גיא הוכמן: בן 37, קומיקאי, סטנדאפיסט וכוכב רשת. נשוי לאביה ואב לרום ולעוז (בני חמש ושלוש).
רחל הוכמן: בת 74, לשעבר בכירה בבנק ישראל. נשואה למוטי ואם לשלושה. ביוני 2023 נפגעה קשה מקורקינט חשמלי שנסע על המדרכה בתל אביב. בעקבות פגיעת הראש עברה חמישה ניתוחים ואיבדה את יכולת הדיבור.
קשר מיוחד: עוד לפני התאונה גיא סיפר עד כמה הם קרובים ותיאר אותה בתור "האישה שטרפה את החיים". מאז הפציעה הוא אחד המטפלים והמלווים המרכזיים שלה, ואף עזב את תל אביב וחזר לגור בסביבת ילדותו ברמת גן כדי להיות קרוב אליה. את הטראומה המשפחתית הוא הפך גם למאבק ציבורי להסדרת הרכיבה והאכיפה על קורקינטים חשמליים.
גיא הוכמן מבקש סליחה מאמא
גיא, איך היית מתאר את הקשר שלך ושל אמא לפני התאונה? היית "ילד של אמא" גם אז?
"בתור הילד השלישי, בפער של חמש ושבע שנים מאחי ומאחותי, הייתי קצת יותר מפונק. אמא ידעה לזהות בי דברים שאני לא ידעתי שיש בי. בכיתה ח', לפני התיכון, היא פשוט הודיעה לי: 'רשמתי אותך לכיתת תיאטרון'. בכלל לא רציתי. רציתי להיות עם החברים שלי מהיסודי, והיא אמרה: 'דיברתי עם אמא אחרת, יהיה לך את מור בכיתה. סמוך עליי, אתה תיהנה'. זו הייתה החלטה מדהימה. היא ראתה את הפוטנציאל הרבה לפני שאני ראיתי.
"כשהייתי בן 21, אחרי שירות קרבי, טסתי לתאילנד, התנסיתי בכל מיני פטריות לא נכונות ואכלתי שם איזה סיבוב. חזרתי לארץ אבוד עם כמיהה עזה לאמא. ישנתי איתה ימים במיטה. הרגשתי שוב כמו ילד קטן שזקוק לחום ולהגנה. אמא מצאה לי את הפסיכולוג הנכון ומהר מאוד הבינה שגם צריך להחזיר אותי לבמה. היא מצאה מודעה שמחפשים צוות בידור, ונסעה איתי ועם אבא שלי לאילת לאודישנים. הם ישנו במלון ליד כדי לבדוק שהכול בסדר".
היא דמיינה שתהפוך לגיא הוכמן שאנחנו מכירים היום?
"לא נראה לי. גדלתי בבית הכי בורגני: אבא מהנדס, אמא בנקאית. מבחינת הדור שלהם מקצוע זה למצוא עבודה ולהיות שכיר. היא ידעה שיש בי יצירתיות והומור, אבל להפוך את הדבר הזה למקצוע? לא בטוח שהיא דמיינה את זה. אולי היא הייתה מהמרת שאעבוד בתקשורת או במשרד פרסום. האמת היא שגם אני לא הייתי מהסטנדאפיסטים שחלמו מגיל חמש לעמוד על במה. דלתות נפתחו והזדמנויות הגיעו, ואני פשוט נכנסתי".
מה הכי אפיין אותה לפני התאונה?
"כמה החיים שלה היו מלאים. אמא הייתה ג'דאית. כשהיא יצאה לפנסיה היא לא נחה לרגע: חוגים, הרצאות, חברות, כל שני וחמישי בחו"ל. "הבן הקטן שלי, עוז, נולד אחרי התאונה, אבל היה לה קשר מדהים עם הבכור שלי, רום. היא הייתה אצלנו המון, אבל אם הייתי כותב לה בערב שאני רוצה שהיא תשמור על רום מחר, לא היה דבר כזה. היא הייתה עונה: 'תתאם איתי כמה ימים קודם, אדוני. יש לי לו"ז'".
