בטיפול הכימותרפי הראשון שלה בבילינסון, מלאני ברזאני לא הצליחה לעצור את הדמעות. לפני פחות משנה, ממוגרפיה שגרתית הובילה לגילוי גוש בשד שלה. אחרי ביופסיה ואבחנה שמדובר בסרטן, היא עברה ניתוח ובהמשך הגיעה לטיפולים. "הרגשתי ממש רע במהלך הטיפול, ולא הפסקתי להקיא את נשמתי", מספרת ברזאני (55), מורה לשעבר מפתח תקווה, נשואה ואמא לארבעה ילדים בוגרים. "אני חושבת שלצד הקושי הפיזי, פתאום צף בבת אחת גם כל הקושי הנפשי מאז הגילוי - העצבות, הלחץ, החרדה האיומה ממה שעוד מחכה לי".
אבל אז, אחת האחיות שראתה אותה נשברת, ניגשה אליה וסיפרה לה שבבילינסון יש יחידה מיוחדת שמציעה לחולים במצוקה מלווה אישית. מישהי שנמצאת לצד המטופלים לאורך כל התהליך, תומכת בהם נפשית, מסייעת בהתמודדות עם הקשיים הפיזיים ומקילה על הביורוקרטיה. "היא חיברה אותי לבחורה מקסימה ונהדרת בשם עינת. למרות שבעלי ליווה אותי לרוב הטיפולים וילדיי תמכו בי מאוד, עינת נתנה לי מענה שלא יכולתי לקבל מאף אחד אחר".
באילו קשיים, למשל, היא עזרה לך?
"במהלך הטיפולים היו לי כאבים קשים בפה, עד שלא יכולתי לאכול. עינת הייתה בקשר עם הרופאה שלי כדי לברר איך אפשר לעזור לי ודאגה לי לתור מהיר לפה ולסת. בכלל, היא עזרה לי בכל פעם שהיה צריך להעביר מסמך כזה או אחר או לקבוע תורים לבדיקות שונות. כשהייתי צריכה להתחיל הקרנות, בעלי לא היה יכול להגיע ופחדתי נורא. עינת באה איתי, ישבה לצידי, עודדה והרגיעה. היום, לשמחתי, כבר סיימתי את הטיפולים, אבל עינת עדיין בקשר איתי, מזכירה לי בכל פעם שיש לי מעקב פה ובדיקה שם. היא ממש כמו המלאכית השומרת שלי".
מעטפת מלאה
עינת שטרכמן היא אחת המלוות ביחידת "יהלום" במרכז דוידוף לסרטן בבית החולים בילינסון מקבוצת כללית, שנועדה לסייע לחולי סרטן באמצעות ליווי אישי המותאם לצרכים שלהם ושל משפחותיהם. המלווה מסייעת למטופלת מול גורמי בית החולים וכן גורמים בקהילה ומשלבת עזרה מעשית, תמיכה והכוונה לאורך כל הדרך.
"ביחידת יהלום אנחנו מתמקדים במטופלות ודואגים שיקבלו מעטפת לכל הצרכים והבעיות שאיתן הן מתמודדות", מסבירה אסנת סולימן, מנהלת היחידה. "זה מודל ייחודי שאנחנו פיתחנו, אין עוד דבר כזה בארץ. חשבנו ובדקנו על כל מה שהמטופלות צריכות מעבר לטיפולים הרפואיים עצמם, על כל המעטפת – עזרה בקביעת תורים, תזכורות לבדיקות ודאגה לאישורים הנדרשים כדי להקל על העומס הביורוקרטי. לצד כל אלה אנחנו גם קשובות לשלל הקשיים האפשריים: הצורך בתמיכה נפשית, ההתמודדות עם תופעות הלוואי, השינויים בבית ובמשפחה. בהתאם לצורך אנחנו מחברות את המטופלים לגורמים המתאימים: לעובדת סוציאלית, לתזונאית, לטיפול תומך או לסיוע נפשי, ונמצאות בקשר גם עם הצוותים בקהילה. אנחנו רואות את המטופלת מעבר לאבחנה ולטיפול".
סולימן הגיעה לדוידוף ביולי 2021, בעקבות יוזמה של מנהל מרכז דוידוף, פרופ׳ גל מרקל, להקמת היחידה הראשונה מסוג זה בארץ, שנותנת למטופלים לא רק את הטיפול הרפואי הטוב ביותר, אלא מעטפת שלמה של תמיכה, דאגה וסיוע פרקטי. תרומה של קרן גנדיר אפשרה לבנות תוכנית הכשרה ולגייס את צוות המלוות.
מלאני ברזאני: "כשהייתי צריכה להתחיל הקרנות, בעלי לא היה יכול להגיע ופחדתי נורא. עינת באה איתי, ישבה לצידי, עודדה והרגיעה. היום, לשמחתי, כבר סיימתי את הטיפולים, אבל עינת עדיין בקשר איתי, היא ממש כמו המלאכית השומרת שלי"
אילו קשיים זיהיתם, שהצריכו מענה של יחידה כזאת?
