בערב יום העצמאות 2010 נפלה הילדה רבקה (רבקי) רזאל, בתו בת החמש של הזמר יונתן רזאל, מגג ביתם בירושלים בעת צפייה בזיקוקים, מגובה של כחמישה מטרים. היא אושפזה בטיפול נמרץ ילדים בהדסה ומשם עברה לבית החולים השיקומי לילדים אלי״ן. את השיר ״קטונתי מכל החסדים״ הלחין רזאל מטקסט מקראי בהשראת ההחלמה של בתו, והוא נבחר לשיר השנה של אקו״ם ב־2013. ד״ר מורית בארי, מנהלת בית החולים השיקומי לילדים אלי״ן, שטיפלה ברבקי, קיבלה לאחרונה תמונה לסלולרי שלה. רבקי, שאיש לא ידע באיזה מצב תתעורר וכמה תצליח להשתקם - בשמלת כלה.
את זוכרת את המקרה?
"אי אפשר לשכוח. רבקי עברה פגיעת ראש קשה מאוד, והייתה מונשמת ומשותקת. כשמצבה התייצב היא הגיעה אלינו. לאט־לאט היא רכשה מחדש את היכולת לדבר, לאכול, ללכת. עם השנים שמענו שחזרה לבית הספר ושסיימה סמינר. כשקיבלתי את התמונה שלה מהחתונה התרגשתי. לא רק כלה יפהפייה שעומדת על הרגליים, אלא גם אישה בת 20 שיכולה לחשוב על הקמת משפחה. בשביל רגעים כאלה הלכתי ללמוד רפואת ילדים".
אמא, אני הולך!
זאת שעת ערב מוקדמת בבית קפה סמוך לירושלים, ובארי (60) מגלגלת את טבעת הנישואים על אצבעה. לפני חצי שנה התאלמנה מבעלה, פרופ׳ רונן בארי, קרדיולוג בעל שם ומנהל היחידה לקרדיולוגיה אבחנתית במערך הלב של בית החולים הדסה הר הצופים. בינואר 2025 הוא אובחן עם גליובלסטומה, גידול סרטני חשוך מרפא במוח. במשך שנה וחצי ליוותה בארי את בעלה במסע פרידה מהחיים, עד שנפטר בחודש מאי האחרון.
הם נפגשו באמצע שנות ה־80, במהלך השירות הצבאי. היא שירתה ביחידה 8200 ושמעה במשך שנה וחצי סיפורים על סגן רונן בארי, המפקד האגדי שבינתיים השתחרר והלך ללמוד רפואה. ״יום אחד הוא הגיע למילואים והציל אותי מתורנות מטבח שבכיתי עליה. הוא הלך לקצינת הח״ן, הפך שם כיסא ואמר ׳אתם לא תעשו לה את זה'״, היא נזכרת.
״הוא היה ביישן וסגור, וידעתי שמפקד לא יתחיל עם חיילת. בערב האחרון שלו במילואים הייתי נואשת. אמרתי ׳מי רוצה ללכת לסרט?׳, אספתי את השמות ושאלתי, ׳רונן, אולי אתה רוצה לבוא איתנו?׳. הוא אמר ׳אוקיי׳, ואז ביקשתי שיאסוף אותי. ככה זה התחיל. אחרי שנתיים עמדנו מתחת לחופה".
מורית, הבכורה מבין שתי בנות, גדלה בירושלים. מצד אמה היא נכדתו של מוריס פישר, שהיה שגריר ישראל הראשון בצרפת וסמנכ״ל משרד החוץ ונינתו של הפעיל הציוני יונה פישר, שעל שמו נקראת העיר כפר יונה. הוריה התגרשו כשהייתה בת 20, ואביה נפטר לפני כמה שנים. בדרך חוותה המשפחה טרגדיה כשאחותה, הצעירה ממנה בארבע שנים, נפטרה בגיל 30.