"בגיל 21 התנסיתי בפטריות לא נכונות בתאילנד, ואכלתי שם איזה סיבוב. חזרתי לארץ אבוד, ישנתי איתה במיטה. אמא מצאה לי את הפסיכולוג הנכון והבינה שצריך להחזיר אותי לבמה"
אם אמא שלך הייתה יכולה היום לדבר, איזה ילד היא הייתה אומרת שהיית?
"שובב. מסתבך. הייתי הילד המפריע בכיתה, השעו אותי, היה לי קשה עם מסגרות. אבל להורים שלי הייתה נטייה לא להיבהל ממני. עם האחים הגדולים שלי היו להם הרבה יותר ציפיות. ממני לא כל כך ציפו, אז נשאר לי רק להפתיע. אמא תמיד הייתה אומרת: 'אני לא דואגת לך. אני רואה איך אתה מסתדר ואיך בכל מקום יש לך חברים'.
"בכיתה ג' לא נתתי למורה להעביר שיעור כי כל הזמן חיפשתי איפה להכניס בדיחה. היא דיברה עם אמא שלי, והן החליטו שתהיה לי פעם בשבוע 'הפינה של גיא'. ביום שישי קיבלתי רבע שעה לעשות את כל השטויות שרציתי. בתכלס, זה היה מופע הסטנד־אפ הראשון שלי, ואמא שלי הייתה אחת האמרגניות שלו".
באיזה שם חיבה היא כינתה אותך?
"גאיון. לפעמים אני עובר על הווטסאפים שלנו מהעבר ורואה הודעה שלה: 'מה שלומך, גאיון?'. ואז אני שם לב שכמו ילד מתבגר, עניתי לה רק יום אחרי. עד שאתה לא מאבד משהו, אתה לא מעריך אותו. כינוי נוסף שהיה לה עבורי זה 'קקה' או 'קקי'. בחיי. אין לי מושג מאיפה זה בא. האחים שלי עד היום צוחקים על זה. והקטע הכי הזוי? היום אחת המילים היחידות שהיא מצליחה להגיד היא 'קקי'. אז איכשהו חזרנו בדיוק לאותו מקום".
"לפעמים אני רואה בווטסאפים הודעה שלה: 'מה שלומך, גאיון?', ואז אני שם לב שכמו ילד מתבגר, עניתי לה רק יום אחרי. עד שאתה לא מאבד משהו, אתה לא מעריך אותו"
זמן קצר אחרי התאונה שלה גילית שאתה חולה בסרטן האשכים. איך לדעתך היא הייתה מגיבה לבשורה?
"אני חושב שמולי היא הייתה מנסה לשמור על קור רוח: מחבקת ומיד מציעה עזרה, אבל עם אבא שלי הייתה מדברת על כמה היא דואגת. לדעתי היא גם הייתה פחות אוהבת את זה שאני משתף בזה את כל העולם. בשבילי השיתוף היה דרך להתמודד, ובדיעבד אני גאה בזה שעזרתי לנרמל את השיח על סרטן האשכים. אבל אני חושב שהיא הייתה אומרת: 'למה כולם צריכים לדעת מה קורה לך שם למטה?'".
על מה היית רוצה לבקש ממנה סליחה?
"זמן קצר אחרי התאונה, אני והאחים שלי עשינו משמרות בבית החולים. באחת המשמרות שלי היא הייתה צריכה להיכנס לשירותים. אחותי נהגה להיכנס איתה, לי היה לא נעים. הכול עוד היה חדש, ברגע אחד היא הפכה לסיעודית, לא היינו רגילים לזה. עזרתי לה להיכנס אבל חיכיתי בחוץ. אחרי שעבר זמן והיא לא יצאה, פתחתי את הדלת וראיתי אותה על הרצפה. היא נפלה, ובהמשך התברר ששברה את האגן. עד היום קשה לי עם המחשבה שאם הייתי נכנס איתה, זה לא היה קורה.
"דבר נוסף זה שאף פעם לא הזמנתי אותה להופעת הסטנד־אפ שלי. לא ידעתי איך היא תאכל את זה: אולי זה גס מדי, אולי היא תחשוב שזה לא טוב, אני גם צוחק על ההורים במופע. לפעמים דווקא מהאנשים הכי קרובים אתה הכי מפחד לקבל ביקורת. אני נורא מצטער על זה היום".
פורסם לראשונה: 23:18, 17.09.26
