"המשפחה באה לקחת את שקיות החלב השאוב"
מי האמא? סרן במיל' אור פרמון חופי, רל"שית של בכיר בפיקוד דרום
מי נשאר בבית? בר, בן עשרה חודשים
ביום הרביעי למלחמה עלתה אור פרמון חופי (32) על מדים, ארזה תיק ומשאבת הנקה ונסעה מביתה שברעננה למטה פיקוד דרום בבאר־שבע. לפני שבע שנים השתחררה מצה"ל בדרגת סרן, לאחר שמילאה מגוון תפקידים מבצעיים, ובהם תפקדה כקצינת הדרכה של חטיבת הקומנדו וכקצינת מבצעים של פלס"ר גולני. רק לפני חודש חזרה מחופשת לידה שהתארכה, לעסק העצמאי שלה בתחום השיווק, וכבר נאלצה לעזוב את בר הקטן בן העשרה חודשים, שעדיין ניזון מחלב אם.
7 צפייה בגלריה
אור פרמון חופי ובר. "כל בוקר וערב אני עושה שיחות וידיאו איתו. זה מלווה בבכי של שנינו"
(צילום: אלבום פרטי)
איך התארגנת?
"קראתי לאמא שלי לעזרה וגם אחותי וגיסי שגרים בבניין שבו אני גרה התגייסו לעזור. כשהגעתי לבסיס אנשים ממש הופתעו, שאלו איך עשיתי את הבחירה להשאיר תינוק יונק בבית ולהתגייס".
מה ענית להם?
"הייתי גאה לומר שהילד נמצא עם המשפחה ועם בעלי אלון ושיש מלחמה ואני יודעת שבצבא צריכים אותי. בסוף אני אחזור לילד שלי. יש תינוקות שההורים שלהם לא יחזרו, וזה כאב שמלווה אותי כל הזמן".
מתי את מספיקה לשאוב חלב?
"כשאני מרגישה שהחזה גדוש אני מוצאת חדר פנוי או מתיישבת ברכב, שואבת ושומרת את החלב בצידנית עם קרחומים. יש לי משפחה ביישוב עומר. הם באים לקחת את שקיות החלב ושומרים אותן בהקפאה. בפעם האחרונה שקפצתי הביתה עברתי דרכם ולקחתי את השקיות".
לא היססת לרגע אם להתייצב?
"אני נכדה לניצולי שואה, סבא שלי שרד את השואה, כל משפחתו נספתה. הוא לחם במלחמות ישראל והיה זה שצייר את דגל הדיו באום רשרש. מי אני שלא אתרום, אם יש לי סבא כזה? בזכותו גדלנו על ערכי אהבת הארץ. אנחנו שלושה אחים וכולנו קצינים, כי היה ברור שכולנו נשרת בצה"ל במקום שבו אפשר לתרום הכי הרבה. למרות שהיה לי פטור ממילואים בגלל הלידה הטרייה, לא היה לי ספק שאתגייס כשצריכים אותי".
איפה האתגר הכי משמעותי מבחינתך?
"כל הסיטואציה הזו היא אתגר. בסוף יש ילד שאמא שלו נעלמה לו ולא חוזרת במשך שבוע שלם, ואין לו הבנה של המרחק ושל הזמן. לפי רמת הכאב שאני מרגישה בגוף ובחזה, אני יודעת מתי הילד שלי רעב. במצב כזה אני עוצרת לשנייה הכול ושואבת, וזה לא משנה איפה אני נמצאת.
"ויש כמובן גם את האתגר הנפשי. בכל אזעקה את רוצה לדעת מה עם הילד שלך. זו תקופה שכל הורה רק רוצה להיות עם הילד שלו ולא להפסיק לחבק אותו. באותה שבת בבוקר, כשתושבים מכפר־עזה אמרו שהם שומעים במשך שעות ארוכות בכי של תינוק, הלב שלי נקרע. רק חיבקתי את בר חזק. באותו יום הוא בכה מאוד כי יוצאות לו שיניים. היה לי קשה מאוד להרגיע אותו, כל מה שעבר לי בראש זה שיש תאומים בגיל שלו שהוריהם נורו לידם וכנראה נמצאו אחרי שעות ארוכות של בכי".
מתי את רואה את בר?
"מאז שגויסתי ראיתי אותו פעם אחת (נכון לכתיבת שורות אלה. אמ"ר). אני משתדלת לעשות איתו שיחת וידיאו כל בוקר וכל ערב לפני שהוא הולך לישון. לפעמים זה מלווה בבכי של שנינו".