היא לא חלמה להיות רופאה עד שפגשה את רונן. ״הלכתי בעקבותיו ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית, שבה גם הוא למד", היא מספרת. ב־1995, כמתמחה ברפואת ילדים בהדסה הר הצופים, נשלחה לסבב בבית החולים אלי"ן, וכבר ביום הראשון הבינה מה היא רוצה לעשות בחיים. ״ראיתי ילד קטן צועד בהליכון לאורך המסדרון וצועק לאמו ׳תראי, אני הולך!׳, והיא עומדת בקצה ובוכה״, היא נזכרת. ״שם הבנתי שאני רוצה להיות חלק משינוי בחייו של ילד שנמשך למעשה עשרות שנים, ולא אפיזודה חולפת בחדר המיון.
"לי ולרונן תמיד היה הוויכוח הזה. הוא היה אומר לי, 'איך את יכולה לעבוד עם המקרים הקשים האלה?', ואני הייתי אומרת, 'איך אתה יכול לעבוד עם אדם מבוגר ש־80 שנה ניהל את החיים שלו ועכשיו שוכב בטיפול נמרץ ויודע שמעכשיו זה רק דאון היל?'. הילדים אצלי לא איבדו כלום. יש להם המון תקווה והמון פוטנציאל, ורק צריך להסיר להם את החסמים. הסיסמה שלנו באלי״ן, שאני המצאתי, היא 'להפוך מוגבלויות בלתי אפשריות לאפשרויות בלתי מוגבלות'".
אחרי שסיימה התמחות ברפואת ילדים בהדסה, עברה לשירותי בריאות כללית והקימה את המערך לאשפוז בית לילדים, וקיוותה לחזור לאלי״ן. ב־1999, בעקבות מחלה של רופא, נקראה לשמש שם רופאת ילדים מהיום למחר, וכך הצליחה להכניס רגל. במסגרת דרכה המקצועית הקימה מערך לשיקום אכילה של ילדים, והייתה חלק מהצוות שנלחם על חוק מעונות יום שיקומיים, שבזכותו קיימים כיום בישראל למעלה מ־180 מעונות עבור כל ילד שמוכר כנכה.
בין כל אלה, היו בני הזוג פעילים מאוד בתנועה הרפורמית (רונן אף כיהן כראש ועדת ההיגוי של המרכז הרפורמי לדת ומדינה). הם הביאו לעולם שלושה בנים. "גידלנו אותם בין שמונה תורנויות בחודש. זה לא היה אפשרי בלי סבתא ואמא שלי, שהיו שם בשבילי יום ולילה. היום הבן הגדול, בן 36, הוא עובד סוציאלי. השני, בן 32, לומד תקשורת ולימודי מזרח אסיה. הצעיר, בן 28, הכי דומה לי ולרונן, למד מדעים ביו־רפואיים בתואר הראשון, ועכשיו מסיים מנהל עסקים.
"כשנכנסתי להיריון עם הבן הבכור הייתי בת 24, סטודנטית שנה רביעית לרפואה. קטסטרופה. הייתי אמורה ללדת באמצע סבב ברפואת ילדים, וציפו שאפסיד שנת לימודים. סגן הדיקאן אמר לי שאני צריכה להיות עם הילד בבית. אמרתי, 'סליחה, אתה לא תקבע בשבילי'. הוא אמר לי: 'תמצאי מחלקה שתסכים לקבל אותך לרוטציה בלי הקבוצה'. מצאתי ורצתי קדימה עם המחזור שלי. בדיעבד, הוא צדק. מסכן הילד, יכולתי להישאר לטפל בו קצת, אבל המחשבה שגבר מבוגר יקבע בשבילי את מסלול חיי הייתה בעיניי בלתי נסבלת".
איך את ורונן הצלחתם לשלב שתי קריירות סופר־תובעניות עם חיי משפחה?
"הניהול של הבית והילדים היה עליי. רונן המשיך בקריירה שלו ואני בשלי, אבל סחבתי עליי גם את מי לוקח את הילד ומי מחזיר אותו, איזה חוג ומה שיעורי הבית. אני זוכרת תורנות ששנינו היינו בה ביחד בהדסה הר הצופים. מגיעה נערה בת 16 ששתתה זרחן אורגני, ותוך כדי החייאה אני שואלת אותו, ׳העברת את הכביסה למייבש?׳".
