המכתב של גלית
(פורסם ב־7 בפברואר 2022)
לבתי היקרה, זה 18 שנים וחצי שאת הפרויקט של חיינו, הפרויקט שילווה אותנו עד הסוף כנראה.
זה התחיל כשהיית בת שלוש והבנו שאינך שומעת טוב. מנהלת המעון הסבה את תשומת לבנו לכך שאת מתבודדת ומשחקת עם עצמך. לקחנו אותך לאבחון ואת הוגדרת לקוית שמיעה. עשינו שיעורי בית, קראנו, למדנו והחלטנו שנעזור לך לנצח.
השנים לא היו קלות. נסעת בכל בוקר לגן משולב וקיבלת את כל הטיפולים הפרא־רפואיים המתאימים. לקחנו אותך פעמים רבות לבית החולים לבדוק את מצב השמיעה, לתקן או לבחור מכשירים. גם בבתי הספר קיבלת שעות שילוב. לא ויתרנו, ביקשנו מהעירייה כיתה מונגשת, מתאימה אקוסטית במיוחד בשבילך, כדי שתצליחי לשמוע עוד צלילים ועוד מילים ושלא תפספסי. עברנו ועדת התאמה מדי שלוש שנים. ברוך השם, תמיד היו לצידנו מלאכים בדמות אנשי מקצוע שידעו להוביל ולנצח על כל זה.
משנה לשנה ראינו שאת מתקדמת ולומדת, לא מוותרת ולא עושה לעצמך הנחות, הרי את שווה בין שווים - לא פחותה מאף אחד ומסוגלת לאותם אתגרים כמו כולם. גם כשהיו לך בעיות (ועד היום יש) קיבלת מענה במוסד החינוכי וכמובן גם בבית. בכל רגע ורגע היינו לך אוזן קשבת, תרתי משמע, והכלנו את המצוקות הרגשיות והקשיים שנקלעת אליהם.
לפני שנתיים וחצי הבנו שיש ירידה בשמיעה והוצע לך ניתוח שתל שבלול - ניתוח מורכב שבו עוקפים את האזור הפגוע באוזן בתקווה לשמיעה טובה יותר. הניתוח הצליח, אבל כנראה החלק הפנימי שהושתל אצלך באוזן לא היה תקין. מי אנחנו שנוותר? כשהוצע לך שוב ניתוח להחליף את החלק הפנימי, מיד הסכמת - מהר־מהר לפני שיתחילו הבגרויות. תוך חודש נכנסת לניתוח, ואנחנו גאים בך על כל החלטה כזו, שבאה מתוך כוונה להצליח ולנצח.
היום את חודשים ספורים לאחר הניתוח השני, לומדת לבגרויות, משתלבת ברמות גבוהות בלימודים עם כיתות אחרות, מתנדבת לטובת הקהילה ומבחינתך השמיים הם הגבול.
אני מורידה בפנייך את הכובע. גם לנו מגיעה טפיחה גדולה על השכם שהרי אנחנו תמיד היינו ונהיה שם!
מאחלת לך שתגשימי את כל מה שלבך חפץ בו בבריאות טובה ובשמחה.
שלך באהבה, אמא.
מי כתבה? גלית עלאיוף (54), אמא לארבעה ממעלה אדומים, העוסקת בסטיילינג רגשי ("אני מלווה נשים וזה עושה לי טוב"), כתבה לבתה, שלא נתנה לליקוי השמיעה לעצור אותה, סיפרה על ההתמודדות ארוכת השנים עם ילדה לקוית שמיעה, ועל ההשקעה הרבה שנדרשה ממנה ועל הפירות שקצרה.
הנמענת: מיתר, בת 22. המכתב נכתב חודשיים אחרי ניתוח שעברה באוזן. כיום היא עומדת לפני ניתוח באוזן השנייה.
למה כתבתי את המכתב: "כדי לשחרר את הלחץ והמתח שהיה עם הניתוח", אומרת גלית. "בנוסף, רציתי שאנשים יֵדעו שזה לא סוף העולם, שאדם שיש לו בעיה בריאותית, בייחוד בתחום של לקויות השמיעה, יכול לצאת מזה בעזרת הטכנולוגיה של היום".
