לפני ארבע שנים הוטלה על רומי בנדלק, אז מתמחה בארכיון רוז לאופנה וטקסטיל בשנקר, משימה: לטפל באוסף התצלומים של צלם האופנה סמי בן גד, שבדיוק אז נתרם על ידי משפחתו לארכיון. "כל מי שהיה רואה את זה היה בורח", היא מודה. "האוסף הגיע בחמישה ארגזי איקאה גדולים, דחוסים עד אפס מקום בסרטי צילום, הדפסים ותמונות. מדובר ב־32,736 צילומים, ותחשבי שראיתי את כולם. זה נחשב אוסף עצום בכל קנה מידה".
בנדלק החלה למיין, לסדר ולקטלג את התצלומים. "הבנתי שלא מדובר בתהליך קצר. ההתמחות הסתיימה, אבל אני נשארתי ובפועל, המשכתי לעבוד על האוסף במשך למעלה מארבע שנים - ועדיין לא סיימתי, זה ייקח לי עוד שנה אם לא יותר. על רוב התמונות הוא לא כתב כלום: לא תאריך, לא מקום, לא עבור מי צולמו. אם היית רואה את זה היית בוכה. כשעשיתי עליו גוגל לא מצאתי שום דבר. הלכתי למלא ארכיונים והוצאתי כל כתבה שהשם שלו נמצא בה, קראתי והצלבתי את המידע עם מה שיש לי באוסף. זה היה כמו להרכיב פאזל, עבודה מטורפת".
למה החלטת להיכנס למשימה משוגעת כזו?
"אם מישהו היה אומר לי כשרק התחלתי את התהליך ועוד לא ידעתי על סמי בן גד כמעט שום דבר, שזה יהפוך לפרויקט כזה - כנראה שהייתי צוחקת. אבל ככה זה כשמשהו באמת תופס אותי: אני נשאבת פנימה, לא מסוגלת לשחרר ויורדת עד לפרט הכי קטן. אבל חוץ מזה, אני מרגישה שיש פה זכות מאוד גדולה. בסוף יש פה מישהו שהוא מהותי ברמות לשדה של צילום אופנה בישראל. העבודה הזו גם הפכה לפרויקט הגמר של התואר שלי, ויש לי את הזכות להגיד שעשיתי את המחקר האקדמי הראשון על סמי בן גד בישראל. אני למעשה הראשונה שכתבה את הביוגרפיה שלו, רק זה לקח לי חודשים. זה מאוד מרגש, והמטרה שלי היא שזה יהפוך גם לתערוכה. יש פה חומר מדהים".
בנדלק, בת 25 מתל אביב. היא בוגרת התוכנית הבינלאומית ללימודי אוצרות, עיצוב ומוזיאולוגיה בשנקר, ובימים אלו מסיימת תואר ראשון במחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל. בתחילת השנה היא לקחה את העבודה הארכיונית צעד אחד קדימה, וכאמור, החליטה להקדיש לתצלומיו של בן גד את פרויקט הגמר שלה בבצלאל. התוצאה היא ספר מחקרי ראשון על עבודתו של הצלם, שנקרא "בתוך הקוד, מחוץ לפריים: דימוי נשי ויחסי כוח בצילומיו של סמי בן גד".
בן גד, יליד 1940 שעלה בילדותו ממצרים, החל את דרכו כצלם בגיל 25 והפך לדמות בולטת בתרבות החזותית הישראלית. הוא נחשב לחלוץ בצילום האופנה הישראלי, ועיצב במשך שלושה עשורים שפה ויזואלית עוצמתית. "הוא צילם את המי ומי של התקופה: מלכות יופי, דוגמניות־על, שחקנים, זמרים – כולם עברו מתישהו דרך העדשה שלו", אומרת בנדלק. "מה שתפס אותי בצילומים זו לא רק השליטה הטכנית והאסתטית הגבוהה, אלא הדרך שבה הוא השתמש בצילום אופנה כדי לספר על נשים בשנותיה הראשונות של המדינה, והאופן שבו הוא עזר להגדיר את מה שנחשב 'אישה ישראלית'".
עיתון "לאשה" מהווה חלק מרכזי בעבודה שלך. ספרי על זה.
"בן גד היה במשך שנים צלם הבית של 'לאשה' ושל תחרות מלכות היופי. הוא צילם חלק מהדימויים הכי מוכרים של נשים בישראל. רציתי לשאול מה הדימויים האלה אומרים עלינו, כחברה, ומה הם לימדו אותנו על נשיות ישראלית.
