לפני שנה קיבלה ד"ר ריסה לויט מייל מפתיע שהגיע משום מקום: "בטח נוח לך בסן־דייגו, אבל אולי מעניין אותך לבוא לישראל ולהיות מנכ"לית של מוזיאון ארצות המקרא בירושלים?".
כעבור שישה חודשים לויט (59), ד"ר למקרא, ראש מחלקת לימודי דת, מדעי הרוח וקלאסיקה וראש התוכנית ללימודי יהדות בסן־דייגו סטייט יוניברסיטי, ארזה את כל חייה ועברה להתגורר בירושלים. היא לא הסתפקה בלהשתקע פה לכמה שנים, אלא עשתה עלייה של ממש, עם בתה בת ה־21. "אני זוכרת שראיתי באיזשהו מקום שהמוזיאון מחפש מנכ"ל, חשבתי לדקה שזה יכול להיות מעניין ושכחתי מזה. לא חיפשתי עבודה. אבל אז הם הפתיעו וכתבו לי. עניתי להם מיד שאני אשמח לשמוע עוד", היא מספרת.
"לעשות עלייה זה לא רק לזוז גיאוגרפית. זה מהלך מנטלי מסובך מאוד. לא בא לי לחשוב על עצמי שאני משוגעת שעשיתי דבר כזה"
"ועדיין, עוד לא חשבתי בכלל לעבור לישראל. יצא ששבועיים אחרי כן הגעתי לישראל, למצוא מרצים אורחים שילמדו באוניברסיטה ולראיין אותם, ונפגשתי עם ועד המוזיאון והמייסדים. זה היה מצחיק. לא כל כך הבנתי עד כמה זה רציני, ואז התברר לי שאין לי בגדים רשמיים לפגישה. נסעתי לקנות בתל־אביב".
חתיכת החלטה להעביר את כל חייך לפה כשאת נושקת לגיל 60.
"בריאיון עם הוועד חשבתי לעצמי בראש, 'וואו, זה באמת יכול לקרות'. ואז שאלתי את עצמי, 'את רוצה? את לא רוצה?'. התחלתי להבין שאני רוצה ויכולה. שנתיים קודם לכן התגרשתי ומכרנו את הבית בסן־דייגו. אני גרה בבית שכור. שני הבנים שלי כבר עזבו את הבית. אני יודעת שהבת שלי תגיע איתי לאן שאגיע. כבר לא ממש היו לי שורשים איפה שהייתי. ההחלטה הסופית הגיעה כשנסעתי לפגוש את המשפחה בטורונטו. נסעתי מחוץ לעיר, ישבתי בחוף הים וחשבתי. הרגשתי שאם לא אקח את התפקיד, אתחרט. מגיל 14 רציתי לגור בישראל וכל פעם משהו אחר הפריע. הפעם הרגשתי מוכנה לעשות את זה, ובכל זאת, בחצי השנה של ההכנות לעלייה חטפתי רגליים קרות. היו ימים שחשבתי 'וואו, מה אני עושה?!".
מה הבנים שלך, שנשארו מאחור, אמרו על ההחלטה שאמא שלהם ואחותם עוברות לישראל?
"הבן הבכור שלי, בן 25, מתכנת במיקרוסופט וגר בסיאטל. אחיו, בן 21 (התאום של בתי), לומד ביולוגיה באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה וגר בוונקובר. כשסיפרתי להם, חששתי שהם ירגישו שאני עוזבת אותם. זו לא טיסה של שעתיים כדי להיפגש, אלא של 15 שעות. אבל הם הבינו. הם יודעים שזה המקצוע שלי, ושניהם אמרו שהם רוצים שאקח את התפקיד. היה חשוב לי לשמוע את זה מהם, ובכל זאת, אני עדיין מרגישה שעזבתי אותם.
"בתרבות האמריקאית ילדים עוזבים את הבית בגיל 18 ולא חוזרים. בארץ בשישי־שבת ובחגים כל המשפחה ביחד. זה חסר לי. עם זאת, יש לי פה המון קשרים וחברים טובים, אפילו יותר ממה שיש לי בארצות־הברית ובקנדה".
עשית אקסטרה מייל: לא רק מעבר לארץ, אלא עלייה של ממש.
"לפניי היה למוזיאון מנכ"ל זמני והיה צריך לייצב את המקום. רציתי שירגישו שאני לא רק מינוי מקצועי שמגיע לשנה־שנתיים. יש לי תוכניות לטווח ארוך. אגב, בישיבה הראשונה ביקשתי שידברו איתי רק בעברית. הגעתי לארץ אחרי 20 שעות טיסה, עם שבע מזוודות וכלב, ואז עוד הייתי צריכה למלא בדלפק טפסים כדי לקבל תעודת זהות ישראלית. הייתי כל כך עייפה שלא שמתי לב שכתבו את שמי 'רייסה' במקום ריסה. השם שלי מגיע מספרדית ומשמעו 'חיוך', 'שמחה'. במקום זה נציגי מוסדות התקשרו אליי וקראו לי בשם של אשתו של גורבצ'וב. לקח לי זמן להבין מאיפה הגיעה הטעות".