התגובה של מיתר למכתב: "ביקשתי את רשותה לפרסם אותו. היא קראה והתרגשה. פתאום בשחור על גבי לבן היא ראתה מה עברנו במהלך כל השנים. כיום היא יכולה להגיד שהשילובים עזרו, שהטיפולים עבדו, שהריצות היו שוות את זה. אנחנו שמחים על הדרך שעברנו".
מאז שפורסם המכתב: מיתר סיימה את תעודת הבגרות בהצטיינות, אף על פי שחלק ממבחני הבגרות התקיימו סמוך למועד הניתוח. "היא לא ויתרה לעצמה", אומרת אמה ומתגאה שבתה קיבלה גם תעודת הצטיינות על התנדבות בקהילה. כיום היא מחפשת עבודה, הולכת לשיעורי תורה, מבלה עם חברות". את הניתוח הקרוב היא תעשה לאחר שאובחנה אצלה ירידה ניכרת בשמיעה. "זו הכנה ארוכה", מספרת גלית. "יש ניתוח שעושים שנה קודם לסגירת עור התוף ואז תקופה של החלמה. זה מאתגר אבל הכרחי".
המכתב של חוה
(פורסם ב־2 במאי 2011).
שלום, זו אני, הילדה היהודייה הקטנה כותבת לך.
זו אני, האישה בת ה־70, שהייתה אותה ילדה בת שלוש. שתיהן רוצות לבקש סליחה. את הצלת אותנו ואנחנו לא הודינו לך. רצינו לשכוח, ועתה כבר מאוחר, את אינך.
הייתי ילדה קטנה בת שלוש, שהופרדה מאמא שלה בגטו. שערי נצבע לבלונד ונאמר לי: "מהיום את ילדה חדשה, נוצרייה". נתנו לי שם חדש, פולני. לימדו אותי להצטלב. כך היה אז. האנשים נסעו ברכבות או הסתתרו.
באישון לילה, את, אמא פולנייה, נשאת אותי בתוך שק על גבך, לביתך בכפר. כפר צבעוני ויפהפה שאותו ראיתי רק אחרי המלחמה: אווזים, תרנגולות, עצי תפוח ואגס, שדה חיטה ומרחוק יער. את כל זה לא ראיתי אז, כשהובאתי היישר מן הגטו למחבוא מאחורי הארון.
היום אני תוהה מה הרגשת כשאני, היהודייה הקטנה, על גבך? בלילה, בחושך, כשסביבנו חיות אדם, האם פחדת? ואני, איך הצלחתי לא לבכות בתוך השק החשוך? אם הייתי בוכה והיו תופסים אותך עם ילדה יהודייה על הגב, מה היו עושים לך ולי? אבל לא בכיתי. היה אסור לבכות.
לא תפסו אותנו. נס נוסף בין ניסים רבים שקרו לי.
יחד הלכנו ונסענו לביתך, לכפר הפולני. שם הוכן לי מחבוא על שרפרף קטן מאחורי הארון. שלוש שנים לא יצאתי מן הבית. כאשר היו באים אורחים או שכנים, הוסתרתי מאחורי הארון ואיתי רק דלי קטן לעשיית צרכים. לפעמים ימים שלמים. אסור היה להשתעל, להתעטש או לבכות. ידעתי, כי הייתי כמו ילדה זקנה. בחג המולד גזרת לי בגדים לבנים. פיזרת את שערי. הכנת לי כנפי נייר. הייתי מלאך.
את התעקשת שאמא שלי תחתום על התחייבות שאשאר אצלך לתמיד אם היא לא תשוב. רצית מאוד ילדה קטנה. היו לך רק בנים בוגרים. אמא שלי חתמה. לא הייתה ברירה. רוב האמהות לא שבו, אבל אמא שלי חזרה. את נשארת בידיים ריקות מילדה.
האם אהבת אותי? האם בכית כשלקחו אותי ממך?
כשביקרתי את כלתך לפני כמה שנים בפולין, היא סיפרה שהיית אישה קשה. גם אנשי כפר המסתור העידו על כך.
אני לא רוצה להאמין להם. רציתי לשמוע עלייך מילים טובות. אני רוצה להאמין שאהבת אותי.
