בשנה האחרונה גילתה שלי משל־יוגב את יופייה של הארץ הזו. מאז שפתחה את עמוד האינסטגרם להנצחת בתה ליבי כהן־מגורי, שנרצחה על כביש 232 במהלך טבח 7 באוקטובר, אנשים זרים מאירים לה את הדרך, דופקים על דלתה עם מחוות מרגשות. בבוקר שבו הגעתי הניחה נערה אנונימית מכתבים לכל בני הבית בתיבת הדואר שלהם בצפון תל אביב, וגם מכתב לליבי ז"ל.
"תראי מה היא עשתה", דומעת שלי, "איך אפשר להכיל את הטוב הזה? לכל מכתב היא צירפה דסקית מתכת עם ברקוד שמוביל לאתר ההנצחה של ליבי. זה לא מדהים?״
זה באמת מרגש מאוד.
"חכי. לפני כמה חודשים גילינו שהשלט שתלינו עם מסקטינגטייפ לזכרה נפל ועף ברוח. אספנו אותו מהשיחים והדבקנו אותו מחדש. העליתי לאינסטגרם פעם אחת את השלט וכתבתי, 'ליבי נרצחה כאן, ואם אתם מגיעים לשלט תרימו את העין ותראו שהוא כאן ואם לא, תכתבו לי. אני אבוא שלוש פעמים בשבוע לסדר אותו'. לא עבר שבוע, הגיעה אליי הודעה ממישהי: 'היי, שוחחתי עם דפוס בארי והם עושים לך בהתנדבות שלט עמיד לתנאי חוץ, תעבירי לי בבקשה את הגרפיקה'. העברתי. תוך כמה ימים קיבלתי תמונה של שלט ענק עם ליבי, עומד מדוגם מתחת לשלט של קיבוץ רעים, בדיוק בנקודה שבה היא נרצחה. לא עברו כמה ימים ועוד מישהי בשם רען מאילת כתבה לי, 'אני רוצה לעשות אנדרטה לזכרה של ליבי'. ביום שישי קיבלתי טלפון, הייתי פה על הבישולים, 'הלו, שומעת כפרה? אני הנהג של רען, אני ליד השלט של רעים, איפה לבטן לך את האנדרטה?' האישה הזו שאני לא מכירה הזמינה שלט ממתכת, עמיד לתנאי חוץ, הזמינה מוביל שיבטן אותו לאדמה, שלחה אותו לעוטף והוא צילם לי את האנדרטה. ויש בחור בשם יוסי, אדם זר שלא הכרתי. בנסיעה הראשונה לחו"ל אחרי הרצח פרסמתי שאני לא בארץ. נסעתי עם יריב לסינגפור ונתתי שם הרצאה לקהילה היהודית. יוסי ביקש את פרטי הגוש והחלקה בבית העלמין בקריית שאול. בכל פעם שאני בחו"ל הוא מגיע להשקות את העציצים וב־7 בכל חודש הוא פותח שם את הבוקר. בימי שישי הוא שם מדליק נר נשמה. היום הוא כבר חבר שלי. לפעמים אני רוצה לשאול אותו – 'למה אכפת לך ממני?' תגידי, יש עם כזה?".
אבל לפעמים קורים גם דברים אחרים, פחות מחממי לב. לפני כמה שבועות הגיעה שלי עם בעלה לכיכר החטופים כדי לתמוך במשפחות החטופים. "עמדנו רחוק, כי בכל זאת להיות שם זה קושי גדול עבורי. ישר אני מתחילה את הוויכוח המטומטם עם עצמי, מה היה עדיף לך? שהיא תהיה חטופה? ופתאום כמה מכוניות נעצרו וטינפו את הפה בקללות 'יא בני זונות, הרסתם את המדינה'. מי זה אנחנו? לא הגעתי ממניעים פוליטיים. רק רציתי להראות למשפחות האלה שהלב שלי כואב איתן. הלב שלך לא כואב? מה אתה מקלל?"
