סיפורה של אור עמרן, בת 29 מתל־אביב, נשואה, מוזיקאית:
"לפני עשר שנים אמא שלי שמה קץ לחייה. הייתי אז חיילת, ותחושה של בדידות קיומית נפלה עליי. אמנם ידעתי שזה עלול לקרות, אבל העצב היה כבד. אני בת יחידה, והבנתי שמעכשיו אני המשפחה הגרעינית של עצמי. זה חתיכת דבר לעבור בגיל 19. אחרי חודשיים צפיתי בהצגה 'החולה ההודי' ונאמר שם: 'גם המוות הכי צפוי מגיע בהפתעה'. חשבתי, וואו, כמה זה נכון.
נולדתי כתוצאה מרומן מחוץ לנישואים, ובילדותי אבא שלי היה קצת נוכח בחיים שלי, ראיתי אותו אחת לכמה חודשים. אמא שלי הייתה נפלאה, חמה ומחבקת, ועד גיל עשר, אז התפרצה המאניה־דיפרסיה שלה, החיים בבית היו טובים. כשהקשר בינה ובין אבא התנתק, מצבה החל להידרדר.
כשהייתי קטנה היא עשתה הכול כדי שלא ארגיש שמשהו לא בסדר. הבית היה נקי והיא הייתה מכינה לי אוכל בצהריים. אם רציתי משהו והיא לא יכלה לקנות, היא ביקשה מאחרים לקנות לי. כשהייתי ילדה לא הייתי מודעת למחסור בכסף. בגיל 12, בשיעור בכיתה, אחד הילדים דיבר על המשכורת של אמא שלו, ושאלתי את עצמי, מה אמא שלי עושה כל היום? פתאום קלטתי שכל היום היא ישנה. נפל לי האסימון שמשהו לא תקין בבית.
"פתאום, בשיעור בכיתה, שאלתי את עצמי מה אמא שלי עושה כל היום. קלטתי שהיא ישנה. הבנתי שמשהו לא תקין"
בדיעבד אני יודעת שהייתי ילדה הורית, שידעה שצריך לטפל באמא. פעם פגשתי מטפלת מימי גן הילדים שאמרה לי, 'את היית ילדה שלא בוכה'. לאמא היו משפטים כמו 'אם תהיה לך שריטה, אני מתה', והרגשתי שאם אני אשבר, היא תישבר איתי.
ככל שעברו השנים ומצבה החמיר, הגענו למצב הישרדותי. הבנתי שאם אני לא אבשל, לא יהיה אוכל בבית, ואם אני לא אנקה, הבית ייראה כמו סדום ועמורה. בבית הספר לא ידעו שסביב גיל 17 לקחתי אחריות על הבית. אמי התביישה במחלתה ולכן לא טופלה. אני כל הזמן חושבת לעצמי שאם היא הייתה חיה היום, בעידן שבו דיכאון הוא לא מילה גסה, היא הייתה נשארת בחיים. בסוף, היא מתה מבושה.
כשהייתי בצבא כבר ממש הייתי צריכה להאכיל אותה פיזית, נתתי לה 'אנשור', אחרת היא לא הייתה אוכלת בכלל. שירתי בקריה, ואחרי המוות של אמא המפקדת שלי סיפרה שלפעמים היא הייתה מתקשרת באמצע היום ומבקשת שאחזור הביתה. נזכרתי, בדיעבד, במקרים שבהם המפקדת שחררה אותי ממש מוקדם, היא הייתה אומרת, 'לכי, אין מה לעשות היום', ולא הבנתי למה.
עשר דקות אחרי שמצאתי את אמא לא בחיים, הסתכלתי לשמיים ואמרתי לאלוהים, בקול רם, 'תשמור עליי, אני רוצה להמשיך לחיות'. הבנתי שיש לי שתי אפשרויות: למות את החיים - לחיות בעצב, בקורבנוּת ובווליום נמוך, או לחיות אותם ביג טיים. אמרתי לעצמי, אל תוותרי על מי שהיית ועל מי שרצית להיות.
כשנותרתי לבד, הרגשתי עירומה לחלוטין. אמנם רשת גדולה וחזקה של אנשים הקיפה אותי, אבל הייתי בתוך ריקנות אימתנית. עברתי לגור אצל חברים של אמא, שהבן שלהם חבר טוב שלי מגיל ארבע. נשארתי שם שלוש שנים. בבית שלו היה פסנתר, וכשהתיישבתי לידו התחילו לצאת מנגינות שתאמו את המצב הרגשי שהייתי בו - שירים כואבים, כבדים, זעקה גדולה נשמעת מהם.
"כשנותרתי לבד, הרגשתי עירומה לחלוטין. אמנם רשת גדולה וחזקה של אנשים הקיפה אותי, אבל הייתי בתוך ריקנות אימתנית"
כל חיי עסקתי בעשייה אמנותית, אני כותבת ומלחינה מגיל שש ומנגנת משמיעה בגיטרה, בקלידים ובחלילית. מכיתה י"ב למדתי הכשרת זמרים בבית הספר למוזיקה 'אוברטון', ובשירות הצבאי למדתי כתיבה והלחנה עם אוהד חיטמן ודניאל סלומון, אבל הגעתי למצב שלא יכולתי להקשיב למוזיקה, בטח לא לשיר. עשיתי פסק זמן והצטרפתי לקבוצת תמיכה של ילדים שהוריהם התאבדו.
בגיל 22 לקחתי את עצמי להודו. בערב הראשון הגעתי למועדון, היה שם ערב פתוח, והזמרת לא הצליחה לשיר. ישראלית שהייתה שם שמעה שאני זמרת וקראה, 'תעלי את לבמה'. התחלתי לשיר והלב שלי נפתח שוב. הבנתי שאני לא יכולה לברוח מהמוזיקה.
את מתן, בן זוגי, הכרתי לפני חמש שנים כשעשיתי אודישן ל'הכוכב הבא'. בדרך לאוטובוס שמעתי קול גברי אומר, 'מה זה? הגיטרה יותר גדולה ממך'. הסתובבתי לאחור. אני מטר וחצי. מתן מטר ותשעים. לפני שבועיים נישאנו. אני מאחלת לעצמי חיים משפחתיים ומלאי עשייה מוזיקלית.
אלבום הבכורה שלי, 'מראה', יצא לאחרונה ומנגנים בו אבי סינגולדה וצור בן זאב. בימים אלה יוצא גם ספר ילדים שכתבתי, 'עץ הקלמנטינות של תמר', שמדבר על הצורך לאהוב מה שיש לנו כאן ועכשיו.
בשורה התחתונה: כשאת עוברת משבר ומנתבת אותו למקום טוב, הלב נפתח".
אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:
- עמותת ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, טל': 1201
- בשביל החיים, סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, טל: 03-7487771
- סה״ר, סיוע והקשבה ברשת: sahar.org.il
