ד”ר אילנה מזרחי נאור, אנתרופולוגית של הזִקנה, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, נשואה + 2 המסלול שלי: תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, תואר שני ושלישי בסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב
מה את חוקרת? "אני חוקרת את הקשר בין זקנה, שייכות וזהות - איך אנשים חווים את הזקנה ומה הם מספרים על עצמם, בייחוד כשהם גרים בקהילה, במקום אחד ולאורך זמן. רוב המחקרים שעשיתי עסקו באנשים שהקימו קיבוץ. נושא הדוקטורט שלי (בהנחיית פרופ' חיים רוזן) היה 'זקנה מופלגת בקיבוץ שיתופי המשתנה בהדרגה לפחות שיתופי'. קיבוץ זו קבוצה ספציפית, החלוצים של פעם. אנשים עם חוסן וניצולי שואה שעברו טראומות בילדותם וגם בארץ. אם כי צריך לזכור שגם הזקנה בעצמה יכולה להיות טראומה".
באיזה מובן זקנה היא טראומה? "בגיל הזה את מתמודדת עם המון אובדנים: אובדן תעסוקתי, אובדן של בני זוג, חברים ומעבר מקום. כשאת חיה בקיבוץ, המעבר חלק יותר. חוסר ההמשכיות שאנשים חווים בעיר הוא קיצוני יותר מאשר כשאת חיה באותו מקום שבו אנשים מכירים אותך לאורך זמן".
מה הבנת בנוגע להבדל בין מבוגרים שגרים בקהילה ובין כאלה שחיים בעיר? "בניגוד לאנשים בעיר, שכשהם יוצאים לפנסיה הם מתנתקים משוק העבודה וקשה להם יותר להשתלב, בקיבוץ השיתופי האחריות על התעסוקה היא של הקיבוץ. יש להם משמעות וסיבה לקום בבוקר. גם אם הקיבוץ כבר לא שיתופי ואת לא מועסקת באופן רשמי, את יוזמת וחיה במסגרת שבה את מוצאת לעצמך תעסוקה. יש מרחב שמכיר אותך, את היכולות שלך ויודעים מי היית, וההזדקנות נראית אחרת לגמרי".
"הקיבוץ סיפק מעטפת שעזרה לדחות את הזִקנה, וב־7 באוקטובר, כשהם הבינו שגן העדן לא יחזור - הזקנה פתאום צצה"
איך החיים בקיבוץ משפיעים על תהליך ההזדקנות עצמו? "יש מחקרים המצביעים על כך שאנשים בקיבוץ חיים יותר, בריאים יותר, והמצב הגופני, הקוגניטיבי והנפשי שלהם טוב יותר. זה קורה גם באזורים נוספים בעולם שבהם חיים בקהילה. הקיבוצניקים המבוגרים הם אנשים שחיים בסביבה שלא הכירה בזקנה, הם ממשיכים לפעול ולא נכנעים לה. החיים במרחב רב־דורי, שבו את רואה צעירים ולא רק זקנים, ויש דאגה כלפייך ברמה כזו או אחרת, עוזרים לך להמשיך את הגיל השלישי עוד כמה שנים טובות, בעיקר אם את ממשיכה לגור בבית שלך".
מה בנוגע למי שלא נשאר בבית? "המעבר למסגרת סיעודית דרמטי גם בקיבוץ. אמנם זה חמש דקות מהבית, אבל מדובר במעבר למוסד עם חוקים וכללים משלו. ובכל זאת, יש תחושה של חוסן קהילתי שעוזר לצלוח את זה".
איך 7 באוקטובר השפיע על המבוגרים בקיבוצים? "עדיין אין נתונים ברורים, אבל ממה שרואים, כשהקהילתיות נשברת אנשים חיים פחות, יש האצה של ההזדקנות, ואצל אנשים דמנטיים הואצה המחלה. הקיבוץ סיפק מעטפת שעזרה לדחות את הזקנה, וברגע שהמבנה נשבר, כשהם הבינו שגן העדן שהיה להם עם הילדים והנכדים שנכנסים ויוצאים, לא יחזור - הזקנה פתאום צצה".
איך הם התמודדו עם המשבר? "במחקר שערכתי שנה וחצי אחרי 7 באוקטובר תחת הכותרת '95% גן עדן ו־5% גיהינום, אבל להפך - נרטיבים של חברי קיבוץ בני 75+ מעוטף עזה', המרואיינים כמעט לא הרשו לעצמם להתפרק, אולי הבעת קושי קטנה פה ושם. רוב הזמן השיח היה של חוסן והתמודדות. למרות שחלקם יצאו מהממ"דים עם בגדים ספוגי שתן, הם מספרים כי התעשתו מהר, ואפילו דאגו לספק אוכל לחיילים שחילצו אותם. בסיפורים שלהם ראיתי גם את הדינמיקה מול המשפחות: המשפחות שלא גרות בקיבוץ באו לקחת אותם, ושם הם התפרקו והבינו מה עבר עליהם. אבל אחרי זמן קצר הם הרגישו צורך לחבור מחדש לקהילה, שבה כולם עברו את אותו הדבר ומבינים אותם בלי מילים.
"אמנם הקיבוצים נחרבו, אבל המשקים המשיכו לעבוד, ודי מהר ארגנו הסעות מהמלונות לקיבוצים. היו זקנים שהצטרפו והתחילו לעשות עבודות יזומות: לסגור בתים, להשקות צמחים, לתחזק. מישהו אמר לי, 'אני לא רוצה להמשיך להיות זומבי במלון'. אחרים אמרו שאם הם לא יכינו את הקיבוץ, לא יהיה לאן לחזור.
