אני: שרית חיימיאן, בת 49, גרה בחולון. למדתי: תואר שני באנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. וגם: מפתחת שיטת Videosense, במאית ומומחית לווידיאותרפיה התזה שלי: "'אני המצ(ט)למת' (בהנחיית פרופ' עמליה סער) עוסקת בקשר שבין אישה למצלמה, באופן שבו מצלמה יכולה לחולל שינוי באינטראקציה החברתית שלנו".
איך הגעת לזה? "אני עובדת עם מצלמה כבר 28 שנים כבמאית ויוצרת של קולנוע תיעודי. אני אחת מחלוצות הווידיאותרפיה ופיתחתי שיטה בשם Videosense, שמשתמשת בצילום ככלי להתבוננות, חיבור ויצירת אימפקט אישי וחברתי, מעין מיינדפולנס עם מצלמה. עבודת המחקר התחילה כשהבנתי שמשהו קורה כשהמצלמה נדלקת. רציתי לבחון את הרגע של הצילום ומה קורה דרכו".
איך חוקרים את זה? "ראיינתי עשרות נשים שהשתתפו בסדנאות שלי על התהליכים שהן עברו עם המצלמה. בחנתי מה קורה כשאישה מצלמת סלפי, מה קורה כשאישה מצלמת אישה, ומה קורה כשאישה מצלמת את הסביבה".
מה גילית? "ברגע שהמצלמה נדלקת אפשר ללמוד המון על הדפוסים של האדם, על האופן שבו הוא תופס את העולם, על דימוי הגוף ועל הדרך שבה הפנמנו את המשטור החברתי. "גיליתי שיש נשים שמייחסות למצלמה תכונות אנושיות. הן אומרות, 'היא יכולה להפוך אותי לדמות אחרת, לתת לי כוח, לטפל בי או להגן עליי, היא יכולה להמית אותי או להחיות אותי'. יש ציר השפעה של המצלמה: מצד אחד יש נשים שמרגישות שיתוק מול המצלמה, ומצד שני יש נשים שהמצלמה מאפשרת להן להעז לעשות דברים שלא היו עושות ללא הנוכחות שלה".
מה הפתיע אותך לגלות? "עד כמה הקהל המדומיין נוכח תמיד וחודר גם למרחבים הפרטיים ביותר. חשבתי שברגע שאישה יודעת שהיא יכולה למחוק את הסרטון, היא תאפשר לעצמה יותר. אבל עצם התיעוד, אפילו לרגע, שבו היא העזה לעשות משהו קצת חריג יחסית להתנהגות שלה, למשל לדבר בצורה חופשית יותר, להביע כעס, להיות נוכחת עם הגוף קצת אחרת, זה חולל שיתוק או אפשור - שני הקצוות הפתיעו אותי".
תסבירי. "גם אם האישה מצלמת סלפי בבית ויודעת שהיא יכולה למחוק את התמונה או את הסרטון בכל רגע נתון, המבט החברתי על אודות דימוי גוף - איך שמצופה מאיתנו להיראות או להישמע - משפיע ברמה של אישה שפתאום משתתקת. היא אומרת, חשבתי שאני נראית/נשמעת אחרת. מישהי אמרה לי: 'אני חכמה יותר כשאני בלי מצלמה'. מישהי אחרת אמרה: 'חשבתי שאני נראית טוב ומול המצלמה אני רואה את הבטן'.
"מצד שני, יש נשים שהעזו לבטא את עצמן אחרת, להתנהג בשובבות, להיות משחקיוֹת יותר עם הנשיות שלהן, כי יש תירוץ, כי הסיטואציה מצולמת. יש אישה שנמנעה מיציאה למרחב הציבורי באזור המגורים שלה ואמרה: 'עצם העובדה שהלכתי עם המצלמה נתן לי תפקיד'. אחרת אמרה שכשהיא צילמה בקיבוץ נוצרה אינטרקאציה שלא הייתה יכולה להיווצר בלעדיה. המצלמה עזרה להן להיות נוכחות במרחב הציבורי".
אחרי שראיינת עשרות נשים, את יודעת לאפיין מי תקפא מול המצלמה? "לא. אבל ראיתי שהמצלמה יכולה להיות כלי שמייצר שינוי. נשים לקחו את המצלמה ועשו משהו אקטיבי איתה. ברגע שאנשים מודעים למה שמצופה מהם כשהמצלמה נדלקת, הם יודעים שהם לא יכולים לקפוא, שהם חייבים להיות אקטיביים. אפשר להשתמש במודעוּת הזאת כדי להניע אנשים. יש נשים שזוכרות רגעים שהן העזו לעשות שקרו בנוכחות המצלמה. ברגע שזה מתועד, זה נתן תוקף לפעולה, לעובדה שאני אמיצה, שעשיתי משהו שלא עשיתי לפני כן, ודרך המודעות מתחולל שינוי".
בשנים האחרונות התחוללו שינויים מרחיקי לכת בתחום הצילום. איך זה משפיע עלינו? "לפני עידן הסמארטפונים היה משהו אמנותי יותר במצלמה, השתמשו בה ככלי לתיעוד. כיום היא משמשת ככלי להנכחה שלנו במרחב. אני מצלמת כדי שיראו אותי. השימוש במצלמה נהיה יומיומי, וככל שהמודעוּת גדולה יותר, הנורמות סביב הצילום מוטמעות יותר. יש נשים שאומרות: 'אני צריכה להצטלם, לעשות סרטונים שיווקיים כדי לפרסם את העסק שלי, אבל אני לא מסוגלת'. יש נשים שזה מלחיץ אותן עוד יותר, והמצלמה הופכת להיות משתקת יותר. אם אנחנו מייחסים למצלמה איכויות שיכולות להניע תהליכים אישיים, אפשר להשתמש במודעות הזאת כדי להפוך אנשים להיות אקטיביים יותר באופן חיובי".
מה עוד את חולמת להבין? "את ההקשרים החברתיים הרחבים יותר: איך אפשר לחולל אימפקט בהקשר חברתי רחב יותר באמצעות מצלמה".

הערת שוליים

מה הדבר הכי חשוב לחוקרת? "לזנוח ידע קודם שהגעת איתו למחקר, להתחבר לדברים שעולים מהשדה ומתוכם להתחיל לחשוב. וכמובן, סקרנות".
מה תאמרי למי שמתלבטת אם ללמוד אנתרופולוגיה? "חיפשתי הרבה זמן את התחום שבו אוכל לחקור את השיטה שלי, ובחרתי באנתרופולוגיה, כי היא מאפשרת לבחון את ההקשר החברתי, לעשות זום אאוט מהפרט לחברה ולתרבות ולהבין לעומק איך ולמה תהליכים קורים".
מה היית עושה עם מלגה של מיליון דולר? "הייתי משתמשת בה לסרט התיעודי שאני מצלמת על המחקר שלי".