שלי (51) נולדה וגדלה בתל אביב. היא דיאטנית קלינית במקצועה משנת 1996. בין היתר, עסקה במשך 25 שנה בניהול תחום התזונה של מחוז המרכז במכבי. היא אשתו (בפרק ב') של פרופ' יריב יוגב, מנהל בית החולים ליס ליולדות. הוא הגיע אליה לפני קצת יותר מעשור כדי לרדת במשקל, ונולד סיפור אהבה ענק, חיבור עוצמתי של נשמות, שהביא אותם להתגרש ולהתחתן זה עם זה. היא גם הנכדה של ירוחם משל, פעם מזכ"ל ההסתדרות ואיש תנועת העבודה, וגדלה על ברכי הסוציאליזם של סבא.
"ליבי אמרה: ׳אני רק רוצה שתקשיבו לי. אני אוהבת אותך יריב, זכיתי בך. אמא, אני מבקשת שתפסיקי לצעוק, אני רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך ולא יכולתי לקבל אמא טובה יותר ממך'"
היא אם לשלושה: תומר (23) סטודנט להנדסת תעשייה וניהול ואחיה התאום של ליבי ז״ל ומאיה (18), חיילת. אבל יותר מהכול, בשנה האחרונה היא אמא של ליבי כהן־מגורי, שנושאת את שם משפחתו של אביה אילן, בעלה הראשון של שלי, המתגורר כיום בחו"ל. בעמוד האינסטגרם שהקימה לזכרה של ליבי ובפודקאסט שהיא מנהלת לזכרה, נאספים סביבה אנשים. הפוסטים שלה קורעי לב. היא מעלה אחת ליום פוסטים וסרטונים על האובדן של הילדה הצעירה, היפה והשמחה. HAPPY, העמותה להנצחת בתה, מסייעת במסגרת פרויקט "ליבי איתך" למתן טיפול רפואי, בדיקה או מרשם לחיילות בודדות; מארגנת את 'יום עם ליבי', פעילות כיף בבתי הספר לילדים על הספקטרום ויום אימוץ בעמותת SOS לזכרה.
מילות פרידה
את אירועי השבת השחורה היא יודעת לשחזר דקה אחר דקה: ב־7 באוקטובר התקשרה אליה ליבי לומר שהופעלו אזעקות רבות בעוטף עזה, ושהיא נטשה את המסיבה ונמצאת בדרך לאוטו עם חברותיה. "ליבי עלתה על כביש רעים לכיוון 232 בשש וחצי, הרבה לפני שהגיעו אליו מחבלים, אבל משטרת ישראל כיוונה אותם לשדות החקלאיים", אומרת שלי. "אחרי שעה היא הצליחה לעלות על כביש 232 ואז המשטרה חסמה את הכביש וביקשה מכולם לעשות פרסה לרעים. נהיה פקק תנועה, כולם ישבו במכוניות. ברווזים במטווח".
מתי הייתה השיחה האחרונה?
ליבי התקשרה ב־8:11 מהרכב ואמרה: 'ירו לעדי בראש. היא מוטלת, מתה, עליי. ירו לי בבטן וביד ואני מאבדת דם. יריב, אני הולכת למות, היד נתלשת לי מהמקום'. אני התחלתי לצרוח כמו מטורפת. ׳מי יורה? מי יורה?׳ אני לא גאה באיך שהתנהגתי. ליבי אמרה בשקט 'אמא, אני לא יודעת מי יורה, אבל אף אחד לא חי סביבי'. לא הבנו את גודל האירוע. לא הבנו שזה נגמר. היא אמרה שהיא לא יכולה להזיז את הגוף. יריב צעק: 'עשית קורס קצינים, תורידי את החזייה ואני אראה לך בפייסטיים איך לעשות חוסם עורקים'. אני עשר שנים איתו. יריב הוא איש מאוד רגוע. לא שמעתי אותו צועק מעולם. ליבי אמרה לו: ׳אני רק רוצה שתקשיבו לי. אני אוהבת אותך, יריב, זכיתי בך. אמא, אני מבקשת שתפסיקי לצעוק, אני רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך ולא יכולתי לקבל אמא טובה יותר ממך'. היא נפרדה גם מתומר ומאיה, האחים שלה. ואז היא השתתקה, 'אמא, הם באים לירות בי שוב'. הטלפון היה על רמקול. שמענו צעקות בערבית ומטח יריות שלא נגמר. ומאותו רגע דממה".
