טובה פרידמן תזכור לעולם את ארוחת הבוקר הטובה ביותר שאכלה במחנה ההשמדה בירקנאו: דייסה מתוקה וסמיכה שריפדה את בטנה המצומקת מרעב. זה היה בסתיו 1944 והיא הייתה אז בת שש, אחת מכמה עשרות ילדים יהודים בני ארבע עד 12 שהצטופפו בקינדרלאגר (מחנה הילדים) שבפאתי המחנה. לאחר הארוחה המפתיעה הילדים הוצאו מהצריף והחלו לצעוד, מלווים בשתי נשות אס־אס.
"לא היה לי ספק לאן אנחנו הולכים. כל צריפי הילדים שלידנו כבר התרוקנו ואני השלמתי עם הרעיון שגורלי הוא מוות. לא הייתי בטוחה לגמרי מהו מוות ומה קורה אחר כך, אבל לא היה לי ספק שכל ילד יהודי נועד למות", אומרת טובה פרידמן, גיבורת "אני הילדה מאושוויץ", שיצא לאור בימים אלה בעברית (מאנגלית: ארז וולק).
"טולה, לאן את הולכת?", שמעה מאחורי גדר התיל של אגף הנשים את קולה של אמה, היחידה במחנה שידעה את שמה המקורי (מהיום שהגיעה למחנה ההשמדה, שנה וחצי קודם לכן, הזדהתה בשם 27633־A, על פי המספר שהוטבע על אמת ידה). "אנחנו הולכים למשרפה", ענתה, כמעט בעליזות, ופתאום התחילו כל הנשים שמאחורי גדר התיל לצרוח. "אני לא מבינה למה הן בוכות. כל ילד יהודי הולך בסוף למשרפה", אמרה בשוויון נפש לילדה שלידה.
אבל לטולה ולקבוצת הילדים שצעדה איתה שיחק המזל. בניגוד למיליון וחצי ילדים יהודים שנרצחו בשואה, הם יצאו בחיים מתאי הגזים.
"נכנסנו לחדר בטון חשוף שקירותיו אפורים. מקום קודר ומפחיד. זאת הייתה המבואה לתא הגזים בקרמטוריום 3. 'תלו את הבגדים שלכם באופן כזה שתדעו בדיוק איפה הם כשתצאו', נאמר לנו. 'עכשיו נכניס אתכם למקלחת'. השומרים חילקו לנו מגבות מרופטות. הקור היה נורא. ילדים סביבי בכו. אני שמרתי על שתיקה. לא בכיתי. השלמתי עם גורלי, ובלבד שאוכל להימלט מהקור. לא הרגשתי פחד, לא התגעגעתי להוריי. האירוע הזה, יהיה אשר יהיה, היה דבר שציפיתי לבואו. חיכינו וחיכינו. המתח היה מייסר. ואז נשמעה פקודה קשוחה: 'ראוס! ראוס!'. הצטווינו להתלבש מהר ככל האפשר ולחזור לצריף שלנו. 'טעות בבלוק', שמעתי מישהו אומר. 'ניקח אותם בפעם אחרת'".
קול של מיליון וחצי ילדים
היא נולדה בפולין ב־7 בספטמבר 1938. הוריה, רייזל ומיכאל גרוסמן, קראו לה טולה. "הייתי מבוגרת מהמלחמה בשנה פחות שבוע", אומרת טובה פרידמן, הלוא היא טולה, תושבת ניו ג'רזי, אלמנה זה חמש שנים, אם לשתי בנות ושני בנים וסבתא לשמונה. אף שבספטמבר תחגוג יום הולדת 88, היא ממשיכה לעבוד כפסיכותרפיסטית בארגון ללא מטרות רווח של הקהילה היהודית. טובה מרצה על סיפורה לפני קהלים מגוונים, ומגשימה מדי יום את בקשתה של אמה: "זכרי!". היא קיבלה על עצמה שליחות: להביא את קולם של מיליון וחצי הילדים היהודים שלא היו בני מזל כמוה ולא שרדו את השואה.
לאושוויץ־בירקנאו היא הגיעה עם אמה ואביה אחרי מסע תלאות שכלל מגורים בגטו, מחבוא, בריחה ממקום למקום ונסיעה מפרכת בקרון בהמות. האב הופרד מהן מיד כשהגיעו לאושוויץ והועבר למחנה דכאו. האם, אישה אמיצה ורבת תושייה, עשתה כל שיכלה כדי לשמור על חייה של בתה בת החמש, עד שהופרדו וטולה הועברה מאגף הנשים לקינדרלאגר. היא נאלצה להתמודד לבד עם הקור המצמית, הרעב הנורא, ריח הבשר השרוף מהמשרפות, הסכנה היומיומית ומלחמת הקיום, עד לאיחוד מחדש עם האם והשחרור המיוחל. "שום ילד לא אמור לראות מה שאני ראיתי", היא אומרת.