"הורדתי את הילד מהנקה מלאה לכמה שעות ביום"
מי האמא? רס"ן במיל' לינוי גלילה בן־סמיאן, קצינת משאבי אנוש במחוז חיפה של פיקוד העורף
מי נשאר בבית? רפאל, בן ארבעה חודשים
המלחמה תפסה את רס"ן לינוי גלילה בן־סמיאן (35) חודשיים וחצי אחרי לידה. בזכרון־יעקב, מקום מגוריה, לא היו אזעקות באותה שבת, אבל תוך זמן קצר הודיעו לה ולבעלה - סא״ל שחר בן־סמיאן, סגן מפקד מחוז חיפה בקבע בפיקוד העורף - שעליהם להתייצב.
"לא הייתה לי התלבטות, היה ברור שאני מתייצבת", אומרת גלילה בן־סמיאן, ששירתה במשך עשר שנים בקבע כקצינת משאבי אנוש בחטיבת הראל.
מה הייתה המחשבה הראשונה שעלתה לה בראש?
"הייתי צריכה רגע לחשוב מה אני עושה עם רפאל שהיה אז בן חודשיים וחצי וניזון מההנקה מלאה. הכול קרה מהר, לא היה עם מי להתייעץ, לא היה לי ברור איך אתפעל את כל הדבר הזה תוך כדי גיוס אנשי מילואים ושליטה בכוח האדם שאני מופקדת עליו. החלטנו שרפאל יעבור לתמ״ל באופן חלקי ושאשאב חלב כל עוד אני יכולה, וכך היה".
איך נראו הימים הראשונים שלך לתוך המלחמה?
"מצאתי את עצמי כל שלוש שעות שואבת ומחפשת שקעים חשמליים כדי להטעין את המשאבה. הוריי נרתמו לעזור וגם שתי חברות טובות שאין להן עדיין ילדים, והן ממש כמו אחיות. בימים הראשונים החברות שלי ישנו עם הוריי ועם שלושת הילדים שלי, איתן בן השש, בארי בן השלוש ורפאל, כי לא יכולתי לחזור הביתה. הן טיפלו בילדים כאילו הם הילדים שלהן. כל הזמן הזה ששאבתי שמרתי את החלב, וכשחזרתי נתנו לו אותו. העורף החזק שהיה לנו נתן לי ולבעלי שקט לעשות את התפקיד שלנו כמו שצריך, במציאות לא פשוטה".
מלבד העניינים הלוגיסטיים, איך הייתה התחושה לעזוב תינוק בן חודשיים וחצי?
"זו שאלה ששואלים אותי בערך פעמיים ביום, וכן, זה קשה כי חששתי שהוא לא יסתדר כי עד לא מזמן הוא אכל רק חלב אם. יכול להיות שאני עוד לא מעכלת מה עשיתי, אולי אבין בהמשך, כרגע אני בצו 8.
"בהתחלה גם לא היו מסגרות לגדולים, אז החברות שלי ממש בנו לוח משמרות של מי בדיוק מגיע לשמור ובאיזו שעה, מי נותנת לרפאל לאכול, מי עושה עם איתן יצירה ומי לוקח את בארי לסיבוב בגינה. למזלי, הוריי גרים שני רחובות ממני, ומתאפשר להם לעזור יחד עם החברות שלי, כי הם יחסית מבוגרים".
כמה זמן תוכלי להחזיק מעמד, גם להיניק גם לשרת?
"תשמעי, אני חזקה, יש לי כוח רצון. בעבר למשל עישנתי ומאז שהפסקתי לא חזרתי לעשן. הורדתי את הילד מהנקה מלאה לכמה שעות ביום ועל זה חשוב לי לשמור. זה מה שמחזיק אותי. בהתחלה ישנתי בבסיס, עכשיו אני נותנת גיחות לבית בעיקר בלילה.
"אבל עשיתי לא מעט ויתורים. המינימום מבחינתי הוא לספק לילדיי מזון, ביטחון ושמירה על הנפש שלהם. הייתי מוכנה לסגור את העסק שלי לטיפולי יופי ולהתנתק מהבית. כל הדברים שעשיתי למען הנפש שלי זזו הצידה.
"אני מדברת איתך מהבית, הגעתי לחופשה קצרה, אבל אני לא באמת יכולה להתנתק כשאני בחופשה של כמה שעות. הכול מעורבב. כשאני שם אני חושבת על הילדים ובתוך כל הלחץ אני גם צריכה לענות לכל הלקוחות שלי, כי הלחץ מתבטא גם בעור הפנים שלהן, וכולן צריכות אותי שם".
נשאר לך זמן לפגוש את בעלך?
"זה לא פשוט. בשבת שעברה ראיתי את בעלי לבד בפעם הראשונה אחרי חודש. אבל אנחנו מדברים ביומיום מדי פעם, כי אנחנו גם עובדים ביחד. אני קצינת משאבי אנוש באחת הנפות במחוז שבו בעלי הוא סגן המפקד. יש לי תחומי אחריות שחולשים לתחום האחריות שלו. לפעמים אני מבקשת דברים שדורשים את אישורו, ומי שמעביר אליי את הפקודה מוסר מסגן המפקד גם נשיקות ולבבות".
