כשהתחילה האזעקה במוצאי שבת (14.6) עקב מתקפת טילים איראנית, משפחת אברבאנל מבת ים - הדר נעמי (37), יאיר משה (45), ושלושת ילדיהם, הראל (עשר), בניה (ארבע) ואיתן (שנתיים) - יצאה מדירתה שבקומה התשיעית למרחב המוגן הקומתי (ממ"ק). כעבור חצי שעה של שהייה בממ"ק, הם ושאר דיירי הקומה הבינו שאפשר לחזור לדירותיהם, וכולם יצאו בצורה מסודרת, איש איש למיטתו.
"נכנסנו הביתה עם הילדים ורצינו לשים אותם במיטות, אבל הבן הגדול, הראל, אמר לנו: 'אני מפחד, אני יכול לישון איתכם במיטה?'. אמרתי לו שכן. כמה שלא נוח, לא מתווכחים עם ילדים בסיטואציה כזו. לקחנו גם את בניה איתנו למיטה, את איתן הקטן הכנסתי ללול לידנו, כיסיתי את כולם, כיביתי את האור ואמרתי 'לילה טוב'. לא עברה שנייה מהרגע שעצמנו עיניים, ושמענו פיצוץ אדיר, משהו לא מהעולם הזה. צעקתי 'משה, אתה חי?', קראתי לילדים, הרמתי אותם כמו גורים וטסתי איתם החוצה בחזרה לממ"ק. רק שם ראיתי שכולנו מדממים משברי זכוכיות שעפו עלינו, והתקשרתי לכוחות הביטחון לדווח שאנחנו לכודים בקומה התשיעית של הבניין".
איך הם הגיבו? "הם שאלו מיד אם יש פצועים בינינו. תוך כדי השיחה, שמעתי את השכנה שלי צועקת 'אני מתה, אני מתה'. זה היה מצמרר, כשאני עוצמת את העיניים אני שומעת אותה בראש שלי עד עכשיו. לא יכולתי לרוץ אליה, הילדים היו עליי. אמרתי להם בטלפון 'יש פצועים, תבואו עכשיו'. רק סגרתי את הטלפון ופתאום עוד בום ונפל החשמל. החלטנו שמסוכן מדי להישאר בממ"ק ויצאנו משם, ובדרך החוצה הסתכלתי על הבית היפה שלי. הכול היה הרוס, הסלון נעלם, הדלתות נעקרו, החלונות התנפצו. נכנסתי לחדר של הבן שלי ונחרדתי: על הכרית שלו היה בלוק ענק. אין מצב שהוא היה שורד את זה אם הוא היה ישן במיטה שלו. מזל משמיים.
"לא עברה שנייה מהרגע שעצמנו עיניים, ושמענו פיצוץ אדיר. הרמתי את הילדים כמו גורים וטסתי איתם החוצה בחזרה לממ"ק. רק שם ראיתי שכולנו מדממים משברי זכוכיות שעפו עלינו"
"באותו רגע הגיעו אנשי פיקוד העורף ולוחמי האש ודרשו מאיתנו להתפנות במיידית. אמרנו, 'תנו לנו להוציא רק תיק קטן עם דברים חשובים', אבל הם אמרו שאי אפשר וצריך למהר. בעלי הצליח בסוף לקחת את התיק שלו ואני לקחתי את הארנק וזהו. יצאנו עם כפכפים ופיג'מה. לקחנו את הילדים על הידיים וככה ירדנו בזהירות למטה. בכלל לא היו מדרגות, הכול היה שבור ומלא כתמי דם".
לאן הלכתם משם? "למטה היה כאוס נוראי, אנשים הסתכלו עלינו כאילו חזרנו מהמתים. האוטו שלנו היה טוטאל־לוס אחרי שנפלו עליו בלוקים אז התחלנו ללכת ברגל להורים שלי בחולון. נשארנו בלי כלום, הכול הלך: בגדים, נעליים, ספרים, צעצועים. אין לי חזייה אפילו, אבל אני לא שוכחת לרגע שיש לי את החיים שלי ויש לי את בעלי והילדים שלי שלמים ובריאים. מהרגע שיצאנו אני שומעת על השכנים שלי, עוד גופה ועוד גופה שמחלצים מתחת להריסות. כואב הלב על כל אחד".
אחת מהשכנים היא בלה אשכנזי בת ה-90, שהיתה מרותקת למיטה סיעודית ולא יכלה להגיע לממ"ד. היא נהרגה, ובעלה ובנה נפגעו מרסיסים. "היא היתה אישה נהדרת", אומרת בעצב הדר.
משפחת אברבאנל שוכרת את הדירה כבר עשר שנים. "נכנסנו אליה שלושה ימים אחרי שהתחתנו", אומרת הדר נעמי. "הקמנו בית יפה, נקי, מלא בשפע וכל טוב, וזהו. אין יותר בית. אני אדם אופטימי, אבל אני עדיין בחרדה ובהלם. כל דבר קטן מקפיץ אותי. אני לא נרדמת בלילות, רק חושבת מה היה יכול לקרות. לפני שנה כמעט החזרתי את נשמתי בעקבות דלקת חמורה בלבלב, הגעתי לבית החולים בין חיים ומוות וקיבלתי את החיים שלי בחזרה בפעם הראשונה, עכשיו קיבלתי אותם בפעם השנייה. אלוהים שמר עליי, אני אלך לעשות ברכת הגומל".
"נכנסתי לחדר של הבן שלי ונחרדתי: על הכרית שלו היה בלוק ענק. אין מצב שהוא היה שורד את זה אם הוא היה ישן במיטה שלו. מזל משמיים"
מה שלום הילדים? "בית הספר של הגדול עוזר, היועצת והמנהלת מדהימות והמורים כל הזמן מתקשרים, גם הגננות של הבנים קטנים. גם החברים מהכיתה וההורים שלהם עוטפים אותנו, וזה עוזר לו להתמודד. הוא מדבר על זה ופורק. האמצעי מסתובב פה אצל ההורים שלי, וכל הזמן אומר 'הבית מתפוצץ, הבית מתפוצץ', לכי תדעי איך זה ישפיע עליו בעתיד. נצטרך לתת להם טיפולים פסיכולוגיים כדי שלא יישארו עם הטראומה. אני מקווה למצוא מהר דירה ולחזור לחיים שלנו. בעלי עובד ברכבת ישראל כטכנאי איתות, ואני עובדת בחברת 'נטלי', כאחראית פניות ציבור וקשרי לקוחות, ומקומות העבודה שלנו תומכים. אני מקווה שלפחות יורידו מאיתנו את כל הביורוקרטיה, שיהיה לנו איש קשר שמולו נתנהל ושילווה אותנו עד שנצליח לשקם את החיים שלנו מאפס. כמונו לצערי יש עוד הרבה משפחות".
תישארו בבת ים? "בטח, שנינו נולדנו וגדלנו בבת ים, וגם הילדים שלנו יגדלו פה".