ציפי דניאלי, בת 59 מנהריה, נשואה, אם לשתיים, עובדת במשק החקלאי של הוריה במושב אביבים, בימים אלה מפונה עם אמה, במלון "לאונרדו קלאב" בטבריה:
"גדלתי במושב אביבים, שני ק"מ מהגבול. לפני 13 שנה הצטרפתי לעבודה במשק של הוריי, שכולל לול, מטעים ופרדסים. בית המשפחה ממוקם ממש מול לבנון: כששותים קפה, רואים את חיזבאללה, את חיילי האו"ם, את הלבנונים.
"אנחנו משפחה שכולה. לפני 20 שנה נפל אחי, רב־סמל אילן גבאי ז"ל, במילוי תפקידו במשמר הגבול. באוגוסט האחרון אבא שלי נפטר. חשוב לנו להיות יחד, לכן בערב שמחת תורה היינו כולנו אצלי בבית, בנהריה. בבוקר שמחת תורה יצאנו לבית הכנסת, שם שמענו שהיה ירי טילים בדרום.
בתום דיון סוער על מצוקת המפונים במתחמי אירוח ביקש יו"ר ועדת הכלכלה ביטן: שלא להוציא את המפונים מדירות האירוח עד אחרי הפסח
(צילום: ערוץ הכנסת)
"כשחזרנו הביתה, הטלפון צלצל. לא ענינו, כי אנחנו שומרים שבת, אבל הטלפון המשיך לצלצל. התברר שאחיינית שלי הייתה במסיבת נובה ונפצעה. הדלקנו טלוויזיה והבנו את גודל הזוועה. התחילו בלגן וצרחות בבית, כי לא ידענו מה קורה עם הילדה ואנחנו כבר למודי כאב. אחר כך התברר שהיא נפצעה מ־RPG.
"בגלל שאני עובדת במושב חמישה ימים בשבוע, אישרו לי להתפנות יחד עם אמא שלי למלון בטבריה, בעוד שבעלי נשאר בנהריה, כי הוא עובד במרכז הרפואי לגליל.
"לפני 20 שנה נפל אחי במילוי תפקידו, בקיץ האחרון אבא שלי נפטר, לכן בשמחת תורה היינו אצלנו, בנהריה"
"מאז 15 באוקטובר אנחנו במלון. אני פה בשביל אמא שלי, חשוב לי שהיא תהיה עם הקהילה שלה. אחד מאחיי עושה מילואים באזור אביבים והוא דואג ללול ועושה מה שהוא יכול. המטעים של המשפחה נמצאים על קו הגבול, זה שטח צבאי סגור ואנחנו לא יכולים לטפל בעצים. היבול של הקיץ והחורף הבא אבוד, לצערנו".
איך זה לגור במלון?
"היתרון הגדול פה הוא שלא שומעים אזעקות או בומים. חסרים לנו הבישולים, אז לפעמים אני מבשלת אצל דודה שלי בטבריה. אמא שלי מתגעגעת מאוד למושב, היא דואגת שיקרה משהו לחדר הזיכרון לאחי ז"ל. בסופי השבוע אני נוסעת איתה לבית שלי בנהריה, לפגוש את המשפחה.
"לפני כשלושה חודשים חיפשו סייעות לפעוטונים במלונות, ומאז אני עובדת כל יום חמש־שש שעות. אנחנו לא יודעים מה יהיה הלאה, אני מנסה לראות את חצי הכוס המלאה".
"הקיבוץ ריק לגמרי, הבית שלנו נפגע מהדף"
מירי ברינגר, בת 48 מקיבוץ מלכיה, נשואה, אם לשתיים, עד תחילת המלחמה סוכנת מכירות, כיום מנהלת תפעול במשק חקלאי. בימים אלה מתגוררת כמפונה בקיבוץ מעברות שבעמק חפר:
"מלכיה נמצאת על הגבול, והבית שלי ממוקם ממש על גדר מערכת. אני יוצאת לחנייה והנוף שלי זה לבנון. כשנסעתי בכביש הצפון הישן לפני 7 באוקטובר, הייתי רואה את דגל חיזבאללה מתנוסס מטרים ספורים מהגדר. החשש הגדול אצלנו באזור היה שיקרה מה שאכן קרה בעוטף עזה.
"בבוקר 7 באוקטובר עדיין לא קלטנו את גודל האסון, אבל ברגע שאמרו לנו מהמועצה האזורית 'קחו את עצמכם ולכו', ארזנו קצת בגדים ויצאנו. אף אחד לא ידע שחצי שנה אחר כך עדיין נהיה מפונים. בהתחלה נסענו לגיסתי ביישוב קדימה, ובהמשך הגענו לקיבוץ מעברות שקלט מפונים. קיבלנו יחידת דיור קטנה, ואנשי הקיבוץ עטפו אותנו ופתחו את לבם. 'מה שאתם צריכים, רק תגידו ונביא', אמרו לנו. הערבות ההדדית בין הקיבוצים מדהימה.
"תוך כמה ימים התחלנו להתנדב, להכין אוכל לחיילים, לשנע רהיטים למפונים ועוד. הכנסנו את הבנות לבית הספר 'רמות ים' במכמורת. לא היה להן פשוט להתחיל משהו חדש בגיל ההתבגרות. בינתיים, בזכות שלום, בעלי האחד והיחיד, מצאתי עבודה מדהימה במשק שמגדל אננס במושב בית־יצחק.
"מאז אוקטובר נסעתי רק פעם אחת למלכיה. שלום היה שם לאחרונה וסיפר שהקיבוץ ריק לגמרי, שנפל טיל על הבית הצמוד אלינו ושהבית שלנו נפגע מההדף: החלונות בחדר הבנות התנפצו, המיטות שלהן מלאות בזכוכיות, הדלתות עפו, וכשאין אנשים, נכנסות חיות.
"כאן בעמק חפר זה יקום מקביל: הכול מתנהל כרגיל, אנשים עובדים, הולכים לקניון, אין אזעקות. אני חיה בשני עולמות: הישן והחדש, והם שונים לגמרי. אני מנסה להסתכל על החיים החדשים כעל הרפתקה.
"אין לי מושג מתי נשוב הביתה ואני מתגעגעת. החיים כמפונה נמשכים יותר מדי זמן, אבל אני מדחיקה, כדי לא ללחוץ על העצב של הכאב. אני מכירה תודה על מה שיש ויודעת שאם זה היה הפוך, הייתי עוזרת למפונים כמו שעוזרים לי".
את מצליחה לשמור על קשר עם ציפי למרות המרחק?
"בטח, אנחנו מקפידות להיפגש כל שבוע־שבועיים. אני מגיעה לטבריה או שאנחנו נוסעות יחד לתל־אביב. יש לנו חברה משותפת שהבן שלה, שלומי זיו, חטוף בעזה. נסענו איתה לראות את מיצג 'נובה' ורגשית זה היה מאוד קשה".