"קיבלתי תרומה מבנק החלב"
מי האמא? רס"ן במיל' אוריה, מ"פ חטיבת החילוץ וההצלה באשקלון
מי נשארה בבית? כרמי, בת חמישה חודשים
בשעה שבע בבוקר בשבת הארורה ההיא, התעוררה אוריה (32) כדי להיניק את בתה התינוקת כרמי. כשסיימה העבירה אותה לבעלה אור וחזרה למיטה. כעבור חמש דקות הוא העיר אותה ואמר "קומי, יש מלחמה".
"אנחנו גרים במושב שער־אפרים באזור השרון, ולא הייתה אצלנו אזעקה", היא משחזרת. "נכנסתי מיד לקבוצת הווטסאפ של המילואים של הגדוד. ישר בעלי ואני נדרכנו".
מה עשית?
"התקשרתי לסמ"פ שלי, שהיה ממלא המקום שלי כשהייתי בחופשת הלידה. הוא בדיוק היה במסיבת רווקים ברמת הגולן ועשה את הדרך דרומה. בינתיים עשיתי טלפונים כדי לוודא שהחיילים קופצים לשטח כינוס וברגעים האלה התלבטתי עם עצמי מה לעשות. יש לי בבית תינוקת שיונקת שלא מכירה משהו אחר חוץ ממני. אבל למחרת כבר אמרתי לבן הזוג שלי שאני צריכה לנסוע לאשקלון לפחות על אזרחי, רק כדי לראות את החיילים ולהגיד שלום. ליתר ביטחון כבר התחלתי בשאיבת חלב. ביום שלישי התייצבתי באשקלון והחלטתי שאני נשארת ושנעשה מה שצריך כדי שזה יעבוד עם ההנקה והמילואים.
"אמא שלי התגייסה למשימה ומתוך הבנה שזה הולך להיות ארוך, אני עושה יום בבית ויום בצבא, עד שהבת שלי תהיה מוכנה להישאר בלי חלב אם בכלל. אנחנו מנסים כל מיני אלתורים ולוגיסטיקות כדי שאצליח להמשיך בהנקה מלאה".
וזה מצליח?
"אני שואבת בלילות, בין לבין סוחטת אם החזה גדוש וקיבלתי תרומה מבנק החלב שמאפשרת לי גמישות כדי שלא אהיה צמודה כל היום למשאבה".
אוריה השתחררה מצה"ל בגיל 23 בדרגת סגן. בתפקידה האחרון הייתה מ"פ של יחידת חילוץ בחטיבת החילוץ וההצלה. בתשע השנים האחרונות היא משמשת מ"פ במיל' בחטיבת החילוץ וההצלה, שתופסת קו באשקלון ועושה 40 ימי מילואים בשנה.
עד לחופשת הלידה עבדה במשך שנתיים כיועצת מנכ״ל המשרד להגנת הסביבה. אחרי המלחמה היא צפויה לחזור לעבוד בסטרט־אפ שעוסק בבינה מלאכותית ואקלים.
מה בעצם התפקיד שלך במילואים?
"אני מ"פ של עשרות חיילים. ברגע שיש נפילות טילים אנחנו קופצים לזירה כדי להציל חיים ועושים מסביב את כל מה שאפשר כדי לתת ביטחון לאוכלוסייה, כולל סבבים במקלטים, אבטחת בתי כנסת ושמירת קשר עם הקהילה".
יש לך עוד ילדה קטנה בבית. אין לך הרהורי חרטה על כך שעזבת את שתיהן?
"לפני שעליתי על מדים, הבת הגדולה שלי גוני, בת שלוש וחצי, אמרה 'אני לא רוצה שתלכי לצבא' והייתה לי צביטה בלב. הסברתי לה שאנחנו במצב מורכב ושצריך הרבה חיילים, אז היא ענתה ׳אבל את לא חיילת, את אמא׳. זה ריגש אותי. בדרך לבסיס, התנועה הידלדלה, הפכתי לדרוכה יותר והגברתי רדיו לשמוע אם יש אזעקות. היה רגע שחשבתי, מה את מסכנת את עצמך, כשיש לך שתי בנות בבית? כן, במחשבות זה קשה. אבל המדינה הזו יקרה לי, בטח לאחר כל הזוועות שבוצעו. זו מלחמה נחוצה וצודקת מתמיד, ואני לא יכולה לא לקחת בה חלק. נכון שאני אמא ואישה, אבל אני גם מפקדת בצה"ל וזה תואר שאני גאה בו מאוד ולא מוכנה לוותר עליו, גם אם זה קשה ומורכב לפעמים".