לא הפקרת אותי למרות הסכנה היומיומית לחייך ולחיי משפחתך.
לא פעם שרפו הגרמנים כפרים שהוסתרו בהם יהודים. את לא ויתרת. התעקשת וניצחת. כיצד הצלחת להסתיר אותי משכנותייך? את האכלת אותי, רחצת אותי והשכבת אותי לישון. האם חיבקת אותי?
ואני? שנים על שנים כאילו ישנתי, הדחקתי, רציתי לשכוח. כך גם מחקתי אותך, אותך, אמי הפולנייה, את, שהצלת את חיי. כשהתעוררתי ממחיקת הזיכרונות, את כבר לא היית. לא את, לא בעלך ולא בנייך. האם תוכלי לסלוח לי במקום שבו את נמצאת?
ממני באהבה, בתך הפולנייה הקטנה, שהיא היום יהודייה, ישראלית, אשת איש, אמא וסבתא, והכול בזכותך.
מי כתבה? חוה ניסימוב (86) מבת ים, אמא לשלושה וסבתא לארבעה, שנולדה בפולין ב־1939, שלושה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, כתבה לאישה הפולנייה שהחביאה אותה בביתה ובכך הצילה את חייה (וכעבור שנים היא גם פגשה את נכדיה). המכתב המרגש פורסם בחודש מאי 2011, רגע לפני יום השואה.
5 צפייה בגלריה
חוה ניסימוב: "כתבתי את המכתב כי לא יצא לי להודות לברוניסלאווה, כשחיפשתי אותה היא כבר לא הייתה בחיים"
(צילום: יריב כץ)
שרשרת של ניסים: "הנס הראשון במלחמה היה כשאמא שלי לקחה אותי מהידיים של האומנת רגע לפני שנפלה פצצה על המקלט שלנו ורסיס קטע את ידה של האומנת, את אותה יד שאחזה בראשי", היא מספרת.
כשהייתה בת שלוש הופרדה מאמה בשערי הגטו, ואישה פולנייה, ברוניסלאווה שמה, נתנה לה שם פולני, ענדה לה צלב על הצוואר, הכניסה אותה לשק תפוחי אדמה ולקחה אותה לביתה בכפר. "שלוש שנים לא יצאתי מהבית", ניסימוב מספרת, "אני אפילו לא זוכרת אם עמדתי ליד החלון. כשהיו מגיעים אנשים לביתם הייתי יושבת מאחורי ארון, לפעמים שעות או כל הלילה, עד שהם היו הולכים. "לימים התברר לי שברוניסלאווה החתימה את אמא שלי על מסמך שאם היא לא חוזרת, היא תאמץ אותי". אבל אמא שלה חזרה, ובסיום המלחמה היא התאחדה איתה.
אחרי המלחמה: ניסימוב עלתה לארץ, גדלה במוסדות ילדים ובקיבוצים, התחתנה, עזבה את הקיבוץ, למדה חינוך, ספרות וכתיבה יוצרת והייתה מנהלת מחלקה ברשות למלחמה בסמים בעיריית בת ים. היא התנדבה ללוות מסעות לפולין, ועד היום היא מתנדבת בעמותת "משקפיים ורודות", שעוזרת לניצולי שואה. ב־2007, כשהייתה בת 68, יצא "הסוד של פלוריאן", ספרה הראשון מתשעה ספרים שכתבה ושזיכה אותה בפרס ראש הממשלה, ומספר על ילד פולני שמשפחתו מסתירה ילדה יהודייה בביתם.
למה כתבתי את המכתב: "לא יצא לי להודות לברוניסלאווה", היא אומרת. "כשהייתי ילדה ונערה לא חשבתי על זה, אחר כך הדחקתי. כשהפכתי לאשת עדות וליוויתי בני נוער למסעות בפולין חיפשתי אותה, והיא כבר לא הייתה בחיים".
