הרגע חזרתי מטיול משפחתי לפראג, שלקח רק שבע שנים לתכנן אותו כדי שיתאים ללו"ז של כולם. "כולם" הם הוריי, אחיותיי ואני, שטסנו ביחד והשארנו אחרינו שובל של בעלים מבולבלים וילדים מבולבלים עוד יותר. את היעד בחרנו, כמו כל הישראלים, לפי איפה שונאים אותנו הכי פחות. התחרות בין פראג למיקרונזיה הייתה קשה - אבל בסוף פראג נבחרה ברוב קולות.
אין מה לומר, היה כיף לחזור להיות ילדה שוב ולא המבוגרת האחראית - עם אמא שרודפת אחרייך עם סנדוויצ'ים שהכינה מבעוד מועד (אני בת 46, כן?) ואבא שמחכה עצבני על הספסל מחוץ ל"ספורה" (היית צריך לחשוב על זה כשסגרת טיול עם חמש בנות, חבוביק). זו הייתה חוויה מרגשת ומלאת משמעות לטוס עם המשפחה הכי ראשונית שלך בעולם הזה, אבל האמת היא שלא על זה אני רוצה לדבר איתכן. אשמח לדבר דווקא על החוויה שלי מהשעות האחרונות של הטיול, השעות שבילינו בטרמינל הצ'כי, שהפכו לסיוט מתמשך. בשתי מילים, קוראים לזה "החזרי מס" ובמילה אחת: גיהינום.
במשך כל הטיול שכנעה אותנו אחותי הקטנה לשמור את הקבלות על מנת שנוכל לקבל בחזרה את המס של הקנייה בשדה התעופה. היא הייתה בפראג לא מזמן וטענה שמדובר בפרוצדורה קלילה שבסופה את יוצאת עם כמה מאות שקלים שמרככים מעט את העובדה ששוב השתוללת עם האשראי בזארה. מה רע? כמו ילדות טובות אספנו את הקבלות וכשהגענו לשדה התעופה כדי לעלות על הטיסה ארצה, גילינו שכמונו עשו כל הישראלים (ורק הישראלים) שהיו באותו הזמן בצ'כיה.
מלבד התור לצ'ק אין, התגלו לפנינו שני תורי ענק שהשתרכו לאורכו של הטרמינל. בשל היותנו ישראלים, הם נראו פחות כמו טורים ויותר כמו סימני שאלה שסימלו את חוסר ההבנה המשווע של הנוכחים בתהליך הנדרש להחזרת הכספים המיוחלים. ההתחלה הייתה אופטימית. הגענו מספיק זמן לפני הטיסה ולא מיהרנו לשום מקום. עם כל השנאה שלי לתורים, אני לא מתכוונת לזוז מפה בלי הכסף שלי. יש לי בעל בבית ואני נחושה לעשות אותו גאה, לשם שינוי.
כמה דקות אל תוך התור, החלו שמועות בקרב הנוכחים שלא מדובר בתור אחד שצריך לצלוח, אלא בשניים - מאחר שכל אחד מהם ממלא פונקציה אחרת: בראשון את אמורה לסרוק קבלות מול מכונה ובשני להחתים את מה שסרקת אצל פקיד אדיש, אטום ואיטי שעוד יגרום לך להתגעגע למכונה מקודם. בשלב הזה אנשים התחילו להיכנס ללחץ ולהתפצל בכל מיני שיטות ישראליות שכוללות השארת מזוודה בתור במקום בן אדם ושמירת מקומות זה לזה על בסיס זריקת אחריות על אדם זר לחלוטין, עם המשפט האלמותי "אחי, אני אחריך, טוב?".
כעבור שעה וחצי של המתנה בתור הראשון, הצלחנו להגיע למכונה המזורגגת ולבצע את המשימה שהרגישה כמו אתגר ב"המירוץ למיליון". עכשיו נותר רק עוד תור אחד וזהו – מישן כמעט אקומפלישד.
לעומת התור השני, התור הראשון התברר כקליל כמו חופשה בסיישל. כעת ניצבנו, המוני ישראלים מיוזעים ועצבנים שיש להם טיסה בעוד שעה וקצת, מול פקיד אנטישמי (פרשנות שלי) עם בלורית שופעת, שכל מטרתו היא להתיש אותנו על מנת שנתייאש ונשאיר את כספי המיסים בפראג (שוב, פרשנות שלי, אבל ברור לכולם שאני צודקת).
השעון מתקתק, הזמן הולך ואוזל והתור לא מתקדם. הפקיד עובר חשבונית־חשבונית ומשדך את הדפים בסלואו־מושן אל מול פניהם ההמומות של הישראלים. אני לא מגזימה, זה היה כמו לצפות בדשא צומח. בשלב מסוים התחלתי להזות איך אני מכניסה יד מבעד לזכוכית שמגינה עליו, תופסת אותו מהצוואר ומבלגנת לו את הבלורית רק כדי שיֵצא קצת מהאדישות שלו.
אחרי שעתיים של עמידה אינסופית, הגענו סוף כל סוף אל הפקיד. אממה - הבורדינג התחיל מזמן ואם לא נרוץ בזה הרגע לגייט, נפספס את הטיסה וזה יעלה לנו הרבה יותר מכמה אירו שנקבל עכשיו מהגולם עם הבלורית. מה עושים? בהחלטה צ'ה גווארית הודעתי לכל החברים שלי בתור (כבר בילינו תקופה יחד, מדובר בחברות אמיצה לכל דבר ועניין) שאני מוותרת על המזומנים, מכניסה את כל הטפסים לתוך מעטפה ומשלשלת אותה אל תוך התיבה שהבטיחה החזר לחשבון הבנק. האם הכסף אכן יגיע אליי ביום מן הימים? אין לדעת. אבל לפחות אני אגיע הביתה.
תוך שניות, אנשים שהבינו את גודל השעה נטשו את העמדות שלהם בתורי הענק, והשורש ש.ל.ש.ל החל להישמע ברחבי הטרמינל בצעקות שאירופה הקלאסית לא ידעה מימיה: "דוד, שלשלת? אני נשברתי, אני משלשלת". "רותי, שלשלת? תשלשלי כבר, אני שלשלתי הרגע".
אחרי שכולנו שלשלנו את החיים שלנו, שמנו ספרינט לגייט רק בשביל לגלות שיש דילה בטיסה. היש סיומת ישראלית יותר מזו?