"לאלמנות אני אומרת, תסתכלו על חצי הכוס המלאה. מצד אחד איבדתי את רונן צעיר, מצד שני איבדתי גם את הכבלים שכל זוגיות, אפילו הטובה ביותר, כרוכה בהם"
בשנת 2000 יצא רונן להשתלמות באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית למשך שנתיים, והמשפחה התלוותה אליו. "שמתי את הקריירה שלי בצד, נסענו עם הילדים ולימדתי עברית בהרווארד", מספרת מורית. ב־2008 יצאה היא עצמה להשלים תואר שני במנהל ציבורי בבית הספר לממשל בהרווארד, והפעם הצטרף אליה רונן. ״עד אותו רגע הייתי כל הזמן חמוצה שאני נוסעת אחריו להתמחות שלו והולכת עם הקריירה שלו, למרות שגם אני התקדמתי. פה הוא שם את הקריירה שלו בצד. הוא פרגן לי עד הסוף". כשחזרה לארץ התברגה כמנהלת מחלקה, ובהמשך מונתה לסמנכ״לית בית החולים אלי״ן. ב־2011 קיבלה את כיסא המנכ״לית.
את עוזרת לילדייך היום כפי שעזרו לך?
"הפוך. אמרתי להם, 'מצטערת, יש לי חיים, יש לי תוכניות. אני אעזור לכם בכסף'".
זה מה שיהרוג אותי
בינואר 2025, כאמור, השתנו החיים של משפחת בארי מקצה לקצה. בגיל 63, רונן אובחן עם גידול במוח. ״הוא התחיל להתלונן שהוא שוכח מילים ולא מצליח להתבטא, ומצב הרוח שלו היה ירוד מאוד. כל מי שהכיר אותו יגיד שהוא אחד האנשים הכי מבריקים שהיו אי פעם. זיכרון פנומנלי, ידע היסטורי, יכולת ניתוח, אבל גם סבלנות למטופלים. הוא שאף להיות אולי סגן דיקאן וכבר חשב מה ילמד בפנסיה, ופתאום משהו קורה לו והוא באנרגיה אחרת".
מתי הבנתם שמשהו רע קורה?
"הוא חזר מכנס בחו״ל וסיפר שישב עם קרדיולוגית מאיראן ולא זכר את השם שלה, וזה הטריף אותו. הוא הלך לרופאת אף־אוזן־גרון בהדסה, כי חשב שיש לו סינוסיטיס כרוני, והיא שלחה אותו ל־CT. ביום ראשון, 26 בינואר, אני במשרד, באמצע עבודה, ופתאום פינג בווטסאפ. הוא שולח לי חתך מסי־טי ראש, ושנינו הבנו שאנחנו מסתכלים על חור במוח. עוד באותו ערב היה האבחון: גליובלסטומה, גידול סרטני בראש, חשוך מרפא".
איך הגבתם?
״רונן מיד אמר, ׳טוב, אז זה מה שהולך להרוג אותי׳. לשנינו היה ברור מהרגע הראשון שזה קטלני ושעכשיו אנחנו על זמן שאול. מה שמאפיין את הגידול הזה הוא שכאשר מגלים אותו זה כבר מאוחר מדי. זה גידול ששולח שלוחות לכל המוח, ובניתוח אפשר להוריד את מה שרואים, אבל לא את כל התאים שהתפזרו מסביב. אין לו טיפול מציל, רק כזה שיכול להאריך חיים".
שניכם רופאים. לא אמרתם, נצא למסע ונמצא את הטיפול הניסיוני שיציל אותו?
"תתפלאי לשמוע. דווקא בגלל שאנחנו מקושרים ומכירים, יש לנו אמון קטן מאוד בכל הניסויים. תופעות הלוואי נוראיות, ובמחלה כזו אתה יודע שזה ייגמר. רונן אמר מהרגע הראשון: 'אני רוצה איכות חיים. אני רוצה להמשיך להיות אני'. הוא עשה את הטיפול המקובל - הקרנות, ניתוח, כימותרפיה, ואחר כך גם טיפול ביולוגי. אבל הוא בפירוש לא היה מעוניין בשום ניסוי, גם לא בדברים שאני רציתי שינסה. הוא היה מאוד נחוש ומאוד עקשן. רק דבר אחד הוא אמר: 'אני רוצה למות בבית'".
