ליאוני פיינינגר (27), חברת תנועת March of Life, הגיעה מגרמניה לישראל להוביל צעדות הזדהות בכל הארץ לרגל יום השואה.
מהי תנועת March of Life? "התנועה הוקמה ב־2007 בעיר טובינגן בגרמניה על ידי צאצאי חיילי הוורמאכט, אנשי האס.אס והמשטרה הגרמנית, שדרך הסיפור האישי שלהם נוקטים עמדה נגד אנטישמיות ומפגינים תמיכה בישראל באופן אקטיבי. לתנועה שלוש מטרות עיקריות: זיכרון העבר, ריפוי ושיקום הקורבנות ועמידה לצד מדינת ישראל ונגד גילויי אנטישמיות. מאז הקמתה התנועה ארגנה עשרות צעדות זיכרון ב־25 אתרים לזיכרון השואה ברחבי אירופה".
"התנדבתי לעבוד שנה בעדי נגב במרכז לבעלי מוגבלויות. המוגבלים היו הראשונים שהושמדו על ידי הנאצים, אז זה היה גם סוג של תיקון עולם"
איך גילית שהסבים שלך היו נאצים אנשי אס.אס? "למדתי על השואה בחטיבת הביניים, וכשביקרנו במחנה ריכוז הזדעזעתי והחלטתי לבדוק אם למשפחה שלי יש קשר לזה. התחלתי לשאול שאלות, וכשלא קיבלתי תשובות, הלכתי לארכיון הלאומי, ולמרבה הזוועה גיליתי מה המשפחה שלי עשתה בזמן המלחמה. סבא רבא שלי התנדב לאס.אס והשתתף בפלישות ברחבי אירופה. עד סוף חייו היה נאצי גאה שסיפר בדיחות אנטישמיות והחזיק עותק של 'מיין קאמפף' על המדף. אשתו, סבתא רבתא שלי, התנדבה במשרדי המפלגה הנאצית בווינה, שפעלו בבית שהוחרם מיהודים שגורשו".
איך הרגשת כשגילית את זה? "בהתחלה לא האמנתי, התמלאתי בושה ואשמה. הייתי בשוק לגלות שאף אחד לא הכריח אותם, שהם עשו את זה ברצון ובהתנדבות".
ואז החלטת להצטרף לתנועה? "כן, הרגשתי שאני לא יכולה לשתוק. כשסיפרו לי שהסבים שלי מעולם לא התחרטו ועד יום מותם היו גאים במה שהם עשו בשואה, החלטתי לספר בכל מקום את הסיפור המשפחתי שלי כדי שאף אחד לא יעז להכחיש את מה שקרה. כשהצטרפתי, ההורים שלי כבר היו בתנועה וראיתי כמה ריפוי לנפש יש בזה".
איך הדור הצעיר בגרמניה מתייחס להיסטוריה שלהם? "הרבה מאוד אנשים בגיל שלי לא יודעים אפילו מה זה אושוויץ. מחקרים מראים ש־25% מהאוכלוסייה מכחישים שהמשפחה שלהם השתתפה באירועים. הרבה צעירים גרמנים חושבים שצריך להשאיר את העבר מאחור ויש כאלה שאפילו גאים במורשת הגרמנית, ולכן זו האחריות שלי להגיד את מה שהם לעולם לא יגידו: אני אשמה ואני מבקשת סליחה".
את לא רק מבקשת סליחה, גם הגעת לארץ להתנדב עם בעלי מוגבלויות. "בגרמניה נהוג שבוגרי תיכונים יוצאים להתנדבות של שנה לפני האוניברסיטה, ואני בחרתי לבוא לישראל. התנדבתי לעבוד בעדי נגב במרכז לבעלי מוגבלויות. המוגבלים היו הראשונים שהושמדו על ידי הנאצים, אז זה היה גם סוג של תיקון עולם. הייתי בארץ תשעה חודשים, גרתי במושב רנן והתאהבתי בארץ ובישראלים, זו הייתה תקופה נהדרת והתנסות נהדרת. כשחזרתי לגרמניה סיפרתי על המסע שלי בלב מלא אהבה והודיה על כל החברים שרכשתי פה".
"בהתחלה לא האמנתי, התמלאתי בושה ואשמה. הייתי בשוק לגלות שאף אחד לא הכריח את הסבים שלי, שהם עשו את זה ברצון ובהתנדבות"
יש סיכוי שנראה אותך שוב בישראל? "לא מזמן התחתנתי והמשפחה שלי בגרמניה, אבל אני מבקרת בישראל באופן קבוע, כי היא בלב שלי. בחודש מאי הקרוב אגיע יחד עם חברי תנועה אחרים לישראל, כדי להוביל צעדות הזדהות ציבוריות בכל הארץ".
מה את עושה בחיים? "כשחזרתי מישראל למדתי היסטוריה לתואר ראשון ולימודי יהדות לתואר שני. בחרתי במסלול הזה כי הייתי נפעמת מבנות שירות דתיות בישראל, שהתנדבתי יחד איתן והדת היהודית סקרנה אותי. היום אני עובדת בחצי משרה בכנסייה ובחצי משרה בתנועה, ובמסגרת הפעילות שלי הייתה לי הזדמנות לפגוש ניצולי שואה, לשמוע על הסבל שלהם ולומר להם שאני מצטערת על מה שהסבים שלי עשו להם".
העצה הכי טובה שקיבלת? "ללכת עד הסוף עם האמונה שלי".
העצה הכי גרועה שקיבלתי "לשתוק ולא לספר, כי 'מה את צריכה את זה?'"