"יריב נסע לבסיס שורה עם סכין יפנית, מלווה בכתב צבאי בכיר שנכנס למקום. הוא אמר: 'שק שק אני פותח, תנו לי למצוא לאשתי את הילדה'"
שלי זוכרת שהתיישבה על המדרגות, מוכת יגון בשעה שהבית התמלא במבקרים. יריב תפקד באופן מלא, פתח חמ"ל, קרא לאחיו ולאחיה של שלי להגיע מיד ודיבר עם אילן, אביה של ליבי, שעלה על טיסה. אחר כך פנה אל מנהלי בתי החולים והפיץ את התמונה של ליבי, כדי שיוכלו לזהות אותה ואז חיפש ניידת של מד״א שתגיע לאזור. הסבירו לו שהמקום שורץ מחבלים וחסום לכניסת רכבים.
"עד הרגע ההוא לא הבנתי שיש מחבלים", מספרת שלי, "עד היום אני שואלת את עצמי, איפה היה המוח שלי? הרי ליבי הבינה ונפרדה מאיתנו ואני לא הבנתי שזה הרגע להיפרד, לא אמרתי לה שאני אוהבת אותה. רק צעקתי. אני לא אסלח לעצמי בחיים על זה שלא נפרדתי ממנה".
לפני עשור התגרשו הוריה של ליבי, ויריב הצטרף לחייהם. ליבי מיד נקשרה אליו והתחברה לבתו מנישואיו הקודמים. "היא הייתה הדבק של המשפחה החדשה, כולם קראו לה שמש", מספרת אמה.
לבי למדה בתיכון ליידי דיוויס ביולוגיה ומשפטים, שירתה כקצינת חי"ר ובהמשך כקצינת אג"מ בחטמ"ר. ב־7 באוקטובר הייתה אחת מאלפי החוגגים בנובה, ונרצחה כשהיא בת 22.
כמה זמן לקח עד שהבנתם מה עלה בגורלה?
"מאיה פרסמה תמונה של ליבי באינסטגרם. יובל, הבת של יריב, ראתה את התמונה. אמא שלה (גרושתו של יריב) היא חברה טובה של איל וולדמן, שנסע עם האלוף במיל' ישראל זיו באותה שבת לדרום לחפש את הבת שלו דניאל, שנרצחה עם בן זוגה בטבח. היא יצרה לנו קשר עם ישראל. נתנו לו נ"צ של ליבי, אך הוא לא קיבל אישור להיכנס לאזור. בשלוש בצהריים מכונית עברה שם ושלחה לנו סרטון שבו ליבי מונחת כמו עובר על הכביש, כי ראו שאנחנו מחפשים מידע ברשתות החברתיות. הסרטון הזה הגיע לטלפון שלי, כן? אני לא יודעת מי הגאון ששלח את זה. בעשר בלילה ישראל זיו הגיע לשם ואמר, 'הרכב מחורר כולו, עשרות קליעים של קלצ׳ניקוב מסביב, אין סיכוי שהילדה שרדה, תפסיקו לחפש בבתי חולים'. הוא הגיע לשבעה והביא לנו את התיק שלה וכמה חפצים.
