ד"ר רוני חן (59), גינקולוג, מנהל חדרי הלידה, מיון יולדות ומחלקות היולדות בבית החולים בילינסון ובעל מרפאה פרטית. גרוש, אב לשתיים וסב לנכדה, בזוגיות, מתגורר במושב בית־נחמיה:
"יום אחד, כשבתי אריאל ובעלה אופיר היו אצלי בבית, ראיתי אותם פתאום מתחבקים בשמחה, והבנתי. כשהיא בישרה לי שעשתה בדיקת היריון ושהתוצאה חיובית, התרגשתי מאוד, וגם חשבתי: וואו, איך החיים עוברים מהר, אני אהיה סבא! כנראה שלא סתם היא עשתה בדיקה אצלי בבית, אני חושב שהיא רצתה שאהיה הראשון שיודע, אחרי אופיר.
כבר באותו היום היא אמרה: 'ברור שאתה תעשה לי מעקב היריון'. אני יודע שהיא סומכת עליי, אבל רציתי שהיא תרגיש חופשי לבחור את מה שהכי נכון לה, אז אמרתי: 'זה בסדר, את יכולה ללכת למי שאת רוצה ואני אדאג לך רק מהצד', אבל הם החליטו שהם רוצים שאני אעשה את המעקב.
בשנייה הראשונה של הבדיקה הווגינלית הייתה קצת מבוכה, אבל מיד אחר כך זה הפך למשהו מקצועי. טיפלתי לא פעם בקרובות ובחברות של המשפחה, וככה זה בדרך כלל. בבדיקות הבאות זה עבר. לאופיר זה לא הפריע, הוא ראה את זה כהמשך טבעי למערכת היחסים החמה בינינו.
"רק בדיקור פתאום הבנתי שאני מתרגש. חששתי, איזה סבא אני אהיה? סבא שלא ממש פנוי לקחת את הילד מהגן? "
כל הבדיקות התנהלו תמיד בקליניקה, כששניהם יושבים מולי, כמו כל זוג אחר. בשבוע השמיני עדיין לא היינו בטוחים שההיריון מתפתח כמו שצריך, אז ישבתי מולם והסברתי מהם הסיכונים ומהן כל האופציות. אמרתי גם שאולי יהיה צורך בהפלה. רק אחרי שסיימתי להסביר מה קורה, נכנסתי לתפקיד האבא וחיבקתי אותה חזק. זה היה הצומת היחיד שבו הייתה תגובה שונה בין הרופא והאבא שאני. כמו שאני לא מספר על פציינטיות בארוחת שישי, ככה גם לא דיברנו על ההיריון של אריאל בארוחות. אם היא סיפרה משהו, יכולתי להגיד מילה, אבל נתתי להם לספר מה שהם רוצים ולהתקדם בדרכם. בהמשך, ההיריון התפתח בצורה תקינה. בכל שלב כשמשהו הטריד את אריאל, הלכנו לקליניקה ובדקנו מה קורה. זה אחד היתרונות שאבא שלך הוא הרופא: את לא צריכה לחשוב פעמיים אם לצלצל או ללכת אליו.
אמנם משרד הבריאות לא ממליץ על דיקור מי שפיר בגילה הצעיר של אריאל, אבל בהמלצתי היא עשתה את כל הבדיקות האפשריות וגם את זה. רק בדיקור פתאום הבנתי שאני מתרגש. חששתי, איזה סבא אני אהיה? סבא שלא ממש פנוי לקחת את הילד מהגן? חברים עודדו אותי שגם מי שעובד הרבה יכול למצוא זמן ולהיות הסבא הכי טוב.
לאורך כל ההיריון העוברית הייתה במצג עכוז. אני מאמין מאוד בהיפוכים חיצוניים, שעושים במצבים כאלה, אבל כאן לא הייתה שום אפשרות כזו. ברגע שהתחלתי לחשוב על ניתוח קיסרי, התלבטתי ביני ובין עצמי מה הכי טוב בשבילה, שאני אנתח או מישהו אחר? השאלה היחידה הייתה אם אני מסוגל לעשות את ההפרדה ולנהל את הניתוח כגורם רפואי בלבד, ולא כאבא או סבא. אחרי שהבנתי שאני מסוגל לזה מבחינה רגשית, התחלתי לחשוב אם אני מסוגל לזה מבחינה רפואית. השאלה הזו ירדה תוך שנייה, כי ידעתי שברגע שאני נכנס לניתוח אני מאוד מרוכז. לא פחדתי מסיבוכים, כי יש לי ניסיון, אז אני יודע איך לא להימנע מבעיות ואיך למצוא פתרונות יצירתיים לסיבוכים. אחרי כל ההתלבטויות המסקנה שלי הייתה שאני מסוגל ורוצה לעשות את זה.
"המיילדת הרימה את התינוקת וקירבה אותה אליי. פתאום קלטתי: זו הנכדה שלי! התרגשתי מאוד. המיילדת ניגבה לי את הדמעות, וחזרתי לנתח"
באוגוסט האחרון הגיע יום הניתוח. בחוץ חיכו שרון גרושתי ומיקה בתי הצעירה. אופיר היה המלווה, צמוד לאריאל. סיכמתי עם סגניתי, ד"ר דורית אשר, שהיא תלווה אותי, ושאם אתרגש מדי, אתן לה סימן והיא תיקח פיקוד. לאורך הניתוח לא חשבתי על זה שהבת שלי פה, מתחת לידיים שלי. הייתי מפוקס כדי לעשות את זה הכי טוב מבחינה רפואית, אבל כשהוצאתי את התינוקת מהבטן ושמתי אותה על אריאל לכמה רגעים, קרה משהו שלא קרה בשום ניתוח קיסרי אחר: המיילדת הרימה את התינוקת וקירבה אותה אליי, כדי שאתן לה נשיקה. פתאום קלטתי: זו הנכדה שלי! איזה בונבון! התרגשתי מאוד והדמעות זלגו לי. עצרתי את הניתוח לחצי דקה, המיילדת ניגבה לי את הדמעות מהעיניים, וחזרתי לנתח.
אריאל עברה להתאוששות, התינוקת, שזכתה לשם עומר, עברה לביות מלא עם אבא שלה, ואני התחלתי להתרגל לטייטל סבא שמצחיק אותי, כי אני מרגיש צעיר. כששואלים אותי: 'אתה מחזיק אותה הרבה?', אני עונה: 'אני הראשון שהחזיק אותה!'. קיבלתי את הכבוד הכי גדול".
שורה תחתונה: "זו גאווה גדולה שהנכדה הבכורה שלי הייתה תחת חסותי מיום היווצרה ועד שיצאה לאוויר העולם. זכיתי".
