ב"פסטיבל תל אביב דאנס" שמתקיים בימים אלה בתל אביב, יופיעו שבע בכורות ישראליות ושמונה להקות מחו"ל שיציגו 20 מופעים שונים. נעמי פרלוב (63), המנהלת האמנותית של סוזאן דאלאל, מונה חלק מהיצירות שיוצגו בפני חובבי המחול: 'ביוור דאם' של אדוארד הו; 'ממלכת הצללים' עם הקטע המפורסם ביותר מתוך 'לה באיאדר', יצירת הבלט הידועה של מאריוס פטיפה; המופע 'עד' של ורה אונדרסיקובה והקולקטיב מצ'כיה; 'סולו' של ואדים ויזבארי, שיציג מופע פנטומימה משובח ויעלה גם מופע פנטומימה לילדים.
"יופיעו גם להקת יסמין גודר ואנאבל דביר עם עבודה מדהימה של שמונה נשים, שעוסקת בהעצמה נשית ודימוי הגוף הנשי בתרבות הגיאורגית", מספרת פרלוב. "בנוסף, נעלה את 'סייפר קונקשן', מעין פסטיבל בתוך פסטיבל שיהיה פתוח חינם לקהל ויביא את תרבות הרחוב במחול - ישתתפו בו רקדניות היפ־הופ מכל העולם".
2 צפייה בגלריה
הרקדנית קלאודיה מרציאנו. שוברת מוסכמות של הבלרינה הדקיקה והשברירית
(צילום: ליילה פוזו R.OSA)
אחד המופעים המסקרנים הוא "א קורפו ליברו" (גוף חופשי) של קלאודיה מרציאנו, רקדנית עם עודף משקל משמעותי.
"בהחלט. הכוריאוגרפית של המופע הזה היא הרקדנית סילביה גריבאודי, שבעצמה סוחבת עודף משקל. היא קוראת תיגר על הסטנדרטים המחמירים של עולם המחול ועל האידיאה של הבלרינה הדקיקה והשברירית. בנוסף, הבאנו גם את לוסינדה צ'יילדס, רקדנית בת 80 שעומדת בראש אנסמבל דאנס און, שמורכב כולו מרקדנים מעל גיל 40. שתיהן נותנות תחושה שאפשר לשבור מוסכמות, ושלנו כנשים יש זכות להביע את עצמנו בכל מקום, כולל במחול".
למה חשוב לך לשבור מוסכמות?
"גם אני נפגעתי מהסטנדרטים הלא הגיוניים של עולם המחול, כי לא היה לי גוף אידיאלי קלאסי שדרשו אז בשנות ה־80. למדתי מחול בבת דור, ואני זוכרת שהמנהלת ג'נט אורדמן לקחה אותי לשיחה והבהירה לי את מצבי. היא אמרה לי, 'את תמיד תתחילי במינוס אחד', אבל לא יצאתי פגועה מזה. אז נכון, לא היה לי גוף אידיאלי אבל האהבה לריקוד בערה בי, אז עברתי לצד השני - זה נתן לי פוש לדבר האמיתי שבו אני עוסקת שנים רבות: ניהול מחול".
איך הגעת לריקוד?
"די בטעות, למען האמת. התחלתי בכלל במוזיקה, עד גיל 14 ניגנתי בחצוצרה ובקלרינט, ואז חברה הציעה לי לבוא לבת דור. היא פרשה אחרי שנה ואני המשכתי עד גיל 20. כשהשתחררתי מהצבא רקדתי שנה בלהקת בת שבע 2, ואז נסעתי לניו־יורק ולפריז, ללמוד וללמד מחול. אחרי כמה שנים בפריז עברתי ללונדון ולמדתי כוריאולוגיה - כתב תנועה של רודולף בנש. אחרי שקיבלתי תעודת כוריאולוגית התחלתי לעבוד עם להקות מחול כמנהלת חזרות בכל העולם. אז אמנם לא התאמתי מבחינה חיצונית למחול, אבל האהבה לריקוד בערה בי וידעתי שאני צריכה לעבור לצד השני".
מאיפה התשוקה?
"גדלתי בבית אמנותי, אבי, דוד פרלוב, היה במאי מחשובי היוצרים הדוקומנטריים בישראל, שזכה גם בפרס ישראל לקולנוע. לא היה דבר יותר נפלא ויותר מלמד מזה. גדלתי בבית עם חופש יצירה, ברור לי שזה קשור כנראה ל־DNA. גם הבנות שלי עוסקות באמנות: נדיה, שהיא אמנית פלסטית, הציגה עכשיו תערוכת סולו חשובה בפרנקפורט וליה היא צ'לנית ראשונה בפילהרמונית הישראלית. בעלי, תולי חן, הוא מוזיקאי לשעבר והיום הוא איש הסאונד הראשי של הסדרה 'טהרן'".
כמה אנשים צפויים להגיע לפסטיבל?
"אני מקווה שכמה שיותר. בחרתי דברים שאני מאוד מאמינה בהם, אבל בסוף מדובר במופעים עם המון תעוזה, כי אני מאמינה שבאמנות תמיד צריך לאתגר ולהעז".