"חליוה, בר, הרצי, השר לביטחון פנים, ראש הממשלה וגלנט - כולם צריכים לעמוד למשפט. אני לא מהשמאל ולא מהימין. כל מי שישב בעמדות מפתח, מכל הקשת הפוליטית – קחו אשמה כי גמרתם אותנו"
"ברגע שהתאפשר, יריב נסע לבסיס שורה עם סכין יפנית, מלווה בכתב צבאי בכיר שנכנס למקום. הוא אמר: 'שק שק אני פותח, תנו לי למצוא לאשתי את הילדה'. עמדה שם מפקדת שורה, שהייתה טובה ורגישה ואמרה 'אני רוצה לעזור לך, אבל אי־אפשר, תסתכל כמה שקים, צריך זיהוי מסודר'. הוא השאיר לה תמונות של ליבי והיא הבטיחה שתתקשר אליו כשליבי תזוהה. משבת עד שלישי באחת בלילה היו לי ממש זצים של כאב במוח. קצרים. ביקשתי מיריב שירדים וינשים אותי עד שמוצאים את ליבי, כי אני לא יכולה לשאת את זה יותר. איפה היא? היא נאנסה? היא נחטפה? הגופה שלה בעזה? מפקדת שורה התקשרה באחת בלילה בין שלישי לרביעי: 'זיהינו אותה. אני מחזיקה לה את היד'. את העובדת הסוציאלית שהגיעה בשמונה בבוקר למחרת עם שני קציני נפגעים במילואים שנראו ממש אומללים, רק שאלתי אם היא נאנסה, והיא ענתה 'היא הייתה לבושה. המכנסיים היו עליה'".
על מי את כועסת?
על רונן בר, ראש השב"כ. אם ידעת בשתיים בלילה שהולך להתרחש משהו על הגדר וכבר היית בדרך לבור בקריה, למה לא הודעת למשטרה להפסיק את המסיבה? אני גם לא מתרשמת מלקיחת האחריות של חליוה, ראש אגף המודיעין. אל תיקח אחריות, קח אשמה. תיחקר, תישפט, תיענש. אל תגיד ׳לקחתי אחריות׳, אלה מילים מן הפה אל החוץ, מותק. ליבי, הבת שלי, קבורה.
שמעתי בריאיון את ארז, אביה של התצפיתנית נועה פרייס ז"ל, אומר את אותם דברים: האחראים צריכים לעמוד למשפט.
"אני מסכימה איתו. חליוה, בר, הרצי, השר לביטחון פנים, ראש הממשלה וגלנט - כולם צריכים לעמוד למשפט. שמעתי שגלנט נכנס לאירוע אחרי שביבי פיטר אותו ומחאו לו כפיים. הלו, אתה שר הביטחון ב־7 באוקטובר, איפה היית? מוחאים לך כפיים! אגב, זו לא אמירה פוליטית. אני לא מהשמאל ולא מהימין. כל מי שישב בעמדות מפתח, מכל הקשת הפוליטית – קחו אשמה כי גמרתם אותנו".
"ליבי כאן כל עוד אני מנציחה אותה, מתראיינת, מעלה זיכרונות, מרצה וכותבת באינסטגרם, רודפת אחרי עוקבים ומתחננת לאנשים 'אל תשכחו אותה'"
את שלי אחרת היום?
כן. לא הייתי אדם כועס או אלים. בשכול יש כעס. אני מגלה את זה עכשיו. אני קצרה. אני דוקרת. שלשום הייתי במכולת. עמדתי בקופה. עמדה לפניי אישה והתנגן החידוש של השיר ׳הנה זה בא׳. עשו לזה לפני שנתיים חידוש עם איתי לוי, נועה קירל ושלישיית מה קשור. ליבי אהבה את השיר הזה ושמעה אותו כל הזמן, והאישה הזו בסופר אמרה לילד שלה, כשהיא רוקדת לצלילי השיר, ׳שיואו, אתה לא מבין, הגרסה הזו של השיר מחרידה. ממש הרסו את השיר'".
מה אמרת לה?
