ליום הולדתה ה־50 החליטה אורית עריף להעניק לעצמה מתנה ולהירשם לתואר שני ב"בצלאל". חלק ממרצי התוכנית הציעו להגיש את מטלות המחקר והיצירה בעבודה קבוצתית. אלא שלעריף - מאיירת, אמנית ויוצרת קומיקס אוטוביוגרפי מוערכת - כבר היה ניסיון עשיר ועמוק מדי בחיים קבוצתיים.
"אמרתי למרצים מיד: 'אני רוצה לעבוד לבד. כבר עבדתי מספיק בקבוצה'", היא מספרת. "ענו לי: 'את מבינה שזה לעבוד הרבה יותר קשה?'. עניתי שכן, כי רציתי להחליט ולקבוע בעצמי, בעיקר בתחומים שנוגעים ליצירה. זה חלק מהעניין של להגיע לגיל 50 ולהרגיש מבושלת. אני מכירה את עצמי, יודעת מה נכון לי ויכולה לצאת מה'אנחנו' ולדבר ב'אני'".
ההתעקשות על הקול האישי ועל החופש לבחור איננה מקרית. עריף (55) נולדה בקיבוץ רוחמה שבנגב וגדלה במציאות שבה הפרט כמעט תמיד נדרש להתכופף בפני הקולקטיב. הילדות בבית הילדים והנעורים במוסד החינוכי בתנאי פנימייה עיצבו מסלול חיים ידוע מראש: שנת שירות בתנועה, גיוס לגרעין נח"ל וחזרה לחיים שיתופיים.
כעת, כשהיא משתתפת באנתולוגיית הקומיקס החדשה "בית" (בהוצאת "יוקה ספרים"), עריף חוזרת לרגע שבו הסדקים במסלול החלו להתרחב.
הקומיקס שהיא מפרסמת בספר נפתח בסצנה משפחתית שגרתית וחמה: ארוחת ערב של אורית, בן זוגה ינון וילדיהם (נגה בת 20 ואבשלום בן 14). משם הם ממשיכים לקונצרט. כשהתזמורת מתחילה לנגן, הצלילים של כלי הנשיפה מעלים אצלה זיכרון מהילדות: חברת קיבוץ ביקשה אישור מוועדת השתלמות להמשיך ללמוד נגינה בקרן יער בקונסרבטוריון, והסוגיה הועמדה להצבעת החברים. "ראיתי איך קבוצה שלמה של אנשים מקבלת החלטה על הרצון האישי והתשוקה של אדם אחד", היא כותבת בקומיקס. "באותו רגע הבנתי שזו יכולה להיות אני עוד עשר שנים, אמנית שנאלצת לבקש אישור מהמזכירות או מוועדת השתלמות כדי ליצור ושצריכה להתחנן ל'ימי אמנות' או לגייס את האמנות שלה לקישוט חגים ועיתון הקיבוץ. הבנתי שלא אוכל לחיות במקום שבו אחרים קובעים עבורי את העתיד".
באותה תקופה הייתה בגרעין נח"ל, שם הכירה את ינון. החברים דיברו על הקמת קיבוץ עירוני, אך בו־זמנית החלו בקבוצה חיכוכים, חוסר אמון והתחשבנויות קטנוניות על ניקיון ועבודה. בני הזוג החליטו לשבור את המוסכמות, לעזוב את החלום הקולקטיבי ולבנות בית פרטי בקריית טבעון.
"חיכיתי להזדמנות לספר על עזיבת הבית הקיבוצי וההחלטה למצוא בית אחר", היא אומרת. "בפעם הראשונה סיפרתי על זה בהקדמה לעבודה בתואר השני. הקדשתי אותה לצייר אורי רייזמן מקיבוץ כברי, שהיה אלמוני רוב חייו ונלחם על הכרה. תמיד ניקרה בי השאלה איפה אעשה אמנות, באיזו מסגרת, והאם אצטרך לעשות ויתורים ולתת למישהו אחר להחליט בשבילי".
