כבר בשבעה אנשים היו מתיישבים לידי ומסבירים לי עד כמה המצב שלי מורכב וכמה בוודאי קשה לי. היו פונים אליי מתוך דאגה והבנה שאני נמצאת בפוזיציה שיש בה שכבה נוספת של מורכבות. ובזמן שהם מדברים, אני יושבת שם ומקשיבה, ומהנהנת, ומרגישה איך בין כל המילים האלה אני קצת נעלמת. כאילו מסבירים אותי מבחוץ, מגדירים אותי, בזמן שאני עוד לא מבינה איפה אני עומדת בתוך כל הדבר הזה.
בפרספקטיבה אל תוך השכול, אנסה להסביר. אני לא האמא, אני לא האבא, אני לא הדודה וגם לא הסבתא. אני בת הזוג של האבא. אז מה הקשר שלי לחייל שנפל בקרב? אין לזה אפילו מילה בעברית. וכשאין מילה, אין גם מקום ברור. אין הגדרה להיאחז בה, אין מסגרת שמכילה את הקשר הזה ואין דרך פשוטה וקצרה להסביר לאחרים, או אפילו לעצמי, מה אני עבורו ומה הוא היה עבורי.
האבא ואני בזוגיות פרק ב'. הוא הגיע אליה עם הילדים שלו ואני עם שלי. אוהבים ביחד, חיים ביחד ומנהלים משק בית משותף. כמו בכל זוגיות יש מורכבויות, רק שבפרק ב' יש עוד יותר, בייחוד כשיש ילדים, ומאז שבנו נהרג יש שכבה נוספת של התמודדות.
החברה יכולה לקבל את הילדים שלי כאחים שאיבדו אותו, אבל לא להבין את חלקי. השכול טורף מחדש את המבנה המשפחתי שנבנה בפרק ב', כי אין לו מקום בהגדרות של הממסד. וכאשר אין למבנה הקיים מענה בתוך הגדרות השכול, מתקיימת רק משפחה אחת – זו עם קרבת הדם, זו שקל לאפיין ולתפוס. משפחה שלא התקיימה כבר, משפחה שכשהוא נפל קמה לתחייה לראשונה מאז הגירושים.
המוות שלו במלחמה מכריח אותי פתאום להגדיר את הקשר ולתת לו שם, אחרת האטימות, הקהות, החוצפה וחוסר הרגישות נותנים לי בכל פעם מחדש בוקס בבטן.
"במהלך רוב חייו, שהיו קצרים במיוחד, כי הוא נהרג בגיל 21, הוא חי איתנו חצי מהזמן. היה לו חדר משלו, כמו לכל אחד מהילדים, היה לו מקום במשפחה, כמו לכל אחד מאיתנו, והייתה בינינו מערכת יחסים משמעותית"
לפני כמה זמן בשיחה עם קולגה רחוק הוא שאל אותי, "אז איך את? ומה איתך? נהרג לך איזה קרוב משפחה, לא?". ומי שקוראת את המילים בטח מזדעזעת – "איך הוא מעז?" ו"איזה חוסר טאקט". אבל זה ככה. ואני נשארתי שם לרגע בלי מילים, מנסה להבין איך מצמצמים חיים שלמים, קשר, אהבה, ל"איזה קרוב משפחה" כללי ולא מוגדר.
בשיחה אחרת עם איזושהי עמותת שכול, נציג העמותה שלא זכר את הקשר, כי כבר עברו 12 שעות מאז הפעם הקודמת ששוחחנו, פנה אליי וביקש "תזכירי לי, מה הקשר שלך?". ובאותו רגע, שוב אני צריכה להסביר ולהוכיח שיש לי מקום בתוך הסיפור הזה.
ולא, אני לא האמא. מעולם לא התיימרתי להיות. לא הגדרתי את עצמי כאמא חורגת, אפילו לא כ"הורה", ומעולם לא חשבתי שאני צריכה לעשות את זה, והאמת היא שמעולם לא היה צורך.
כשהוא היה בחיים זה היה פשוט. אהבתי אותו, דאגתי לו. לא התיימרתי להיות אמא, אבל הייתי משפחה עם קשר שנבנה מרגעים קטנים של יומיום, משיחות, מדאגה, מצחוקים, מהנוכחות המתמשכת של האחד בחיים של השנייה. לא היה צורך בהגדרות. היינו משפחה. הילדים של בן זוגי ידעו שאני נמצאת, שאני שם וכאן עבורם. יש להם אמא, יש להם אבא ויש גם אותי.
במהלך רוב חייו, שהיו קצרים במיוחד, כי הוא נהרג בגיל 21, הוא חי איתנו חצי מהזמן. היה לו חדר משלו, כמו לכל אחד מהילדים, היה לו מקום במשפחה, כמו לכל אחד מאיתנו, והייתה בינינו מערכת יחסים משמעותית, דומה למערכת יחסים שיש עם הורה. אבל בלקסיקון השכול הישראלי, באופן מפתיע, עוד לא נתנו שם לסוג הקשר הזה.
