יש את משפט הנחמה המורבידי הזה על אישה שחוזרת מדייט מעולה. היה מצחיק, הייתה כימיה והנשיקה בסוף השיבה את הפרפרים בבטן היישר מהחל"ת. אלא שלמחרת הבחור נעלם, והחברות כמובן נכנסות למוד של הרגעה: "אל תסיקי מסקנות. זה לא אומר בהכרח שהוא לא בעניין שלך. אולי פשוט דרסה אותו משאית והוא מת".
אז לחברה שלי, פחות או יותר, זה מה שקרה. בסדר, אם נתקטנן, פחות מיותר, אבל הנה הסיפור: לפני שש שנים, זמן קצר אחרי שהתגרשה, היא הכירה מישהו. היא הרגישה שהוא בדיוק הטעם שלה, השיחות זרמו, המשיכה הייתה אש והיא חזרה הביתה עם ה"וואו, אולי מצאתי" הנדרש.
אחרי הדייט השני הוא טס לחו"ל עם ילדיו, וכשחזר משהו השתנה. הוא הגיב באיטיות להודעות, הקשר דעך והיא הבינה את הרמז. סבבה. כולה שני דייטים. היא המשיכה בחייה, יצאה ואפילו החזיקה מערכות יחסים. ובכל זאת, בכל פעם שמצאה את עצמה שוב לבד, הוא צץ לה בראש. כי שני דייטים, מתברר, הם משך זמן אידיאלי כדי להפוך גבר לפנטזיה. מספיק זמן כדי לגלות את כל הדברים שמוצאים חן בעינייך, לא מספיק כדי לגלות את כל אלה שלא.
לאורך השנים הוא הקפיד לפרגן בלייקים, לצפות בסטורי ובתקופות הריקניות שלה, ה"אולי" הוותיק תמיד הדהד. אולי גם הוא חושב עליה. אולי גם הוא תוהה מה היה קורה אילו. אולי תגיע ממנו הודעה. ולאחרונה, כשהגיב פחות, היא כבר ארגנה לעצמה את ההסבר: הוא בזוגיות. מבאס, אבל שום דבר לא סופי. הרי אנשים נפרדים. החיים ארוכים. אפשר להמשיך לפנטז.
עד שלפני כמה שבועות קפץ לה פוסט בפייסבוק. הייתה שם תמונה שלו, ומתחתיה אנשים כתבו עליו בלשון עבר. לקח לה רגע להבין: הוא מת. פתאום, בלי שום הכנה, האיש שמבחינתה נמצא איפשהו בעולם, חי את חייו ואולי עוד יצטלבו דרכיהם, פשוט לא היה שם יותר. "ואת יודעת מה עוד עצוב?", היא אמרה לי. "שככה ברגע אחד גם הפנטזיה שלי מתה".
היא לא איבדה בן זוג. אפילו לא אקס. היא איבדה שני דייטים מלפני שש שנים. אבל לצד זה איבדה משהו נוסף: עתיד שמעולם לא היה שלה, אבל כל עוד הוא היה בחיים, עדיין יכול היה להיות.
וחשבתי איך לרבים מאיתנו יש "פנטזיה" כזאת מהעבר. מישהו שהיה איתו משהו, או כמעט היה, וכשאנחנו שוב לבד, דווקא הוא חוזר לראש בתור זה שאיתו אולי הכול יכול היה להיות אחרת. כי הרבה יותר קל לדמיין עתיד עם מישהו שכבר הכרנו מאשר עם מישהו שעוד לא פגשנו. לאדם מהעתיד אין פנים, קול או זיכרון משותף. לזה מהעבר כבר יש אפילו הוכחת היתכנות. כל מה שחסר הוא סוף אחר.
לא מזמן ראיינתי אישה שבגיל 57 נישאה לחבר שלה מהצבא. הם היו יחד חודשיים כשהיו צעירים, נפרדו וחיו חיים שלמים בנפרד. עשרות שנים אחר כך הוא יצר איתה קשר בפייסבוק. הם נפגשו, התאהבו והתחתנו.
הכתבה קיבלה מאות תגובות נרגשות והיה לי קל להבין מדוע: חלק מהקוראים ראו בה הוכחה לכך שלפעמים "לא קרה" לא בהכרח אומר "לא יקרה", שסיפור שנקטע באמת יכול להתחדש גם אחרי עשרות שנים. הם לא רק שמחו בשבילה, הם קיבלו ממנה אישור קטן להשאיר בחיים את ה"אולי" הפרטי שלהם. ואם בכל זאת דינה של פנטזיה למות? שתמות רק כי הגיע הזמן להתעורר, לא כי מישהו הפסיק לחיות.
