לפני שבוע פורסם במגזין ובאתר "לאשה" ריאיון מטלטל עם פלורה לוי. לראשונה בחייה היא סיפרה שלפני 56 שנה נחטפה ונאנסה באכזריות במשך ארבעה לילות. הריאיון עורר אלפי תגובות באתר וברשות החברתיות, כולל הצעות לסייע לה. "בלילה שלפני פרסום הכתבה לא עצמתי עין", משתפת לוי. "לסחוב כזה סלע כל כך הרבה שנים, זה בלתי שפוי. להוציא אותו לאור, זו הייתה משימה לא פשוטה, אבל הייתי חייבת לעשות את זה, בכדי לתת לנשמה שלי קצת מרגוע. אני חיה את הטרגדיה שלי יום-יום, שעה-שעה".
צפו: פלורה מספרת על האונס והתעללות שעברה
(צילום: עוז מועלם)

ואיך את מרגישה בעקבות הפרסום? "היו לי רגעים של אורות, שחשבתי שהנה, אני מתחילה להבריא. התגובות הטובות עודדו אותי לשעה-שעתיים, אבל אחרי שסיימתי לקרוא את כולן, שוב נשארתי לבד עם הכאב, בחשיכה. לפני כמה ימים הלכתי למרפאה ופתאום ניגשה אישה שאני לא מכירה ושאלה: נכון זאת את שהיית בעיתון 'לאשה'? את פלורה?' הורדתי את הראש ועניתי: 'כן'. היא שאלה: 'אפשר חיבוק?' אמרתי: 'כן'. היא חיבקה אותי וביקשה להצטלם איתי. אני מודה לכל מי שטרח לקרוא ולנסות לעודד אותי בתגובות. זה לא מובן מאליו. יש לנו עם נפלא, שיודע לחבק ברגעים קשים".
מגיבים רבים דרשו לחשוף את שמותיהם של 17 האנסים שהודו. "אני מצטערת שלא רציתי לחשוף את השמות, וזאת לטובת הביטחון האישי שלי. בו בזמן, אני מעודדת נשים אחרות לחשוף את שמותיהם של גברים שאנסו אותן. הרבה כתבו לי בתגובות שאני גיבורה וחזקה, אז הנה, אני גיבורה על אחרים ולא על עצמי. כרגע אני לא יכולה לפרסם את השמות. יבוא יום וזה יקרה".
עשרות תגובות שאלו היכן היו ההורים הביולוגים והמאמצים שלך. "גדלתי במשפחה שבורה. המשפחה הביולוגית שלי לא ידעה שאני נעדרת, כי לא גרתי איתם, והמשפחה המאמצת שלי חשבה שאני אצל המשפחה הביולוגית. ב-1970 היו מעט מאוד קווי טלפון בבתים, בקושי היה קו טלפון לכל משפחה – והיה מסובך לברר".
"תמיד חלמתי להגשים את עצמי כסופרת, לא כדי להיות מפורסמת, אלא כדי להגיד: אני שווה משהו! כל השנים היה עליי אות קין, נאנסתי"
איזה תגובות את הכי זוכרת? "הרבה אנשים כתבו שהם נשברו באמצע הקריאה, מרוב שהסיפור שלי קשה. אני מצטערת שהעצבתי אותם. מישהו כתב לי שהאנסים לא היו יהודים, אלא חמאסניקים. מישהי כתבה לי שבדיוק יום קודם היא ראתה את הגרסה החדשה לסרט האמריקאי 'אני יורקת על קברך', שביים מאיר זרחי ב-1978. הסרט מתאר אישה שיוצאת למסע נקם בעקבות אונס קבוצתי. אותה מגיבה כתבה שהאונס בסרט דומה להחריד לאונס שלי. אולי הוא שאב השראה מהסיפור שלי?"
את מצטערת שלא נחשפת קודם? "ברור! אני מלקה את עצמי על זה. הייתי צריכה להיחשף כשזה קרה, ב-1970. אם הייתי יודעת שאקבל כזה חיבוק מהעם, מזמן הייתי חושפת את עצמי. אם לא המלחמה, שהביאה אותי להיחשף, הייתי נשארת לבד עם הטרגדיה הזאת עד יום מותי".
קבוצת אנשים טובים הקימה למענך מיזם מימון המונים. "אני מודה על זה - ומקווה שבעזרת המיזם אצליח להוציא את הסיפור שלי לאור. המגירות שלי מלאות בדברים שכתבתי. תמיד חלמתי להגשים את עצמי כסופרת, לא כדי להיות מפורסמת, אלא כדי להגיד: אני שווה משהו! כל השנים היה עליי אות קין, נאנסתי. אני רוצה להוכיח לעצמי שיצא ממני משהו. אני מקווה גם שמימון ההמונים יעזור לי לרכוש דירה קטנה. לדאוג לתשלום השכירות מדי חודש, זה עושה לי מועקה. אם יש אנשים טובים שרוצים לעזור לי לחיות טוב יותר בשארית חיי, מבלי לשפוט אותי ומבלי להגיד לי שום דבר, אעריך את זה מאוד. הייתי רוצה שכל אחד יגיד לעצמו: זה היה יכול לקרות לבת או לנכדה שלי".
דליה לוי (65), חברה טובה של פלורה, גמלאית מחולון, מספרת: "פלורה בקושי יוצאת מהבית מאז פרסום הכתבה. היא אומרת שאין לה עדיין מספיק ביטחון. היא בכתה המון בימים האחרונים, בגלל התגובות. מצד אחד היא הרגישה שמחזקים אותה, ומצד שני היה לה קשה לקרוא שאנשים לוקחים קשה את הסיפור שלה. היא מרגישה לא בנוח ולא יודעת איך להתמודד עם זה. היא סבלה כל כך הרבה שנים. אני שמחה לגלות שלאנשים אכפת ממנה".
חוה חבאז (56), חברה של פלורה כבר 32 שנה שעודדה אותה להיחשף, משתפת: "הרבה פעמים אמרתי לפלורה: זה לא יכול להימשך ככה, אם לא תסגרי מעגל, זה לא ייגמר. כששמעתי בפעם הראשונה את הסיפור המזעזע שלה, לא האמנתי איך היא שותקת ולא מספרת – וגם איך אפשר להמשיך לחיות אחרי כזה דבר. פחדתי לקרוא את הכתבה וגם חששתי שיהיו תגובות שיפגעו בה. אני מקווה שמימון ההמונים יעזור לה ושהחיים שלה יהיו יותר קלים ושלווים".