הדעיכה, היא מספרת, הייתה הדרגתית. "אחרי ההקרנות זה נראה נהדר. עשינו טיול מדהים בצרפת עם המשפחה וחגגנו את החיים, אבל לאט־לאט היכולות שלו התחילו לרדת. הוא המשיך לנסות לעבוד. החברים שלו לעבודה נשברו לראות את פרופסור בארי ככה. יום אחד, כשלא הייתי בבית, הוא ניסה לנהוג לעבודה והרס את האוטו. מזל שהוא לא הרג אף אחד. ואז הוא הפסיק לעבוד".
היו לכם שאלות, למה זה קרה לו? איך זה קרה?
"היה לשנינו ברור שהדברים האלה לא באים לאף אחד בגלל שמגיע או לא מגיע. אבל זה קרה בגיל נורא צעיר, וזה הרגיש לא פייר. רופא בשיא הקריירה שלו, עם כל כך הרבה אנרגיות, שלא יכול לטפל במטופלים. היה לי קשה. הזוגיות שלנו הייתה של שותפות, של חברים טובים, ופתאום התחיל להיפתח פער. אני רציתי לאפשר לו למצות את הטיפולים, אבל הוא רצה אחרת, למות בביתו בשקט.
"הוא ראה בי המשאב שלו, ונשען עליי יותר ויותר, וכל הזמן הזה אני ממשיכה להיות מנהלת בית החולים, מחזיקה משפחה. זה היה שוחק בצורה בלתי רגילה, במיוחד כשהוא כבר לא היה יציב והתחיל ליפול. כשנשברתי והכנסתי עובד זר הביתה בניגוד לדעתו, היה לו קשה מאוד. אחר כך זה היה נהדר, כי היה להם קשר נפלא, אבל ברגע הזה הוא הרגיש שאני בוגדת בו, שאני מעבירה את הטיפול למישהו אחר. זה היה שבר נוראי מבחינתו, להכניס אדם אחר לזוגיות שלנו, לבית חלומותינו, למשפחה הקטנה שלנו.
"הוא חשב שאם הוא מכניס עזרה הביתה זה הסוף שלו, ואני מוכרחה להגיד שעם כל החמלה היה שם גם כעס, על זה שהוא לא ראה אותי בתוך הסיטואציה. אבל הוא היה כבר פגוע כל כך מוחית, שאני הייתי צריכה להיות המבוגר האחראי. הייתי רגילה לשותף, והיה לי קשה מאוד לוותר על השותפות הזו. כשהרמתי ידיים, זו הייתה בעצם הפרידה שלי מרונן של פעם. אחר כך זה היה לטפל ברונן החולה".
"רונן נשען עליי יותר ויותר, וכל הזמן הזה המשכתי להיות מנהלת בית חולים, להחזיק משפחה. כשנשברתי והכנסתי עובד זר הביתה בניגוד לדעתו, הוא הרגיש שאני בוגדת בו"
איך התמודדת עם המצב בפן הרגשי?
"ביום שהוא אובחן התחלתי לחפש לעצמי מטפלת, והלכתי לטיפול בפעם הראשונה בחיים שלי. רציתי גם להוות לו דוגמה, להגיד לו 'הנה, אני החזקה הולכת לטיפול, תלך גם אתה'. הוא לא היה מוכן. לא טיפול רגשי, לא פסיכולוגיה, לא ליווי רוחני. כלום".
הקושי שלה, היא מספרת, היה גם בתחום הביורוקרטי. "אני, מנהלת בית חולים עם יכולת אדמיניסטרטיבית מדהימה והיכרות עם כל הגורמים במדינה, לא הצלחתי לתפעל את מערכת התמיכה שרציתי שתהיה סביבנו. הרגשתי כישלון. נלחמתי בכל הכוח בקופת החולים שלנו כדי לקבל טיפול פליאטיבי, התקשרתי לכל מי שהכרתי, וככה קיבלתי טיפולים למשך כמה חודשים. ואני שואלת, מה קורה עם משפחה בלי כוחות וקשרים?"