"'דקרתי' אותה. אמרתי לה: ׳למילים יש משמעות, את יודעת? דקה וחצי את רוקדת ושרה ואומרת כל עשר שניות, איזו גרסה מחרידה, תראי איך את נהנית מהשיר, אז אולי הוא לא כזה מחריד'.
"היא הסתובבה אליי, לא הבינה מה באתי עליה. הייתי נבוכה. אמרתי לה, 'אני מבקשת סליחה'. יצאתי מהסופר וחשבתי, טוב, את יורדת מהפסים. בעצם רציתי לומר לה שלא תיקח לי את הזיכרון של ליבי והשיר הזה".
פעילויות הנצחה
במלאת שנה לרצח הגיעה שלי עם אוטובוס מלא בבני משפחה וחברים בשעה 8:11 למקום שבו ליבי נהרגה. לפתע הגיעה ניידת משטרה ושוטר שיצא ממנה שאל – מה הולך פה? "אני בכיתי והייתי שבורה ואח שלי ניגש והסביר מי אנחנו", מתארת שלי. ״השוטרים התרגשו, נעמדו מאחור, הרחיקו את התנועה ואבטחו אותנו. ניגשתי להגיד תודה, ואחד השוטרים אמר שהוא אחראי על המרחב בשנים האחרונות. שאלתי אותו, ב־7 באוקטובר בשש וחצי, כשהבת שלי נכנסה לאוטו והגיעה ליציאה אל 232, למה כיוונתם אותם לשדות החקלאיים? מי נתן את ההנחיה? הוא ענה: 'לא יודע'. שנה וחודשיים אחרי, אף אחד מהמשטרה לא הגיע לתת לנו סיכום אירוע".
את מטופלת בשנה האחרונה?
"לא. אני גם לא לוקחת טיפול תרופתי. אני עדיין לא מוכנה להיפרד מהכאב. היום אני יו"ר העמותה של ליבי ומפיקה שלושה פרויקטי ענק. אני לא יודעת אם אחזור לעבוד שוב".
"יריב צעק לליבי: ׳את עשית קורס קצינים, תורידי את החזייה ואני אראה לך בפייסטיים איך לעשות חוסם עורקים׳. יריב הוא איש מאוד רגוע. אני עשר שנים איתו. לא שמעתי אותו קודם צועק מעולם"
איך תומר ומאיה מתמודדים?
"תומר רוצה להתמודד עם זה לבד בלי מפעל ההנצחה. ביום הולדתם המשותף הוא נסע למזרח, לא ידע איך לעבור את זה. אמרתי לו 'סע, חמוד, תציל את הנפש שלך'. מאיה היא חלק מהעמותה ומהפעילות וגם נלחמת לחיות חיים שהם לא ליבי. היא התגייסה לפני שבוע וליוותה אותה קצינת נפגעים שאמרה לה שאין יותר כניסה של הורים לבקו"ם, אבל בגלל שהיא ממשפחה שכולה, היא תארגן אישור. מאיה סירבה. היא אמרה לי 'אמא, אני מתגייסת. אני! לא אחות של ליבי'. היא רצתה להיות כמו כולן".
בעונה החדשה של "בייבי בום" היה רגע מרגש במיוחד שהזכיר את ליבי.
"ליהי אשכנזי היא עורכת דין במשטרה שהתנדבה לעסוק בהחזרת החפצים האישיים של הנרצחים לאחר שעברו בדיקת DNA לזיהוי. יום אחד היא התקשרה וביקשה להגיע עם התכשיטים של ליבי, שהורדו ממנה. לא הייתי מסוגלת להיפגש איתה, אז הוחלט שהיא תגיע אל יריב לבית החולים. היא הייתה אז בהיריון וסיפרה לו שהיא אם יחידנית. הוא הציע לה מעקב היריון ללא תשלום. היא עברה לידה דרמטית שהסתיימה בניתוח קיסרי. היא אישה מקסימה ויש לנו קשר איתה גם היום. היא חלק מחיינו לעולמים".