עוד כתבות בלאשה
מרצ'נדייז של הרקולס
מוזיאון ארצות המקרא, שממוקם סמוך למוזיאון ישראל ולקריה הלאומית לארכיאולוגיה של ארץ ישראל בירושלים, הוקם ב־1992 על ידי בתיה וד"ר אלי בורובסקי, שהיה מומחה לחקר כתבי יד עתיקים ובעל אוסף עתיקות מהגדולים בעולם. המוזיאון, שאליו מגיעים כ־100 אלף מבקרים בשנה, מהארץ ומחו"ל, מתבסס על האוסף האישי של בורובסקי ומתוקצב על ידי קרן המייסדים, משרד התרבות ועיריית ירושלים. במוזיאון הלא גדול, אך מטופח ומשופץ, יש אלפי ממצאים ארכיאולוגיים יפהפיים, כמו ארון קבורה צבעוני ממצרים העתיקה, עמוס סימבולים, שאפשר להסתכל עליו שעות, תכשיטי נשים ופרסקאות, שנמצאו בארצות המזרח הקרוב הקדום, במקומות כמו איראן, מצרים, בבל, סוריה, טורקיה ועוד. "אנשים חושבים שאם מדובר באוסף פרטי זה ממש קטן. אפילו אני הופתעתי כמה האוסף רציני", אומרת לויט. "אני עדיין חופרת במחסן של המוזיאון. יש עוד כמות נכבדה של חפצים שעדיין לא ראתה אור ואני מנסה לראות איך אני משלבת אותם בתערוכות הבאות".
על איזו תערוכה אתם עובדים עכשיו?
"בעוד פחות מחודש תעלה תערוכה בשם 'הרקולס'. הוא מופיע בשתי המיתולוגיות, היוונית והרומית. התערוכה תכלול, למשל, פסלים של הראש שלו, פסלים שלו עם אריה, תכשיט ראש שמוטבע עליו קשר הרקולס (שמסמל קשר חזק) ומטבע מתקופת בית שני שנמצא בעיר העתיקה של ירושלים מול הר הבית ועליו מוטבעת דמות שקשורה להרקולס. יש גם תרבות פופ שלמה סביב הרקולס. יהיו בתערוכה צעצועים, גדג'טים ומרצ'נדייז שקונים בחנויות. התערוכה עוסקת בשאלה למה אנחנו עדיין קשורים לגיבור־העל הזה".
ספרי על עוד תערוכה מעניינת.
"תהיה תערוכה על השומרונים. זו עדה שמוזכרת בתנ"ך ובברית החדשה וקשורה ליהדות ולארץ, אך הם שונים לגמרי. יש להם ריטואלים דתיים ותרבות משלהם. רוב החפצים של התערוכה, כמו ספר התורה שלהם, יגיעו מבחוץ.
"בתרבות האמריקאית ילדים עוזבים את הבית בגיל 18 ולא חוזרים. בארץ בשישי־שבת ובחגים כל המשפחה ביחד. זה חסר לי"
"אנחנו גם משתתפים בסוף השנה בביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית עכשווית שעולה במוסדות תרבות בעיר. האמנים שמציגים אצלנו בתערוכה התבקשו ליצור בהשראת 'איילת השחר', מושג שיש לו כל מיני משמעויות במסורת היהודית והקבלית. חוץ מזה אני בתהליכי מחשבה ויצירה סביב הרצון ליצור תערוכה שתעסוק באהבה ובמוות".
לצד עבודתה במוזיאון עוסקת לויט בפעילויות נוספות. במשך שנתיים שימשה בתור יועצת במוזיאון היהדות והסבלנות במוסקבה. לאחרונה עלתה תערוכה וירטואלית שאצרה על אוקראינה במוזיאון המלכותי של אונטריו בטורונטו. "במקור הרעיון היה ליצור תערוכה על יהודים באוקראינה, אבל אז פרצה המלחמה והיה לי חשוב לעסוק בזהות האוקראינית, בעם הזה ובתרבות שלו".
זה לא אינדיאנה ג'ונס
היא נולדה וגדלה בטורונטו בבית יהודי מסורתי. "קונסרבטיבי", היא מחדדת. "אוכלים כשר, הולכים לבית כנסת קונסרבטיבי ושולחים את הילדים לבית ספר יהודי פרטי. בבית לא דיברנו עברית, אבל למדתי עברית בבית הספר. אמא שלי נפטרה מסרטן כשהייתי בת 12 ואבא שלי לא התחתן בשנית. אני הבכורה ויש לי אח ואחות קטנים ממני. כשזה קרה, הפכתי לאמא שלהם".