סגורה בבית
נפגשנו במשרדי הוצאת "כנרת, זמורה", שבה יצא לאור הספר שכתבה עם מלקולם ברבנט, עיתונאי בריטי שבע מלחמות ועטור פרסים של הבי־בי־סי וכיום כתב חוץ של רשת הטלוויזיה הציבורית של ארצות הברית. פרידמן הייתה בת 83 כשהחלו את מסעם המשותף: היא הופקדה על זיכרונותיה האישיים, והוא - על הרקע ההיסטורי של התקופה, שילוב החומרים והפיכתם לספר שהוא חובה בעיניי.
למה חיכית עד גיל 83 כדי לכתוב את הספר?
"הקורונה היא שגרמה לכך. עד אז הייתי כל הזמן עסוקה, ופתאום ישבתי סגורה בבית. באחד הימים מלקולם התקשר אליי. נפגשנו לראשונה באושוויץ, שנים קודם לכן, באירוע לציון 75 שנה לשחרור המחנה. שוחחנו ולא שמרנו על קשר. 'מה את עושה?', שאל וכשאמרתי 'שום דבר', הוא ענה: 'גם אני. מה דעתך שנכתוב ספר ביחד?'. התגובה הראשונה שלי הייתה שלילית. לא הכרנו ממש ולא הרגשתי נוח לפתוח באוזני אדם זר את החוויות שצרובות בלבי. אבל הוא הציע שננסה, וילדיי עודדו אותי לכך. כתבתי לו קטע והוא עודד אותי להמשיך, שאל שאלות מנחות וערך את דבריי בדרך שתתאים לספר. בשלב מסוים הוא הראה את החומר למו"ל בלונדון וקיבל ממנו אור ירוק. שמונה חודשים עבדנו בדרך זו. הוא נעזר בחומרים היסטוריים ובעדויות כדי להוסיף את נקודת המבט הרחבה של האירועים - דברים שאני כילדה לא יכולתי לדעת. הספר יצא ב־2022 באנגליה ובארצות הברית ומאז תורגם ל־19 שפות, אפילו לסינית. אבל התרגום לעברית הכי מרגש אותי, זו שפת הלב שלי", אומרת פרידמן.
"אני לא סובלת מ'אשמת השורד'. אני לא חושבת ששישה מיליון יהודים היו רוצים שארגיש אשמה. אימצתי מושג חדש: 'צמיחת השורד'"
מה המספר הזה?
כשפעמי הצבא האדום התקרבו, החלו מפקדי המחנה ועוזריהם להיעלם. ב־25 בינואר 1945 נשארו הילדים לבדם בצריף, אבל לא העזו לצאת החוצה. לפתע נפתחה הדלת וכולם קפצו. "לא זיהיתי את האישה שנכנסה לצריף", כותבת פרידמן בספר. זה היה חמישה חודשים אחרי שהופרדה מאמה שנשארה באגף הנשים. "היא נראתה נורא. תת־התזונה עיוות אותה. פניה לא היו יותר מגולגולת מכוסה עור דמוי קלף. עיניה היו שקועות עמוק בארובותיהן, אבל גופה היה נפוח. הרעב עשה את זה לאנשים. אניצי שיער חום כהה בצבצו מתחת לחתיכת בד שנכרכה סביב קודקודה. האישה הביטה בי. 'טולה!', היא קראה. 'הנה את, ילדה שלי!'. הקלה מילאה את פניה. קולה היה חלש אך מוכר, וכך גם עיניה. נעמדתי מבולבלת. היא נשמעה כמו מאמע שלי. אבל האם זאת באמת היא?". מאותו רגע האסירות חזרו להיות רייזל וטולה גרוסמן.
כשנפתחו שערי המחנה בפני חיילי הצבא האדום, צולמה טולה עם עוד ילדים כשזרועותיהם מושטות עם הקעקוע הצרוב עליהן - תמונה שהפכה לאחד התיעודים האייקוניים של מלחמת העולם השנייה.
7 צפייה בגלריה
טובה (בצבע) וילדים ניצולים אחרים מציגים את המספר שקועקע על ידיהם בפני צלם סובייטי, ימים אחדים לאחר שחרור אושוויץ־בירקנאו, ינואר 1
אחרי השחרור והאיחוד מחדש עם האב שחזר מדכאו - לאחר שהאב מצא חלק ממשפחתו והאם גילתה שכל משפחתה נכחדה - החליטו בני הזוג להגר לארצות הברית. טולה הייתה בת 11 וחצי כשראתה את פסל החירות האמריקאי. "רופא הציע לי להסיר את המספר מהיד וסירבתי. אמרתי לו שאני גאה בו. כשילדים שאלו אותי מה המספר הזה, סיפרתי להם. זה בהחלט לא מצא חן בעיני המורה, שביקשה שאכסה את הקעקוע", היא אומרת. בתודות שבסוף הספר היא לא שוכחת את הצעירה שקעקעה את המספר על אמת ידה. "היא הייתה מאוד עדינה אליי והשתדלה לא להכאיב. בנוסף, לחשה לי: 'כשתינצלי, תוכלי להסתיר את זה עם שרוול ארוך'. במילה 'כשתינצלי' היא נתנה לי תקווה ועל זה אני מכירה לה תודה אינסופית".