מי עזר לך?
"שלושת הבנים שלנו, שגרים איתנו - יש לנו בית עם יחידות דיור במבשרת ציון. ותוך כדי כל זה יש גם תינוקת, נכדה, סופיה ורד. זה מה שהציל אותי".
כמה פחדת להישאר לבד?
"יותר מהלבד, פחדתי מזה שאני מאבדת את רונן בשיטת הסלאמי. כל יום עוד פירור ועוד חתיכה. אני כבר לא יודעת מה הוא מבין, מתי הוא איתי ומתי לא. הוא לא אותו אדם שהיה. בשלב מסוים הוא כבר לא היה מסוגל לדבר בכלל.
"כל החיים חשבתי שלא אוכל לטפל בסיטואציה כזו, שאקום ואלך או אשים אותו במוסד, ומצאתי בעצמי כוחות טיפוליים. הוא היה נורא חזק, באמת גיבור. הוא לא התלונן אף פעם, לא בכה על מר גורלו, והיינו ביחד בזה שאנחנו מנסים למצות את הטוב בכל יום. אבל זה קרע את הלב, לשבת לאכול ארוחת ערב ביחד, לספר לו בסוף כל יום מה היה, לשמח אותו. הרגשתי שאני נותנת, אבל זו כבר לא זוגיות שבה אני גם מקבלת".
מה הכי עזר לך להישאר חזקה?
"יש לי חברות מדהימות – מבית הספר היסודי, מהאוניברסיטה, מהלימודים בארצות הברית – והן ליוו אותי. תוך כדי המחלה רכשתי גם חברות חדשות. אחת צצה לי מתוך קבוצת הווטסאפ של משפחות של אנשים שמתמודדים עם המחלה הזו. יום אחד, כשרונן כבר היה חולה מאוד, קפצה הודעה ממישהי שכתבה שזה עתה קיבלו אבחנה לבעלה והיא לא יודעת מה לעשות. עברתי איתה לפרטי ומצאתי נפש תאומה. יש לה מלון מדהים ביוון שהקימה במו ידיה, והבטחתי לה שאחרי שהכול ייגמר אבוא אליה. בספטמבר, ארבעה חודשים לאחר שרונן נפטר, הייתי אצלה ביוון.
"כשרונן כבר היה בימיו האחרונים הצטרפתי לקבוצת כתיבה, ומשם נשארו לי שתי חברות טובות מאוד. כל הזמן הרגשתי שאני ממשיכה לחיות, והיה לי קשה מאוד עם זה, שאני רואה את רונן הולך ונמוג, ואני ממשיכה להתקדם, ליצור קשרים, להתפתח מקצועית".
בפברואר נכנס צוות טיפול הוספיס בית לביתם של בני הזוג במבשרת ציון. ב־9 במאי רונן מת בבית, במיטתו. ״אני צוחקת על עצמי שאני אלמנה עליזה, למרות הכול״, היא מודה בכנות.
במה השתנו לך החיים?
"השנה וחצי האלה היו איומות, ואת רונן איבדתי כבר כמה חודשים לפני כן. את האבל שלי לא עשיתי בשבעה, אלא לאורך תקופה ארוכה. ובכל זאת, יש הקלה בכך שזה הסתיים. הייתה בי חרדה גדולה מאוד, כמה הוא יסבול בסוף. אחת המתנות של המחלה האיומה הזאת היא שהוא מת בלי כאבים. הוא פשוט דעך ונמוג. את הלוויה הובילה הרבה של הקהילה הרפורמית שלנו, ואני אמרתי קדיש ליד קברו".
איך החיים לבד?
"יש המון דברים שלא יכולתי לעשות קודם ושאני יכולה לעשות עכשיו. כל כך לא נעים להגיד, כי אני לא בחרתי לאבד את רונן. ריהטתי את הבית לפי מה שבא לי ולא לפי הטעם השמרני שלו. עשיתי נזם, דבר שרציתי מזמן. אני חופשייה לנסוע מתי שאני רוצה ולחזור מתי שאני רוצה. יש לי חיים מלאים ועצמאיים".
יש לך תובנה לחולי גליובלסטומה ולבני משפחותיהם?
