברנו ושאנחנו עדיין עוברים פה. אולי בגלל שממש עכשיו, בעת ששורות אלה נכתבות, מערכה נוספת עם איראן מאיימת לצאת לדרך. כולי תקווה שכלום לא יקרה בסוף ושכולנו נוכל להמשיך בשגרת חיינו האהובה, ועם זאת, כמו שכבר התרגלנו (או לא), אין לדעת מה יוליד יום. ומה שמדהים הוא שכל זה כבר לא נראה חריג לאף אחד.
עצם קיומו של שבוע האופנה, בישראל בכלל ובפרט זו של השנים האחרונות, הוא בגדר הישג אדיר. כל העושים במלאכה ראויים לכל שבח על הנחישות להמשיך ולקיים את האירוע החשוב הזה. העובדה שיש מי שמתעקש לחגוג אופנה, סטייל, כישרון ויצירה, במציאות הבלתי אפשרית שהיא חיינו - נותנת לי תקווה. עם זאת, אולי הייתי מוותרת על גינונים שמרגישים לא קשורים לעת הזו. עכשיו תסלחו לי, אני חייבת להתחיל להבין מאיפה אני משיגה לעזאזל שמלת נשף.