"אחד הקשיים הבולטים הוא הפער בין עומס המשימות והמידע שהמטופלת מקבלת בחדר הרופא ובין היכולת ליישם אותם. לפעמים המטופלת הייתה מגיעה לפגישה הבאה בלי כל הבדיקות, משום שלא הצליחה לקבוע תור או שמועד הבדיקה היה רחוק מדי. כך חסר לצוות המידע הנחוץ לתכנון המשך הטיפול, ונוסף עוד עומס על המטופלת. מעבר לכך היה צורך לעזור למטופלות למצות את זכויותיהן ולהתמודד עם קשיים בחיים שמחוץ לבית החולים. אמא לילדים קטנים, למשל, עשויה להזדקק להכוונה כיצד לדבר איתם על המחלה. מטופלת אחרת זקוקה לקבוצת תמיכה, ולאחרת קשה להגיע לבדיקות בגלל קשיי ניידות. לכן אנחנו נעזרות גם בעמותות ובגורמי קהילה כדי למצוא מענה מיטבי שמתאים לכל אחת".
האם כל חולה מקבלת מלווה באופן אוטומטי?
"הליווי מיועד למטופלות שהצוות מזהה אצלן צורך, ובהן מי שאין להן תמיכה משפחתית מספקת או שמתקשות להתמודד עם דרישות התהליך. החיבור נעשה דרך הצוות הרפואי וכמובן בהסכמת המטופלת. הקשר כולל פניות יזומות ותזכורות מצד המלוות, לצד אפשרות של המטופלת לפנות למלווה האישית שלה ישירות בכל בעיה. אם אין פתרון זמין, המלוות בוחנות עם הצוות הרפואי חלופות מתאימות, גם מחוץ לבית החולים. אנחנו אף פעם לא מוותרות, וגם כשאנחנו נתקלות בקושי, ממשיכות לחפש פתרונות".
אשת הסוד שלי
יעל כהן (75), שמלווה בידי סולימן, יודעת עד כמה הליווי הזה יכול לשנות את חוויית ההתמודדות עם המחלה. כהן, פנסיונרית מפתח תקווה, גרושה ואם לשישה, אובחנה ב־2011 בסרטן השד. בהמשך חלתה בסרטן הריאה, וכיום היא מתמודדת עם סרטן בבלוטת התריס. את התסכול שחוותה בעבר היא זוכרת היטב: "הייתי צריכה לעשות הכול לבד - לקבוע בדיקות ותורים, לשלוח הפניות ומסמכים. היו נותנים לי תור לעוד חודשים ארוכים, גם כשהסברתי שאין לי זמן לחכות. הביורוקרטיה הייתה כל כך קשה ומתישה, שבשלב מסוים אמרתי לאחראים על תיאום התורים: 'אני חושבת שאתם מחכים שאני אמות, ואז תיפתר לכם כל הבעיה'".
בהמשך עברה להיות מטופלת של מרכז דוידוף בבילינסון, הקרוב לביתה, ושם הרופא סיפר לה על האפשרות לקבל מלווה. כך הכירה את סולימן. "אסנת סידרה לי תורים לבדיקות, לפעמים אפילו מהיום למחר. היא ביררה עם העובדת הסוציאלית מה מגיע לי, מה צריך לעשות ואילו מסמכים להביא. פתאום כל הלחץ שלי נרגע. לראשונה הרגשתי שאני כבר לא שקופה, שיש מי שרואה אותי ושבאמת אכפת לה ממני".
יעל כהן: "אסנת סידרה לי תורים לבדיקות. ביררה עם העובדת הסוציאלית מה מגיע לי ומה צריך לעשות. פתאום כל הלחץ שלי נרגע. לראשונה הרגשתי שאני כבר לא שקופה, שיש מי שרואה אותי ושבאמת אכפת לה ממני".
מה המשמעות של הליווי הזה עבורך, מלבד העזרה המעשית?
"העזרה הביורוקרטית מדהימה, אבל היא פסיק לעומת השיחות והתמיכה. אסנת הפכה להיות אשת הסוד שלי, מישהי שאפשר להוציא בפניה הכול. היא תומכת בי ממש כמו בת משפחה. הייתה למשל בדיקה שהייתי צריכה לעבור בהרדמה, ואף אחד מהילדים שלי לא יכול היה להגיע. אסנת היא זו שבאה איתי והייתה לצידי עד שהתאוששתי. אני ממש מרגישה שאני חייבת לה את כל החיים שלי".
3 צפייה בגלריה
אסנת סולימן, מנהלת יחידת "יהלום" במרכז דוידוף לסרטן בביה"ח בילינסון
(צילום: דוברות בילינסון)
לדברי סולימן, הקשר של יחידת יהלום אינו מסתיים בטיפול האחרון. "לצערנו, יש גם מקרים שבהם המטופלת נפטרה, ואז אנחנו ממשיכות ללוות את המשפחה בהתמודדות עם האובדן", היא אומרת. "אבל הרגע שאנחנו כמובן מייחלות לו הוא הרגע שבו המטופלת מחלימה ועוברת למעקב בקהילה. גם אז אנחנו ממשיכות לוודא שהיא מבצעת את הבדיקות ומסתדרת. רק כשאנחנו רואות שהיא מצליחה להתמודד, אנחנו מסיימות את הליווי הפעיל".