קשר מפתיע עם הנכדים של הנמענת: בעקבות פרסום ספרה בפולין, נוצר קשר בינה ובין נכדיה של ברוניסלאווה. הם נמצאים בקשר רציף וקרוב, ולאחרונה אף טסה לפולין להשתתף בחתונה של אחד מהם. "ניסיתי להביא לכך שהם יקבלו את אות חסידי אומות העולם ונלחמתי על כך", היא מספרת. "לצערי לא הצלחתי, אבל לפני כמה חודשים הצלחתי לגרום לכך שמרב כהן, יו"רית הוועדה לשורדי שואה, תשלח להם מכתב תודה בשם הכנסת והעם היהודי".
אפשר לומר שהייתה כאן סגירת מעגל, אבל השאלות שכתבה במכתב שפורסם ב"לאשה" - "האם אהבת אותי? האם בכית כשלקחו אותי ממך? האם חיבקת אותי?" - עדיין מנקרות במוחה.
המכתב של חוה הגננת
(פורסם ב־27 בדצמבר 2021)
לאמא של ילדה מהגן שלי, לפני שנה הכנסת את בתך בת השנתיים לגן שלי, הסתגלות ראשונה למסגרת חינוכית. לא היה לה פשוט, בלשון המעטה.
הצוות של הגן הבחין מיד שיש לה קושי תקשורתי. היא לא מצאה את עצמה, הסתובבה ובכתה במשך חודשיים. מצאתי את עצמי לבד איתה בחצר בניסיון להרגיע, להתקרב. התנדנדנו יחד בערסל, שרתי לה שירים, סיפרתי סיפורים. החלטנו לנסות להשאיר אותה בצהרון, בתקווה שהשינה בגן תעזור לה להרגיש יותר בבית. זה עבד. היא ישנה והתעוררה רגועה - תפנית ראשונה שהשפיעה עליה לאורך כל היום - אך הקשיים התקשורתיים המשיכו.
הרגשתי שאת יודעת על הקשיים של בתך, אך חוששת לבטא אותם. המלצתי לך לקחת אותה לאבחון של קלינאית תקשורת. לצערי לא עשית זאת. לאורך השנה היא עברה שינוי שקשה לתאר ונכנסה ללבנו. המלצתי בחום שתשאירי אותה עוד שנה בגן. היה ברור לכל הצוות שהיא צריכה מסגרת קטנה כמו שלנו, שמאפשרת תיווך ומענה על הצרכים שלה. אבל רשמת אותה לגן אחר, מסגרת גדולה שלהבנתי אינה מתאימה לה.
אני רוצה להגיד לך שזה אחד הדברים המתסכלים ביותר לגננת, לראות תהליך שנקטע באבו. שנה שנייה בגן הייתה יכולה לעשות לבתך פלאים, לתת לה מקום של בוגרת, שכל הילדים הצעירים נושאים אליה את עיניהם.
אני רוצה לפנות אלייך כאמא אל אמא. פעמים רבות קיוויתי שהגננת של הילד שלי תגלה לי עליו משהו שאני לא יודעת או מבינה, היא הרי נמצאת איתו כל כך הרבה שעות ורואה אותו במצבים שאף פעם לא אזכה לראות. בכל פעם שהיא הייתה מגלה לי מה"סודות" האלה, הייתי שותה את דבריה בצמא. אני זוכרת אותם למרות שעברו כ־20 שנה מאז.
אני מרגישה שמשהו התפספס בינינו. בחרת להתעלם מההמלצות שלי. משהו בך לא רצה לשמוע. משהו בי אולי נמנע מלהגיד עד הסוף בצורה ברורה והחלטית. זה אולי שיעור בשבילי, לא לוותר ולא לפחד להגיד את מה שאני מאמינה בו, וגם לזכור שבסופו של דבר את המחליטה על בתך והאחראית עליה.
בתקווה שילדתך תמשיך לקבל מעטפת רגשית שהיא זקוקה לה.
אוהבת, הגננת לשעבר.
מי כתבה? חוה אמיר (62) מנס ציונה, נשואה ואמא לארבעה, גננת ובעלת "גן בראשית" לגילאי שנתיים עד ארבע ברוח השיטה האנתרופוסופית. במכתבה סיפרה על ילדה עם קשיי תקשורת ועל אמה, שהתעלמה מהמלצותיה ומיהרה לשלוח אותה לגן עירייה.
