"זהו, החלטתי שאני פורשת. אני לא מחפשת יותר זוגיות. הבנתי שבעצם אני מעדיפה את הלבד". כך הכריזה באוזניי השבוע חברה טובה, בת 48, גרושה כעשור. ולא, לא מדובר במישהי שחזרה מעוד דייט מהגיהינום והחליטה בלהט האש שאם כבר להתכרבל במיטה עם יצור שעיר שלא מבין אותה, אולי עדיף באמת לאמץ חתול.
מאז גירושיה היא עברה את המסלול האופייני של הרבה גרושים וגרושות: מערכות יחסים משמעותיות בשנים הראשונות ואחריהן בעיקר רומן מתמשך עם אפליקציות, מחיקתן בזעם, דייטים שהתחילו בציפייה ונגמרו בפיהוק ושוב הורדת האפליקציה "כי אולי הפעם".
בשנה האחרונה חלחלה בה ההבנה המטלטלת: היא ממש אוהבת את החיים שלה. ככה, בדיוק כפי שהם. יש לה ילדים, קריירה, חברות ופעמיים בשבוע אימוני פילאטיס שבזכותם היא כבר יכולה לפתוח צנצנות סוררות בלי לקרוא לשכן. אחרי שנים של חיפושים אחר הגבר הנכון שייכנס לחייה, היא הבינה שכנראה בכלל לא מתחשק לה לפנות לו מקום.
הגושפנקה הסופית הגיעה דווקא מהפייסבוק. מישהו שיצאה איתו בעבר, בחור מוצלח לכל הדעות, החל להעלות תמונות עם בת זוגו החדשה. איך הוא והיא מבלים במסעדות, חורשים מסיבות, חוגגים בלונדון. ואם פעם הסטוריז האלה היו גורמים ללב שלה לעשות סלטה מרוב פומו, השבוע הם בעיקר הזכירו לה שיצאה עונה חדשה של "הדיפלומטית".
"בעבר היה מקנן בי החשש שאולי פספסתי את הרכבת", סיכמה. "הפעם הרגשתי בדיוק ההפך: כמה טוב שאני לא איתו על הקרון!". ובאמת, למי יש כוח כל ערב להתארגן, לצאת, להעמיד פנים שמעניינת אותך הופעה של מחול עכשווי, כשאפשר לרבוץ על הספה ולראות איך פליסיטי מונעת מלחמה גרעינית?
חשבתי על השיחה הזאת לא מעט. בעיקר משום שגם היום, כשאישה גרושה אומרת שטוב לה לבד, תמיד יימצא מישהו שיסביר לה שהיא פשוט משכנעת את עצמה. או שהיא בררנית מדי. כך או כך, שבסוף היא תתחרט.
ממש לאחרונה כתב לי גבר שגרושות מציבות דרישות מטורפות ושאחר כך לא יתפלאו שהן נשארות לבד. ואני תהיתי: ממתי לבד הפך בכלל לטרגדיה? אני עוד יכולה להבין את הפאניקה בפרק א', כשהשעון הביולוגי מתקתק ויש דחף להקים שבט. אבל בפרק ב'? מי לעזאזל קבע שאת חייבת להתפשר על אהבה בינונית רק כדי לסמן וי על המשבצת הזוגית?
ולצד זה חשבתי גם על הוויכוח הנצחי שאני שומעת מגרושות שכן כמהות לקשר. אסכולה אחת גורסת שצריך לעבוד בזה. האסכולה השנייה טוענת בדיוק הפוך: תשחררי. תפסיקי לחפש בכוח. דווקא כשלא תחפשי, הוא יגיע. וזה תמיד מזכיר לי את העצה מפרק א', כשנשים בסביבתי התקשו להרות. איך תמיד נמצאה מישהי שנשבעה שדווקא כשמפסיקים לנסות, זה קורה. כאילו היקום הוא פקיד קבלה ממורמר שרק מחכה שנאבד עניין כדי לשחרר לנו את האישור המיוחל.
לאחרונה ראיינתי אישה שהתחתנה בפעם הראשונה בגיל 61. היא מעולם לא חלמה על חתונה וילדים, עד שיום אחד נכנס לחייה גבר שהתאהבה בו בעוצמה. ועדיין, היא מסרבת לצאת לקוראות במניפסט אופטימי. "בכל מה שקשור לאהבה, אי אפשר להכריח אותה לקרות", אמרה. "או שזה קורה או שזה לא. צריך לזרום עם החיים, ומה שצריך לבוא, יבוא".
ואולי זאת באמת התשובה. אפשר לחפש אהבה בכל הכוח, אפשר להחליט שפורשים מהמרוץ. ואם יום אחד תפתיע אהבה שלא ציפינו לה? תמיד נוכל לשנות את דעתנו. אחרי הכול, עם הלבד מעולם לא שברנו כוס. לפחות ממנו אפשר להיפרד בשקט.