בזמן שאנחנו עסוקות לנסות להישאר בחיים, אנשים ברחבי העולם ממשיכים בשגרת חיים רגילה. למשל, לעמוד בתור של שעות כדי להצליח לקנות פריט של שאנל. בחודשים האחרונים הפך בית האופנה, בהובלתו של מעצב הבית מתיו בלייזי, לאובססיה כללית. הרשת מוצפת בקונים מאושרים שמציגים פריטים שהצליחו להשיג בעמל רב, מלווים בהאשטגים כמו Crazy Blazy או פניני לשון כמו I've Been Blazied. גם מי שאין ברשותו פריט שאנלי מצטרף לדיונים בנושא. כוכבות הוליווד כמובן כבר על זה, ויצירות של מותג היוקרה נצפו על השטיח האדום באדיבותן של ניקול קידמן, סלינה גומז, זוכות האוסקר הטריות ג'סי באקלי וטיאנה טיילור וגם נסיכות פופ כמו רוסליה ואוליביה דין. אחד הפרשנים ברשת כבר כינה את התופעה "פסיכוזת המונים".
למה כל זה קורה דווקא עכשיו? אפרופו השיח הער שמתנהל לאחרונה על הפלת משטרים טוטאליטריים, אתזכר כי במשך 36 שנה הובל בית האופנה הצרפתי, שייסדה קוקו שאנל ב־1910, על ידי המנהל האמנותי קרל לגרפלד. לגרפלד הצטיין בהפקת תצוגות ענק מהממות, ובחושים חדים לאיתור האיט גירלס החמות ושידוכן למותג שלו. הבגדים עצמם, לעומת זאת, היו משעממים עד מוות לעניות דעתי, והתאימו בעיקר לדודות בנות 80 מפריז. לאחר מותו של לגרפלד ב־2019 ירשה את מקומו וירג'יני ויאר, שהייתה יד ימינו והמשיכה פחות או יותר באותו קו.
השינוי החל עם מינויו של בלייזי בן ה־41 כמנהל האמנותי החדש, בסוף 2024. הרגע המכונן מבחינת המותג - שלא לומר, מבחינת העולם - היה התצוגה שקיים המעצב בדצמבר האחרון בתחנת רכבת תחתית בניו יורק. הלוקיישן הזה היה שוקינג בפני עצמו, שכן מה למותג פריזאי מתנשא ולתחנת סאבוויי נטושה? ובכן, מתברר שזה כל העניין: בלייזי ביקש להוריד את שאנל לגובה העיניים של ההמונים. המראות שנצפו על הדוגמניות היו רעננים כל כך, והציגו אורבניות קולית נחשקת כל כך, שדעתם של חובבי הסטייל נטרפה. במשך שבועות ארוכים הפיד שלי לא הכיל שום דבר חוץ מדיונים על התצוגה הזו, עד שנשבעתי שאם אראה עוד דוגמנית אחת יוצאת מקרון של סאבוויי אסיר את האינסטגרם מטלפוני. מאז נרשמה הסתערות רבתי על הקולקציה, עם היסטריה גוברת סביב אקססוריז כתיקים ונעליים.
אם אתן שואלות את עצמכן האם לאנשים אין מה לעשות חוץ מלעמוד בתור כדי לקנות תיק במחיר אסטרונומי, אז קודם כול - אתן צודקות. שנית, בואו נזכור כולנו שהאובססיה היא נשמת אפה של תעשיית האופנה. מעצבים באים והולכים, מותגים עולים ונופלים, אך דבר אחד תמיד נשאר - ה"אני חייב/ת". אני חייבת את התיק הזה, אני מוכרחה את הנעליים האלה.
ללא אובססיה לפריטים יפהפיים נישאר רק עם הצורך לכסות את גופנו כדי לא להיות עירומים, וזה הרבה פחות כיף. ובכל מקרה, עדיף לעמוד בתור לשאנל מאשר להיתקע בממ"ד.