5 צפייה בגלריה
חוה אמיר: "כתבתי את המכתב כי הרגשתי תסכול וצורך לפרוק בלי שהאמא תיעלב"
(צילום: יאיר שגיא)
"יש המון סיפוק ומשמעות בעבודה גם אחרי 23 שנה", היא אומרת. "אני אוהבת ילדים, כמובן, וגם אוהבת את התרומה שלנו להתפתחות שלהם". בשנה האחרונה היא לומדת להיות מדריכת הורים ומדריכת מיינדפולנס. את המכתב כתבה לאמא של פעוטה שהייתה בגן שלה.
למה כתבתי: "כי הרגשתי תסכול וצורך לפרוק בלי שהיא תיעלב ושוב לא תבין אותי. רציתי לתת מקום גם לגננת שמביאה בשורה לא נעימה להורה. הרבה פעמים ההורים דוחים את האבחונים לגן עירייה, למרות שכל איש מקצוע יגיד שאבחון מוקדם חשוב. אני לא מאבחנת, אבל הניסיון שלי מאפשר לי לזהות את הנורות האדומות. יש פעמים שהורים מרגישים שמשהו לא בסדר, אבל הם מדחיקים ודוחים, חושבים שאולי הדברים יסתדרו עם הגיל.
"הסתובבתי עם הסיפור הזה כמה חודשים, אבל עם הכתיבה עצמה לא הרבה. כתבתי טיוטה ואז סבבים של תיקונים וזה זרם".
הילדה ההיא: "אני לא ממש יודעת מה קורה איתה. הבנתי שיש לה קשיים".
המכתב של אל־עד
(פורסם ב־2 באפריל 2017)
למורה שלי בכיתות א' וב', אני מתקרב לגיל 40, אך לעולם לא אשכח אותך, המורה, ולא לטובה. הייתי ילד חירש בכיתה משולבת. כולנו פחדנו ממך. נהגת לצעוק, לתת עונשים אלימים, למשוך לנו באוזניים.
אני זוכר שאמרת שמי שלא יביא מחברת עם דפים חלקים, יקבל עונש. אמרתי לאמי לקנות לי מחברת, נדנדתי לה אך היא שכחה. היום, כאבא טרי, אני יכול להבין אותה - היו לה שלושה ילדים, עבודה ובעל שעבד עד שעות מאוחרות. בכיתי ולא ידעתי איך לתאר אותך לאמי. למחרת, כשבאתי בלי המחברת, כעסת עליי והעמדת אותי בפינה.
אבל יש לי זיכרון חזק יותר, שמשפיע עליי עד היום: כילד היה לי דמיון מפותח ואהבתי לכתוב, לספר סיפורים ולצייר. חשבתי שאני טוב בזה. בשבוע הספר הטלת עלינו לכתוב סיפור. כתבתי על שני ילדים עם כלב מיוחד שעוזר להם להילחם במכשפות וביצורים מוזרים. הסייעת לחירשים קראה את הסיפור והתלהבה ממנו ומהציורים שהוספתי. היא אמרה שאני מוכשר ומיוחד. הייתי בטוח שגם את תאהבי את הסיפור. אני זוכר שהגעת לשולחן שלי והתחלת לקרוא. בפרצוף כועס ולב קר מחקת בעט האדום שלך שורות ודפים. סימנת איקסים על הציורים שלי. כשסיימת זרקת אליי את המחברת.
השארת לי רק עמוד אחד שחלק גדול ממנו שכתבת. לא אמרת לי אם הסיפור יפה לדעתך, לא הסברת לי מה לא טוב בו, המשכת לתלמיד הבא בפנים חתומות.
אין לך מושג כמה השפעת עליי. מאז חשבתי שכל מה שאני כותב או מצייר הוא גרוע. לא הבנתי איך התקבלתי לבצלאל. בכל פעם שמרצה נתן לי ביקורת לא טובה מיד האמנתי לו, ולא האמנתי למרצים רבים שאהבו את היצירות שלי.
בלימודים כתבתי ואיירתי סיפור לילדים. המרצה התלהבה ואמרה שאני חייב לנסות להוציא אותו לאור. סיימתי את הלימודים בבצלאל לפני 16 שנים ועדיין לא שלחתי את הספר להוצאות. לא האמנתי שירצו לפרסם אותו, כי נזכרתי במעשייך.