נשמע שליריב יש מקום חשוב בשמירה על השפיות שלך בשנה הקשה הזו.
"יריב הוא איש חכם וחזק, שאת רוצה להניח עליו את הראש כשקשה לך. הוא כולו לב. לא מזמן כתבתי לו מכתב (היא מקריאה מהנייד): 'הדבר היחידי שאני יודעת להרגיש היום זה שאני אוהבת אותך יותר. זה אתה, ריבי שלי, שמחזיק אותי בחיי. זה אתה שמראה לי שאצליח לעשות את זה, רק אם תהיה כאן קרוב, אם תמשיך לאהוב'".
כאבי ההתמודדות
יום אחרי הריאיון טסה שלי עם יריב לליסבון. "את זוכרת לכתוב שאני מבקשת מכולם לזכור את ליבי?", סימסה לי. הנסיעות האלה מאפשרות לה מפלט. לפני כמה חודשים נסעה עם משפחתה לטיול באפריקה והעלתה פוסטים על הדיסוננס בין יופיו של הטבע לכאב הלב שלה.
"הייתי אמורה בשלב כלשהו להתחיל את תהליך הפרידה מליבי", היא אומרת, ״אבל אני עוד לא מוכנה להיפרד ממנה. היא כאן כל עוד אני מנציחה אותה, מתראיינת, מעלה זיכרונות, מרצה וכותבת באינסטגרם, רודפת אחרי עוקבים ומתחננת לאנשים 'אל תשכחו אותה'. כל עוד אני עושה את זה, היא עוד קצת כאן.
"אני חושבת שאם הילד שלך מת מסיבה הירואית, יש לך הצדקה למוות הזה. אתה אומר 'הוא נתן את נפשו למדינה, הציל אנשים', אבל הבת שלי, קסם של אדם, הלכה לרקוד, נורתה, שכבה כמו פגר של כלב על פס ההפרדה בכביש ואף אחד לא הגיע אליה. עברה שנה ואני מרגישה שאני צריכה להילחם על זה שיזכרו את ליבי. דווקא עכשיו, בכל בוקר אני קמה וחושבת, לו היה שם מישהו שיפנה אותה לבית חולים, אולי היא הייתה ניצלת. כיום כבר אין לי דופק מהיר כמו שהיה לי כל בוקר מאז האסון. רק תחושה שחיי נגמרו".
מה הילדים שלך ושל יריב חושבים כשאת אומרת משפט כזה?
"תשמעי, חיי נגמרו ב־7 באוקטובר והתחילו חיים חדשים. לא תשמעי אותי אומרת שאני רוצה לקפוץ מאיפשהו. אני לא מהאמהות שאומרות 'אני רוצה למות אחריה'. יש בחיי גם המון טוב. הוא לא מפחית מהכאב שלי או מהגעגוע או מהעצב. יש לי חברות שהגיעו לפה בשבת ההיא ולא יוצאות עד היום. אני בטוחה שיש להן קבוצת ווטסאפ בלעדיי. הן כל יום פה. נניח, פזית מגיעה ואומרת, 'בדיוק יש לי שעה פנויה עד הפילאטיס, אז אמרתי שאראה אם את בבית'. וכשהיא הולכת, באה קרן שאומרת, 'סתם עברתי בסביבה'. מה, אני סתומה? אתן תיאמתן. ואם אני מספרת לשרון שיש לי הרצאה בניר חן, היא שואלת, 'איפה החור הזה?', ואני עונה שזה ליד שדרות. אז היא אומרת, 'את לא מאמינה, אני ביום חופש ואין לי כלום מה לעשות, מה־זה מתאים לי'. אני אומרת, 'די, שרון, לכי לים', והיא מתעקשת איתי. בחזור הייתה אזעקה ונשכבנו עם הידיים על הראש. והיא אמרה לי 'נראה לך שהיית נשכבת פה עכשיו לבד?'".