"אני מתמקדת ב־15 דיוקנאות שבן גד צילם ושפורסמו ב'לאשה'. תשעה פורטרטים צולמו במסגרת תחרות מלכת היופי בין השנים 1965 ל־1973 ופורסמו כתמונות שער, ושישה דיוקנאות נוספים פורסמו בשנת 1991 במדור מיוחד בשם 'נשים: מתוך אלבומו של בן גד', זמן קצר לאחר מותו הפתאומי באותה שנה. מה שמרתק בעיניי הוא האופן שבו הדימויים האלה מאפשרים לראות את ההתפתחות של מושג הנשיות בישראל: איך נשים הוצגו, מה נחשב 'נשי' ואילו אידאלים הוצבו מול המצלמה".
מה גילית?
"בשנים המוקדמות בן גד עבד בתוך שפה ציונית, לאומית ומגויסת, כזו שבה הגוף הנשי שימש סמל של מדינה צעירה. בהמשך, השפה הזו הולכת ונפתחת לפרשנויות מגוונות של יופי ולנשיות שמבקשת לבטא רגש, מורכבות ועצמאות.
"בעיניי 'לאשה' הוא לא רק מגזין", אומרת בנדלק, "אלא מרחב תרבותי ומחקרי מרתק: מצד אחד הוא מחזק אידיאלים קיימים שמקושרים לנשיות, יופי ותפקודים חברתיים, אבל מצד שני הוא גם מאפשר לפתח קולות נשיים עצמאיים ולערער על הסדר הקיים. לכן, לפרסם את פרויקט הגמר שלי כאן, באותו עיתון שבו בן גד פעל, זו עבורי סגירת מעגל מרגשת".
ביקשנו מבנדלק לבחור תמונות של בן גד שהיא מחוברת אליהן במיוחד (שאת חלקן חקרה במסגרת העבודה שלה). הנה כמה מהן לפניכן:
דוגמנית אנונימית, 1983
"התמונה הזו צולמה בתקופה שבה בן גד חי בניו יורק ולמד צילום וריטוש. אי אפשר לדעת בוודאות אם התמונה צולמה שם או בארץ, משום שהיא מנותקת ממקום וזמן – וזה חלק ממה שאני אוהבת בה.
"הצילום הזה זכה בפרס בתחרות אמריקאית לצלמים זרים. יש בו הכול: קומפוזיציה אלגנטית, גוף מפוסל, תאורה מדויקת ובעיקר את המבט החזותי החדש שסמי הביא איתו מארצות הברית. זה כבר לא צילום אופנה 'ישראלי' במובן הצר, אלא משהו גלובלי, מתוחכם, כמעט תיאטרלי. מבחינתי התמונה הזו מסמנת את תחילת המעבר הזה.
"השמלה בצילום היא סיפור בפני עצמו. היא עוצבה במיוחד לצילומים על ידי מעצב האופנה יהודה דור. סמי התקשר אליו וביקש שיכין לו שמלה בהשראת סגנון הארט־דקו, ותוך פחות מ־24 שעות היא כבר הייתה על הדוגמנית. היום אולי זה נשמע טבעי, אבל אז זה היה חריג. צלם אופנה מצליח שפונה למעצב צעיר ומבקש ממנו עיצוב מיוחד להפקה אישית? זה היה כמעט חסר תקדים".
קארן דונסקי כמרילין מונרו, 1969
"התמונה הזו היא חלק מסדרה שצולמה באותה שנה עם הדוגמנית קארן דונסקי. מה שהתחיל כהפקה אישית וקטנה הפך לסדרה שפורסמה בעיתונים וזכתה לתהודה רחבה. בסדרה קארן מגלמת אייקונות הוליוודיות משנות ה־50 כמו מרילין מונרו, ריטה הייוורת’, טוויגי ומרלן דיטריך. הצילום כולו אפוף גלאם בינלאומי שלא היה שכיח פה באותן שנים.
"הצילומים המעניינים ביותר בעיניי הם דווקא אלה שלא הגיעו לעיתון. באוסף מצאתי תיעוד של רגעים מאחורי הקלעים: סמי מאפר, מסדר, קארן מתארגנת, שניהם בודקים יחד את התאורה. יש כאן הצצה נדירה לאיך נראה פעם סט צילום. בלי צוותים, בלי הפקות – רק צלם ודוגמנית שעושים הכול יחד.
"קארן לא הייתה עוד דוגמנית עבור סמי. היא הייתה המוזה שלו, חלק בלתי נפרד מהעשייה. יש מי שיגיד שהוא גילה אותה והם ליוו זה את זו לאורך השנים. הקשר האישי הזה מורגש בכל פריים".