"יש קבוצה קטנה שחזרה לקיבוצים גם כשהם היו שטח צבאי סגור, הם טענו שבגילם הם לא רוצים להיות עקורים למרות שהם 'עקורים דה לוקס' עם תנאי חיים יחסית טובים. אחרים, במצב תפקודי ירוד יותר, הבינו שלא יחזרו לקיבוץ והשתלבו בדיור מוגן בצורה מעוררת השתאות.
"זקנים יכולים לתרום המון, אם רק יאפשרו להם. יש להם משאבים, כוח ויכולות: לתחזק את הקיבוץ, ללוות סיורים, לסייע בשימור הזיכרון"
"מי שחזר לקיבוץ המקורי הם אנשים שנלחמים בזקנה. אחד מהם אמר לי, 'אני בן 80, בונה קיבוץ חדש'. הוא לא מרשה לזקנה להכתיב לו את הכללים. חלק מהוותיקים, שמגיעים כמה פעמים בשבוע או שחזרו לגור בקיבוץ - מרגישים שיכלו להיעזר בהם יותר. הם רואים את תפקידם בשיקום הקיבוץ. המקום הוא חלק מהזהות שלהם, אפילו שאינם בטוחים כלל שיגורו בו, אבל בטוחים שייקברו שם.
מה בנוגע לניצולי שואה שעברו את 7 באוקטובר? "ערכתי מחקר נרטיבי על ותיקי קיבוץ שעברו את השואה בילדותם, והחוסן שהם רכשו אז מסייע להם להתמודד עם אתגרי הזקנה. היכולת לארוג את סיפור חייהם ולספר על הטראומה (גם אם היא מרומזת) מהווה ביטוי לחוסן. מי שעבר את השואה עושה הבחנה ברורה ואומר: 'זו לא שואה, שואה זה לא יום אחד'. לעומת זאת, בשיח הרווח אחרים כן השוו זאת לשואה".
את טוענת שהחברה המערבית מדירה זקנים. איך אפשר לשנות את זה? "הזקנים הם ממש לא החוליה החלשה. הם יכולים להיות אקטיביים ולתרום המון, אם רק יאפשרו להם. יש להם משאבים, כוח ויכולות: לתחזק פיזית את הקיבוץ, ללוות סיורים, לסייע בשימור הזיכרון, להוות מקור חוסן בקהילה. אבל החברה לא מנצלת את יכולת התרומה שלהם, היא מתייגת אותם והופכת את הגיל לזהות העיקרית שלהם".
גם בקיבוצים? "לזקנים בקיבוצים יש אמנם יותר תנאים להיות מעורבים, אבל עדיין אפשר לנצל יותר את המשאבים שלהם. גם בגיל 80 ובגיל 90 התפעלתי מהחוסן שהם מפגינים, אבל יש לצידו גם פגיעוּת שהם ממעטים להראות כלפי חוץ, כזו שיוצאת החוצה רק בשיחות עם פסיכולוג. הם פגיעים, הם צריכים לקבל את התשתית כדי להשתקם, וחשוב לתת להם את התנאים לכך. בניגוד לאתוס ההיסטורי, לא כולם גדי מוזס".
איך בכלל הגעת לחקור את התחום הזה? "הייתי בקיבוץ במסגרת הנח"ל, ושלחו אותנו לנקות את בתי הילדים. התיידדתי עם זקן שהיה שולח אליי מכתבים למחנה 80 ומתחיל כל מכתב ב'לאילנה ידידתי הצעירה'. ככה התחיל הרומן שלי עם הקיבוץ".
עשית גם מחקר מעניין על לסביות בנות 60 פלוס שעזבו את הקיבוץ. מה גילית עליהן? "מדובר בנשים שגדלו בתקופה שבה לא היה מושג כזה בכלל. הן סיפרו לי על הדרך שבה גילו את הנטייה המינית, על המתנדבות, על חוסר ההבנה שלהן את עצמן ועל תגובות משפחתיות קשות, עד שבסופו של דבר נאלצו לעתים לצאת מהקיבוץ. מצד אחד הקיבוץ הוא בית ומצד שני הוא מקום לוחץ. אני עצמי הופתעתי: בתור נחלאית לשעבר, זכרתי את שטף המתנדבים שתפסו את הקיבוץ כמקום חופשי שאפשר לעשות בו מה שבא להם, מה שהביא וייב אחר גם במיניות. אבל החברה הקיבוצית הייתה שמרנית, כמו כל הארץ. אחת המרואיינות אמרה לי שבקיבוץ טענו שיש לה מחלת נפש. מרואיינת אחרת שהתאלמנה והתאהבה באישה אמרה, 'סלחו לי רק כי הייתי נשואה לגבר'. לימים, בזקנה, חלקן חושבות לחזור".
את חוקרת זקנה וביקשת לא לחשוף את גילך בריאיון הזה. למה? "ראשית, אני לא חושבת שזה רלוונטי לריאיון. שנית, כחוקרת זקנה וגילנות אני מודעת היטב להשלכות על התפיסות החברתיות והאישיות. אולי מוטב שעיתונאים ומעצבי דעת קהל יניחו לנושא הגיל הכרונולוגי (בייחוד בקרב נשים) ויתייחסו להיבטים מרכזיים אחרים בזהות".
הערת שוליים
מה היית עושה עם מלגה של מיליון דולר? "הייתי מנצלת את הסכום לפיתוח תוכניות להגברת מעורבות הזקנים בחברה, הפחתת הגילנות ותפיסת הזקנים כמי שיכולים לתרום עוד רבות".