"תרוצו על רשימת החלומות שלכם. השעון התחיל לדפוק, והוא דופק לכולנו. תעשו שיחות עם כולם. הילדים שלי עשו שיחות פרידה עם אבא שלהם, וזה היה להם נורא קשה, אבל חשוב. דבר שני, תתארגנו מראש: צוואה, הוראות מקדימות, רישום של כל החשבונות, כל הסיסמאות. חשבתי שאנחנו מסודרים, ועד היום, חמישה חודשים אחרי, אני עדיין רודפת אחרי ניירת. כתבתי לנציגה של תמי 4 שלא החליפו לנו סנן כבר חצי שנה, והיא כותבת לי, 'למה עכשיו התעוררתם?'. עניתי: ׳כי זה היה אחד הדברים שבעלי עשה, והוא מת'.
"לאלמנות אני אומרת, תסתכלו על חצי הכוס המלאה. מצד אחד איבדתי את רונן צעיר, מצד שני לא הייתי צריכה לראות אותו מגיע למצב של דמנציה ונכות. איבדתי אותו, אבל איבדתי גם את הכבלים שכל זוגיות, אפילו הטובה ביותר, כרוכה בהם. הייתה לי אהבה גדולה, ועכשיו אני יכולה להיות לבד בלי לעזוב, בלי לשבור את הבית, כמו שקורה לחלק מהחברות שלי בגיל הזה. אני שמחה שרונן זכה לממש את החיים שלו. חבל שלא היה יותר זמן. חבל מאוד".
"ראיתי ילד קטן צועד בהליכון לאורך המסדרון וצועק לאמו ׳תראי, אני הולך!׳. שם הבנתי שאני רוצה להיות חלק משינוי שנמשך עשרות שנים"
האני מאמין שלך הוא להמשיך לחיות את החיים במלואם.
"כן. שבוע אחרי שהוא נפטר, אחד החברים היקרים שלנו, רופא שהתאלמן באופן פתאומי כשנתיים לפני כן, חיתן בת בבנימינה. הגעתי לבד. ניגשה אליי גברת ואמרה לי, 'אני מכירה אותך, אני מהדסה. אני מאוד מתפלאת לראות אותך כאן'. אמרתי לה, 'אני מייצגת כאן גם את רונן'. ורקדתי. תמיד רקדתי, ואמשיך לרקוד. ככה הוא אהב אותי, וככה אמשיך להיות".
תהיה לך עוד זוגיות יום אחד?
"הייתה לי אהבת חיי ואני לא פנויה למישהו אחר".
"להקפיץ את הילד לרמה הבאה"
בית החולים השיקומי לילדים אלי״ן בירושלים נוסד ב־1932, והוא מטפל בילדים שנפגעו בתאונות או ממחלות קשות. הילדים האלה נשארים היום בחיים בזכות העבודה של מחלקות טיפול נמרץ, והרבה פעמים נותרים להם ליקויים שלא רק מפריעים להם לחזור למה שהיו לפני המחלה, אלא עשויים למנוע מהם להמשיך להתפתח.
״שיקום רגיל זה בדרך כלל להחזיר את המטופל לתפקוד שהיה לו לפני הפגיעה״, מסבירה בארי. ״אבל הילד הוא יצור מתפתח, ולכן אם עשיתי לו שיקום בגיל שלוש, יכול להיות שבגיל חמש הוא יצטרך עוד טיפול כדי להקפיץ אותו לרמה הבאה. אנחנו משקמים גם כשאנחנו יודעים שהילד הזה אף פעם לא יהיה ככל הילדים".
בשבוע שעבר התקיים מסע האופניים ״גלגלי אהבה״, יוזמה שמתקיימת כבר 27 שנה. כ־500 רוכבים מכל העולם, רובם יהודים, רכבו במשך חמישה ימים ברחבי הארץ, וכל אחד מהם התחייב לגייס סכום מינימלי. ״הם מספקים לנו את הלחם והחמאה שאנחנו צריכים בשביל להחזיק את בית החולים, ומעבר לזה מפיצים את השם שלנו", מסכמת בארי.











