סיפורה של דרורה דומיני (76) מתל אביב, אם לבת וסבתא לשניים, פסלת, מרצה לפיסול וחברת סגל בבצלאל ואלופת ישראל לנשים מעל גיל 70 בהרמת משקולות:
"בסוף אוקטובר האחרון קיבלתי את פרס 'מחברת הזהב' כאות הוקרה מ'בצלאל', שם הייתי מרצה וחברת סגל במשך 40 שנה. התרגשתי מאוד, אבל זה לא היה ההישג היחיד שלי השנה. ביוני זכיתי באליפות ישראל בהרמת משקולות לנשים מעל גיל 70 בפעם השלישית ברציפות. לצערי הייתי המתחרה היחידה בקטגוריה הזו.
נולדתי בקיבוץ מרחביה, שלישית אחרי אחותי ואחי, וגדלתי בלינה משותפת. הייתי ילדה פרחחית, מעין בת־בן שיש לה חברות בנות אבל יותר חברים בנים. גידלו אותנו בשוויון.
מילדותי עסקתי בספורט. בגיל 12 התחלתי לשחק כדורעף ב'הפועל מרחביה'. היה לי ניתור גבוה שנתן לי יתרון בהנחתה, למרות גובהי הממוצע. בגיל 15 כבר הייתי בנבחרת הנשים של ישראל.
בגיל 16 הייתה לי תאונת דרכים ובעקבותיה החל כאב באזור הגב, אבל התעלמתי והמשכתי לשחק. ואז בגיל 19, בטירונות במחנה 80 של הנח"ל, תקפו אותי כאבים נוראיים. עברתי ניתוח בגב ושוחררתי מהצבא.
"התחלתי להתאמן כי הרגשתי ירידה בכוח הדרוש לפיסול והבנתי שאני מתקשה להרים את הנכדים שלי"
את מי שהיה בעלי הכרתי כשהוא הגיע מאנגליה לקיבוץ כמתנדב. אחרי שהוא סיים את התקופה בארץ נסענו יחד לוויסקונסין. למדתי שם אמנות והבנתי שזה התחום שלי. כשסיימתי את הלימודים נסענו לאנגליה ונישאנו בעיר צ'לטנהם. למדתי שם בקולג' לאמנות והתמחיתי בפיסול. שם גם נפרדו דרכינו.
ב־1980, בגיל 30, חזרתי לישראל, היישר לתל אביב. כבר ידעתי שאני רוצה להיות פסלת. מצאתי סטודיו קטן ומשרת הוראה בסמינר אורנים. כשהייתי בת 36 נולדה בתי.
כשחזרתי לארץ חזרתי גם לשחק כדורעף ב'הפועל עמקים'. הכדורעף תמיד נשאר חלק ממני. בתערוכה שלי, שנפתחה באחרונה בגלריה גבעון בתל אביב, לצד עבודות קרמיקה, יש תבליט אלומיניום גדול שנקרא 'משחק קבוצתי – דימוי מתוך משחק כדורעף'.
אמנם הפיסול היה אז תחום גברי, אבל לא הרגשתי שאני צריכה לנפץ תקרת זכוכית או לפלס דרך. השתלבתי, אמניות אחרות פרגנו לי ואחרי שנתיים בארץ קיבלתי הצעה להציג תערוכת יחיד.
לאורך השנים פיסלתי בעץ, בבטון ובברונזה וכיום גם בחומר קרמי. הפיסול דורש כוח רב, ולא רק בידיים. צריך, למשל, להרים שק גבס ששוקל 25 קילו. בשלב מסוים הרגשתי ירידה בכוח הפיזי שלי. דאגתי, כי בנוסף לכוח הדרוש לפיסול, הבנתי שאני מתקשה להרים את הנכדים שלי.
כשהייתי בת 72 הציעה לי רזיה ישראלי, חברה טובה (שמשתתפת בתחרויות חתירה בינלאומיות) שאצטרף אליה לאימוני כוח כולל הרמת משקולות. אחרי שסיימתי להעמיד תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון תל אביב התפניתי, והגענו למאמן נוה אברמוביץ. התחלנו להתאמן אצלו יחד ואחרי כחצי שנה הוא הציע לי להתחרות. בהתחלה זה לא עניין אותי, כי המטרה שלי הייתה בסך הכול להיות חזקה, אבל בסוף השתכנעתי. מאותו רגע האימונים קיבלו תפנית, כי להתכונן לתחרות זה סיפור אחר: יש טכניקות וחוקים שצריך ללמוד.
בשלב מסוים רזיה פרשה והתמקדה בחתירה, ואני המשכתי בהרמת משקולות. בפסח 2024 התחריתי לראשונה באליפות ישראל, בקטגוריה של בנות 70 ומעלה. אני האלופה הראשונה בארץ בשלוש הקטגוריות של בנות הגיל הזה: הרמת 130 קילו, הרמת 110 קילו והרמת 50 קילו. אני מתחרה מול עצמי ושיפרתי משקלי הרמה מתחרות לתחרות. נחמד לי לשמוע שהצעירות רואות בי השראה.
כשעמדתי לראשונה על הפודיום הייתי משועשעת, אבל האמת היא שכשאת הולכת לתחרות הברכיים רועדות, וכשאת זוכה את מאושרת. שואלים אותי מה מרגש אותי יותר, פתיחת תערוכת פיסול או תחרות הרמת משקולות. אין לי ספק: תחרות, ובטח שעמידה על הפודיום מרגשת יותר. זה העיר אצלי את היצר התחרותי שהיה בי תמיד כספורטאית.
שורה תחתונה: אפשר להתחיל באימוני כוח בכל גיל וגם להפוך לאלופות. צריך רק לרצות ולהתמיד".