אומץ ותושייה
במולדת החדשה פגשה את מאיר, נער יהודי שהפך לחבר הראשון שלה ואחרי שנים לבעלה, יד ימינה ואבי ארבעת ילדיה - ריסה, גדי, איתיה ושני. בתחילת שנות ה־60, כהורים לשני ילדים, החליטו בני הזוג לעלות לישראל. ד"ר מאיר פרידמן, ביוכימאי מזהיר ואיש אשכולות, נקלט כחוקר באוניברסיטה העברית. טולה, ששינתה את שמה לטובה, לימדה אנגלית באוניברסיטה. כאן נולדו להם שני צברים, איתיה ושני. "עשר השנים שחיינו בישראל היו המאושרות בחיי", אומרת פרידמן. אבל אז הגיעה מלחמת יום הכיפורים, בני הזוג פוטרו ובארצות הברית הוצעה למאיר משרת חלומות. "הבטחנו לעצמנו שבעוד כמה שנים נחזור הנה, אבל החיים החליטו אחרת", היא אומרת.
בגיל 39, בניו ג'רזי, חזרה טובה פרידמן ללימודים אקדמאיים ועשתה תואר שני בעבודה סוציאלית, גרונטולוגיה וטיפול. שבוע אחרי סיום הלימודים החלה לעבוד בתוכנית לטיפולי בית בקשישים בארגון יהודי ללא כוונת רווח, שעוזר לאנשים בלי קשר לדתם. כעבור כמה שנים הפכה למנהלת של שירות משפחתי אחר. "עזרנו לניצולי שואה יהודים, אבל גם לפליטים מקוסובו ומאזורי מלחמה אחרים. בראשי הייתה תמיד התמונה שלי כילדה שנכנסת לנמל ניו יורק באוניית הפליטים מאירופה. הרגשתי שכל מבקש מקלט זכאי לאותן הזדמנויות שאני קיבלתי". כיום היא ממשיכה להביא את סיפורה האישי כילדה שורדת שואה: "אני לא מתמקדת בזוועות, אלא באומץ, בתושייה ובהתגברות", היא מדגישה.
נכדה, ערן גודמן, הכניס אותה לעולם הטיקטוק וכיום יש לה מאות אלפי עוקבים, שלהם היא ממשיכה לספר על עצמה, על חוויותיה כילדה בשואה ועל המסקנות שהיא נושאת איתה כיום יותר מתמיד, בעת שהאנטישמיות מרימה ראש בעולם כולו.
את מרגישה שניצלת כדי לספר?
"ממש לא. אני לא סובלת מ'אשמת השורד'. אני לא חושבת ששישה מיליון היהודים שמתו בשואה היו רוצים שארגיש אשמה. במקום זה בחרתי לאמץ מושג חדש: 'צמיחת השורד', ובאמצעותו אני עושה שימוש פעיל בחוויותיי כילדה שורדת שואה כדי לכונן חיים בעלי משמעות לכבוד זכר המתים בשואה. תיעלתי את הטראומה לדבר שאני קוראת לו 'ביטול תוכניתו של היטלר'. הוא רצה לעקור את אמונתנו על ידי רצח ואני העברתי את רוב חיי הבוגרים בעשיית ההפך - וידאתי שמשפחתי ספוגה בתרבותנו".
מאז השחרור ממחנה המוות, היא חוגגת יום הולדת גם ב־27 בינואר, יום שחרור אושוויץ שהפך ליום השואה הבינלאומי. "ב־27 בינואר השנה הייתי בברלין, אורחת של ממשלת גרמניה. דיברתי בבונדסטאג מול כאלף אנשים, ובהם נשיא גרמניה. הדברים שנשאתי פורסמו בכל כלי התקשורת שם. זה היה יום הולדת מרשים. אנחנו חייבים לזכור ולהזכיר כל הזמן לדורות הנוכחיים מה קרה ולדאוג לכך שגם הדורות הבאים לא ישכחו. מיליוני יהודים נטבחו רק בשל היותם יהודים ועלינו מוטלת חובה להזכיר לעולם למה עלולות לגרום דעות קדומות ושנאה".
מה עמדתך כלפי המלחמה הנוכחית?
"צריך להימנע ממלחמות במידת האפשר, אבל לפעמים אין ברירה. אסור לאפשר לאף מדינה לצבור כוח המאיים על קיומה של מדינה אחרת".