מתי הבנת שאת רוצה לעסוק בהיסטוריה של ארץ ישראל?
"בגיל 14 הגענו לטיול משפחתי בארץ. זה היה אמור לקרות קודם, אבל אז אמא שלי חלתה. עשינו טיול למצדה ולאתר העתיקות 'מגידו' ושם נדלקתי על היסטוריה, עתיקות וארכיאולוגיה. החלטתי שזה מה שאני רוצה ללמוד. התחלתי ללמוד היסטוריה כללית באוניברסיטת 'יורק' בטורונטו, ואת השנה השנייה לתואר עשיתי בארץ. למדתי בתוכנית באנגלית על היסטוריה יהודית, תנ"ך וארכיאולוגיה בקמפוס הר הצופים. אז גם הכרתי את בעלי לשעבר, גם הוא קנדי, שהגיע לארץ והתגייס כחייל בודד. התברר לנו בדיעבד שלמדנו באותו תיכון".
עסקת בחפירות בארץ?
"בטח. השתתפתי בהתנדבות בחפירות בעמק יזרעאל. הבנתי שזה קשה, חם, בוץ לפעמים, ולא תמיד מוצאים דברים מעניינים. אני לא מצאתי כלום. זה לא אינדיאנה ג'ונס. החלטתי לעבוד עם חפצים שאנשים אחרים חפרו ומצאו אותם".
היא חזרה לטורונטו להשלים את התואר ונרשמה לתואר שני בארץ. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. "התחלתי תואר במדעי היהדות בהר הצופים, אבל מהר מאוד הבנתי שמסובך מאוד בשבילי ללמוד בעברית. אחרי שנה נשברתי, חזרתי ועשיתי תואר שני בהיסטוריה של המזרח הקדום באוניברסיטת טורונטו. אחרי כן עשיתי דוקטורט בהיסטוריה עתיקה, תוך התמחות בישראל, מאוניברסיטת קליפורניה בסן־דייגו".
לויט כתבה שני ספרים מחקריים ("האלוהים הנודד: המקור ליהדות ולנצרות" ו"לב חדש, נפש חדשה: עיונים בספר יחזקאל") ופלירטטה עם ישראל כל השנים.
"הייתי כל כך עייפה שלא שמתי לב שכתבו את שמי 'רייסה' במקום ריסה. השם שלי מגיע מספרדית ומשמעו 'חיוך', 'שמחה'. במקום זה נציגי מוסדות התקשרו אליי וקראו לי בשם של אשתו של גורבצ'וב"
"כבר 15 שנה שאני עובדת עם רשות העתיקות. הם חיפשו דרך לגייס כסף כדי לשמור על המגילות הגנוזות ועל החפצים שנמצאו בקומראן. אמרתי להם, 'למה שלא תעשו תערוכה נודדת בארצות־הברית?'. הפכתי להיות מנהלת הפרויקט והאוצרת של תערוכת המגילות הגנוזות בארצות־הברית. עד היום הצגנו במוזיאונים נחשבים בניו־יורק, בוסטון, לוס־אנג'לס, פילדלפיה, סן־דייגו ועוד. בקרוב התערוכה תעלה בשיקגו".
מפתיע שעם כל הזיקה שלך לישראל עלית רק עכשיו.
"לפני 12 שנה עשיתי פה שנת שבתון עם כל המשפחה. גרנו בזכרון־יעקב, הילדים למדו בבית ספר מקומי. תוך כמה חודשים הם כבר דיברו עברית, שלטו בסלנג וגם הפכו קצת לחצופים. טיילנו המון בארץ. זו הייתה שנה מאוד מעניינת. אז חשבתי ברצינות להישאר, אבל הבנתי שאני לא יכולה לעשות החלטה כזאת עבור כל המשפחה - לנתק את הילדים מכל מה שהם מכירים. גם מקצועית הבנתי שלא חסרים בארץ פרופסורים למקרא. בארצות־הברית כבר היה לי תקן עם קביעות. הפנטזיה הייתה שבפנסיה, כשאהיה בת 65, אעלה לישראל, אעשה קורס מורי דרך ואעבוד בזה".
הגעת לארץ בתקופה מורכבת. וזה עוד באנדרסטייטמנט.
"זו לא תקופה פשוטה. אנשים ששומעים שהגעתי בשנה האחרונה שואלים אותי, 'נפלת על הראש?'. אני מודה שהשאלה הזו מרגיזה אותי. לעשות עלייה זה לא רק לזוז גיאוגרפית. זה מהלך מנטלי מסובך מאוד. לא כדאי לומר דברים כאלה למישהו שהיגר. זה מוריד את המורל, זה מפחיד. לא בא לי לחשוב על עצמי שאני משוגעת שעשיתי דבר כזה".
