סיפורה של שרון במברגר (61) מירושלים, רווקה, מטפלת בקשישים ובעלת פנסיון ביתי לכלבים.
"לפני 35 שנה ראיתי דובוני פנדה זעירים אצל האחיינית שלי ותהיתי מאיפה הם. גיליתי שאלה הפתעות של ביצי קינדר שהיא אספה. החלטתי להתחיל לאסוף גם. בהתחלה אמרתי לעצמי שאאסוף עד שיהיו לי מאה צעצועים, אבל לא יכולתי להפסיק. כיום כבר יש לי אלפים רבים, שממלאים מדפים וקירות שלמים בדירה שלי, ואני עדיין אוספת. כל מי שנוסע לחו"ל יודע שמביאים לי קינדר. כשאני הולכת לסופרמרקט ורואה שיצאה סדרה חדשה, אני לא יכולה להתאפק. כשאני קונה קופסה שמכילה שלוש ביצי קינדר, הסקרנות גורמת לי לפתוח את הקופסה כבר בדרך.
בעשור האחרון אני טבעונית, ומאחר שביצי הקינדר עשויות שוקולד חלב, אני לא אוכלת אותן. אני שומרת את השוקולד לאחיינים שלי, מחלקת לחברים או מכינה ממנו עוגה (שגם אותה אני לא אוכלת).
"המנכ"ל שאל אם יש לנו רעיונות לתרום. אמרתי שהייתי רוצה לראות ביצי קינדר משוקולד טבעוני, כדי שגם ילדים עם אלרגיה לחלב יוכלו ליהנות"
נולדתי בירושלים, ילדה רביעית לאב יוצא גרמניה ואמא מאיטליה. מגיל צעיר הרכבתי משקפי ראייה בשל בעיית ראייה מקרוב ולא היו לי הרבה חברים. בשלב מוקדם בחיי התחלתי להיות אספנית. בגיל שבע־שמונה התחלתי באיסוף של מפיות, במקביל אספתי מכתביות, שקיות סוכר מבתי מלון ומסעדות, מיניאטורות וקופסאות גפרורים מהארץ והעולם - כולם, אגב, נמצאים אצלי עד היום, מקוטלגים, בקלסרים או בקופסאות.
בנוסף, היה לי אוסף בולים שהתחיל בעידודו של אבא שלי. לפני 36 שנים הוא נפטר ואני לקחתי את האוסף שלו והמשכתי להגדיל אותו. עד היום, כשאני מדפדפת באלבומי הבולים, אני מדברת עם אבא.
לפני כמה שנים מישהי ששמרתי לה על הכלבה סיפרה לי שבמחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל יחלקו מלגות לשלושה סטודנטים שעיצבו הפתעות לביצי קינדר. התרגשתי מאוד לשמוע את זה. התקשרתי למחלקה לעיצוב תעשייתי, והמזכירה הציעה שאשלח לה תמונות מהאוסף. קיבלתי הזמנה לטקס חלוקת המלגות, וזו הייתה תחילתה של הרפתקה שבחיים לא אשכח. מנכ"ל המפעל מאיטליה היה שם וחילק את המלגות. בסוף הטקס ניגשתי אליו, סיפרתי לו על האוסף שלי והוספתי: 'יש לי חלום - לראות את המפעל'. הוא ענה: 'אם זה מה שאת רוצה, נממש את זה'. החלפנו כרטיסי ביקור, וכשסיפרתי בהתרגשות לאמא, היא אמרה: 'תשכחי מזה. הוא בטח אמר את זה בצחוק'. אבל יום למחרת קיבלתי מייל ממנו: 'התרגשתי להכיר אותך. אשמח לממש יחד את החלום שלך'.
כעבור כמה חודשים יצאתי לאיטליה בהזמנתו, עם שתי חברות, גם הן אספניות שהזמנתי ברשותו. בן דוד של אמא, שגר במילאנו, התנדב להיות הנהג שלנו ולקח אותנו לעיר אלבה, מרחק שעתיים נסיעה ממילאנו. הגענו למפעל שאין עליו שילוט ויש בו שמירה 24X7, כדי למנוע גנֵבה של רעיונות.
בכניסה ראינו את כדור הארץ בנוי מצעצועי קינדר. המנהל בא לקבל את פנינו עם סגנו, קיבלנו מתנות עם דמויות של קינדר והיינו בהלם מהיחס המקסים של המארחים. הקרינו לנו סרטים, סיפרו על המפעל וכיבדו אותנו בשוקולד (שאני לא אכלתי). בנוסף, הביאו במיוחד בשבילנו את האמן שצייר את כל הדמויות ביד לפני תקופת המחשבים, והוא סיפר לנו על התהליך. משם עברנו לחדר העיצובים ואפשרו לנו להפוך את הציורים לתלת־ממד. בהמשך ראינו איך בודקים את החלקיקים הקטנים של הצעצועים, כדי להבטיח שגם אם ילד קטן (מגיל שלוש ומעלה) ישאף או יבלע חלקיק, יהיה אפשר להוציאו בלי שיסתכן בחנק.
בחדר אחר פגשנו אנשים שתכננו הפתעות קינדר לעוד שנתיים, כי זה משך הזמן שעובר מהציור של הדמות עד להפיכתה לצעצוע. אחרי שהסתובבנו בין המחלקות במפעל, הזמינו אותנו לארוחה מפוארת במסעדה. כשחזרנו למפעל, הגענו לארכיון שבו ניצבים אוספים וסדרות של הפתעות, וכשהבעתי התפעלות למראה סדרה ששנים שאפתי להשיג, קיבלתי את הסדרה במתנה, וכמוני גם החברות שהיו איתי, כל אחת לפי בחירתה.
אחרי שראינו הכול, המנכ"ל שאל אותנו אם יש לנו רעיונות חדשים לתרום. אני אמרתי שהייתי רוצה לראות ביצי קינדר משוקולד טבעוני, לא רק לטבעונים כמוני, אלא כדי שגם ילדים עם אלרגיה לחלב יוכלו ליהנות מזה. חזרתי הביתה עם מזוודה שלמה מלאה בביצי קינדר. את השוקולדים חילקתי. הצעצועים הצטרפו לאוסף שממלא את כל קירות הבית ומחמם לי את הלב".
שורה תחתונה: "אני ממליצה לאנשים ליצור אוסף בנושא שמעניין אותם ולהתמיד בו. זה מעניק עניין, עוזר ליצור קשר עם אנשים, מאתגר, ובעיקר, בחברת האוספים שלי, לעולם לא משעמם לי".