היום אני אבא לילד מקסים בן שנה וחצי ועשיתי שתי החלטות למעני ולמענו: לדאוג שלעולם לא תהיה לו מורה כמוך; ולחזור לספר שלי, לאייר אותו מחדש והפעם לא לפחד וגם להוציא אותו לאור.
לכל המורים שיקראו את המכתב הזה: אני מבקש מכם, שימו לב לכל מעשה שלכם בכיתה. אנחנו בהחלט זוכרים.
לא שלך, תלמידך לשעבר.
מי כתב? אל־עד קניגסברג מתל אביב, בזוגיות, אבא לשניים (רז, 10, טל, 7), כתב למורה המפחידה שסימנה איקסים על היצירות שלו. הזיכרונות הקשים מכיתה א' שתיאר במכתב ליוו אותו זמן רב. "שנים הרגשתי שאני לא כותב טוב ולא מצליח להתבטא היטב בכתב, הרבה בגלל אותה המורה", הוא אומר. "החוויה הזו ליוותה אותי מאז, ותמיד תהיתי: האם גם היום היא הייתה מוחקת את מה שאני כותב? למה? למה כל כך שנאה את הסיפור שלי ואת הדמיון שלי?".
למה כתבתי את המכתב: "התלבטתי אם לכתוב אותו. תמיד רצה לי בראש התמונה של המורה ההיא וזה ממש הפעיל אותי, דיברתי עליה המון בטיפולים שלי. ואז יום אחד החלטתי לכתוב וזה פשוט נכתב במכה אחת וישר שלחתי, אבל בפנים ממש פחדתי שהיא תזהה אותי ותצחק עליו. הפרסום של המכתב שחרר אותי ונרשמתי לקורס כתיבה של מאירה ברנע־גולדברג שאמרה לי: 'אתה סופר ואתה חייב להוציא את הספר שלך'".
בשנה שעברה הוא הוציא לאור את ספרו הראשון, "בין לבין", שמתאר את התבגרותו של אבי־אל, ילד חירש שנולד למשפחה שומעת ולומד בבית ספר "רגיל" בין ילדים שומעים. בספר מתוארת מורה אטומה שפוגעת בביטחון העצמי של הילד. "כשכתבתי, עלה בי הרהור: האם היא בכלל מבינה איזו השפעה הייתה לה על תלמידיה.
"עד היום, בכל פעם שאני מדבר עם עורכים או עם אנשים שנותנים לי הערות, אני נאבק בפנים: האם לשתוק, כמו ששתקתי אז מולה, או להילחם על מה שאני מאמין בו, על מה שלא הסכמתי שיימחק? למדתי לבחור את המלחמות שלי. כשעבדתי על הספר היו דברים שהעורך העיר לי עליהם, ולא הרגשתי שהם פוגעים במהות ועליהם הסכמתי. אבל היו גם הצעות למחוק ולשנות, ושם בחרתי להתעקש. להפתעתי, הוא אמר לי שבסופו של דבר רק אני מחליט מה נכנס ומה לא. הוא כאן רק כדי לתת נקודת מבט חיצונית, שתעזור לי להבין מה חשוב לי באמת.
"חשבתי לעצמי – למה לעזאזל המורה שלי לא הייתה ככה? למה היא נתנה לי להאמין שכל הערה היא פסק דין סופי, ולא הבהירה לי שמדובר בהצעה?".
המורים של היום: "אני מאמין שמערכת החינוך השתנתה, והיא רגישה יותר לילדים. למזלי, הילדים שלי שונים ממני: הם משתפים אותנו, ההורים. לא כמוני, שלא סיפרתי להורים שלי כמעט דבר. בנוסף, הם כותבים חופשי, גם עם שגיאות כתיב, ולא חוששים להראות לנו".
בעקבות פרסום המכתב: "הרגשתי שחרור. עובדה, הסרט הדוקומנטרי שלי, 'איך מסמנים אהבה', יצא כמה חודשים אחרי זה וגם הספר. בהתחלה אמרו לי לא, אבל לא הפסקתי להאמין בו והמשכתי לעבוד עליו עד שהוא יצא".