מלכות היופי
בתיה כבירי על שער "לאשה", יולי 1967
"הדיוקן של בתיה כבירי צולם במקביל לניצחון במלחמת ששת הימים. תחרות מלכת היופי מושפעת גם היא מקולות התותחים, ונקראת באותה השנה 'מבצע יופי'. מלכת היופי הזוכה 'מגויסת' למערך המדיני. בצילום שלה הכתר השתנה ומגן הדוד הוחלף במשולש שפונה כלפי מעלה - סמל של תשוקה וכוח. היא נראית מלאת ביטחון ומבטה מופנה אל האופק כמי שמציגה את חזונה לעתיד טוב יותר. הצילום של בתיה הופך לחלק מהנרטיב של המדינה, כך שהגוף הנשי מכיל בתוכו את האופוריה הלאומית".
עליזה שדה על שער "לאשה", יוני 1965
"עליזה מופיעה כשלראשה כתר המעוטר במגן דוד. בנוסף היא מחזיקה שרביט ובקצהו רימון, שסרטים בכחול־לבן מתנפנפים ממנו. הצילום מהווה הצהרה לאומית ומגלם את הרעיון של 'האישה הישראלית היפה'. המצולמת משמשת עוד סמל של מדינת ישראל הצעירה. היופי הנשי מגויס לייצוג המדינה ומשרת את האתוס הקולקטיבי".
לימור שריר על שער "לאשה", יולי 1973
"בדיוקנה של לימור שריר, שצולם חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, היא מצולמת נטולת כתר, בלי שרביט, בלי סמלים, או כמו שאני מגדירה במחקר - אין הוד ואין הדר, הכתר מוסר והקסם נשבר. נדמה כי התצלום מכין את הקרקע לתחושת השבר העמוק שעתידה להגיע. כאן היחס הישיר בין הגוף הנשי לגוף המדינה מציג תמונת מצב רעועה".
מתוך המדור שהוקדש לבן גד ב"לאשה", 1991
ספיר קאופמן
"ספיר קאופמן מצולמת כשעיניה מביטות היישר למצלמה, אבל המבט שלה לא חד או מתריס – להפך, הוא רך ומכונס. היא מחזיקה דובון פרוותי צמוד לפניה, ראשה מעט נוטה. יש משהו מפתיע בתמונה הזו: מצד אחד היא נוגעת בילדות – בפשטות, בתום – ומצד שני, הנוכחות של ספיר נשית לגמרי. בן גד מצלם אותה באופן שמטשטש את הגבולות בין ילדות לבגרות, בין מתיקות לעוצמה. כזו שמזמינה מבט, אבל לא מבקשת לרַצות אותו".
תמי בן-עמי
"הפורטרט של תמי בן־עמי הוא הצהרה. מבטה ישיר, עוצמתי ומסרב להתמסר. עשן הסיגריה, ידיה שמקושטות טבעות, השיער שמהודק לאחור - כל פרט בצילום מדויק, חד וחדור נוכחות. זהו רגע של נשיות עוצמתית: מבט שאינו מבקש לפתות, אלא להכתיב את התנאים בעצמו".
עמית מכטינגר
"התמונה של עמית מכטינגר נעימה לעין – היא פשוטה, רגועה ונטולת מאמץ. שערה פזור ומתנפנף בחופשיות, המבט שלה פתוח וטבעי והכול מרגיש נינוח. אין כאן הצהרה גדולה או פוזה דרמטית. זו נשיות לא מתאמצת, לא כזו שמלאה בנוכחות, אלא בקלילות ובפשטות".
שושנה דמארי
"זו אחת התמונות הראשונות שתפסו לי את העין שעבדתי על האוסף. זה צילום מוכר, אפילו אייקוני אפשר לומר: דמארי ניצבת מול המצלמה ומביטה כלפי מעלה, בשחור־לבן דרמטי. התאורה מדגישה את עצמות הלחיים שלה, היא עונדת עגילים גדולים, ידיה שלובות והיא יושבת שם חזקה ואצילית.
"הידידות בין בן גד ובין דמארי החלה כשהוא צילם אותה מופיעה בפני חיילים ברמת הגולן בזמן מלחמת ששת הימים. מאז היא בחרה בו פעם אחר פעם לצלם את עטיפות האלבומים שלה. תמיד כששואלים אותי 'מי זה בכלל סמי בן גד?', אני פשוט מראה את עטיפת האלבום הזה - ונותנת לתמונה לדבר".
- התמונות שייכות לארכיון רוז לאופנה וטקסטיל, שנקר. הפרויקט נעשה בשיתוף ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