"מה הקשר שלי לחייל שנפל בקרב? אין לזה אפילו מילה בעברית. וכשאין מילה, אין גם מקום ברור"
בעולם כבר יש לזה שם. חוקרים קוראים לזה Disenfranchised Grief - ‘אֵבֶל לא מוכר', אבל שלא מקבל הכרה חברתית, אבל שאין לו לגיטימציה, שאין לו מקום ברור בתוך הנורמות של מי רשאי להתאבל ועל מי. זה קורה בדיוק במצבים שבהם הקשר לא נכנס לתבניות המוכרות, כשהוא לא ביולוגי, לא פורמלי או לא “קרוב מספיק” לפי ההגדרות של החברה. מחקרים מראים שזה נפוץ במיוחד במשפחות מורכבות, בפרק ב' ובקשרים כמו הורות לא ביולוגית, שבהם האהבה והיומיום קיימים, אבל ההכרה החברתית לא. זה לא רק שאין תמיכה, אלא שלפעמים יש אפילו תחושה שמישהו מגדיר בשבילך אם מותר לך לכאוב וכמה. ובכל זאת, למרות שהמושג הזה קיים בעולם כבר שנים, בישראל אין לו כמעט שם ולא מדברים עליו.
הממסד שמנהל את השכול והאבל במדינה לא מכיר במעגלי שכול מורכבים. גם כאן, בדומה למשברים אחרים, במקום שבו המדינה - במקרה הזה משרד הביטחון - נעלמים אל תוך ביורוקרטיות ונהלים שרוח התקופה הפכה אותם ללא רלוונטיים, ישנם הארגונים החברתיים, העמותות והאנשים. אפשר למצוא מגוון רחב של קבוצות תמיכה: להורים, לאבות גרושים, לסבים וסבתות ואפילו לדודות, לאחים שכולים, לתאומים שכולים ולבנות זוג שכולות. יש מקום לכל הקבוצות והעמותות, כי מעגלי הצער ההתמודדות והעצב רק הולכים וגדלים. וזה מדהים, מרגש ומחמם את הלב. אבל אין קבוצת תמיכה לבנות ולבני זוג של אבא או אמא שכולה.
אין שם שמגדיר אותנו, וזו צריכה להיות הקבוצה הבאה שתקבל הכרה.
גם אני נושאת איתי שכול, ועצב, ולב שבור.
איבדתי ילד שהיה אח לילדים שלי.
איבדתי ילד שאהבתי ודאגתי לו.
איבדתי ילד ועם מותו התערערה המשפחה שבנינו.
גם אני מצפה שדלת הבית תיפתח והוא יעמוד בכניסה.
גם אני נכנסת למיטה בעיניים דומעות ומעבירה לילות שלמים ללא שינה ובמחשבות עליו.
גם אני מתבלבלת לחשוב באמצע הלילה שהנה הוא חזר מבילוי ועוד מעט ייכנס לחדר השינה שלנו וילחש 'חזרתי'.
"עכשיו יש שלוש משפחות גרעיניות עם תחרות על הקִרבה לנופל. תחרות שקטה ולא מדוברת, אבל נוכחת מאוד"
אני כותבת כי זה לא רק הסיפור שלי. זה סיפור של עוד אנשים שנמצאים בתוך קשרים עמוקים שאין להם הגדרה. ישראל יודעת לדבר שכול, אבל השיח עדיין נאחז בהגדרות ישנות של קשר דם ופורמליות, כאילו רק הן קובעות את עומק האהבה ואת עוצמת האובדן. אבל המציאות כבר מזמן אחרת. יש משפחות מורכבות, יש פרק ב', יש חיים שנבנים מחיבורים אנושיים, יומיומיים, אמיתיים. ובתוך כל זה יש גם מעגלים שלמים של אנשים שקורסים אל תוך השכול, אבל נשארים שקופים.
זה כמעט פרדוקס שבמדינה שבה השכול כל כך נוכח, בטח מאז 7 באוקטובר, עדיין יש משפחת כאב לא מוכרת ולא מוגדרת שאין לה שם, ולכן גם אין לה הכרה. המדינה צריכה להרים את הכפפה (ולא, לא בשביל התמיכה הכלכלית). הגיע הזמן להגדרות חדשות כדי שנדע שגם לנו יש מקום בשכול כמו שהיה לנו בחיים שלהם, וגם כדי שאוכל פשוט להתגעגע אל הילד שלא יחזור.
- למה מה כתבתי בעילום שם? כי זו סיטואציה משפחתית מורכבת, והיא מייצגת קבוצה ולא רק את סיפורי האישי.