הזמן שינה את נקודת המבט שלך על אותה אפיזודה בקיבוץ?
"היום אני טיפה יותר מפויסת עם המנגנון ומבינה שכך זה עובד. שמתי לב שגם אצלנו בבית הפרטי התקציב מוגבל. יש עוגה שמישהו צריך לחתוך ואי אפשר חוגים, נסיעות לחו"ל ומסעדות בלי גבול. גם אצלנו מתקבלות החלטות כלכליות שלא תמיד כולם מרוצים מהן. בקיבוץ של לפני ההפרטה, ההחלטות התקבלו בפורום רחב, בהליך לא נעים. השאלה הייתה אם זה מתאים לי או לא".
עם מה את לא מפויסת?
"במערכת הזו לא ראו את הפרט, זה חשבון שיש לי עם הקיבוץ לא פחות מאשר עם ההורים שלי".
היית נערה מרדנית?
"ממש לא. בקיבוץ המסר דיכוטומי: או שאת ילדה טובה, עובדת בחריצות ומיושרת לפי הסטנדרטים, או שאת לא בסדר. הרגשתי שאם אמרוד, למשל אעשן, לא תהיה לי רשת ביטחון ולא יהיה מי שיגיד: 'פישלת, אבל זה לא נורא'. היו כאלה שמרדו, והיו הרבה כמוני שלא העזו וחשקו שיניים.
"מבחוץ הכול היה בסדר: הדרכתי בשומר הצעיר, יצאתי לשנת שירות כמו הילדים הטובים, הייתי מקובלת. אבל בפנים הכול לא היה בסדר. הדחקתי תחושה של חוסר שייכות והבנתי את זה באיחור. הלכתי בתלם, אבל עם נעליים מלאות חצץ".
יש יוצאי קיבוץ שזוכרים את הלינה המשותפת כטראומטית. איך התייחסת לזה כשנהיית אמא?
"ביומן הגרפי 'היי, מישהו שומע אותי' תיארתי סצנה: הבת שלי בת שלוש, אני מעירה אותה והיא רטובה מפיפי. אני לוקחת אותה, מחבקת אותה ונרטבת. אמרתי לעצמי שבקיבוץ זה לא היה יכול לקרות. אמא שלי לא העירה אותי, וגם אם המטפלת רוצה להיות אמפתית, יש לה עוד 15 ילדים על הראש. הגישה הייתה 'איזו באסה שהרטבת, תחליפי סדין ותשטפי את עצמך'. לא היה מקום ליחס אישי, לחיבוק מנחם או לגמישות שאומרת 'אנחנו נחליט אם נאחר היום לגן'. המפגש האימהי הפרטי חידד לי את ההבדל העמוק הזה, איך סיטואציה שיכולה להיות מבישה ומסורבלת נעשית משהו מנחם ותומך".
את מייחסת לזה את הדיכאון אחרי הלידה, שבו עסקת בספרך הראשון?
"הוא נובע מן הסתם מהילדות שלי וגם מדיכאון שאני מתמודדת איתו כל השנים".
תחשבי יומן
עריף סיימה לימודי עיצוב ואיור בבית הספר "ויטל" בתל אביב ב־1998. תוך כדי הלימודים עבר הקיבוץ תהליכי הפרטה והפחית את התמיכה הכלכלית בה, מה שהאיץ את תהליך ההיפרדות שלה מהמסגרת הקיבוצית ואת בניית הבית המשותף עם ינון, יוצא קיבוץ בעצמו, כיום מהנדס בהייטק. בתחילת דרכה המקצועית עבדה כמאיירת בעיתונות: "קיבלתי טקסט ונדרשתי לייצר לו פרשנות חזותית. אהבתי את זה".
איך הגעת משם לקומיקס?
"בשלב מסוים היו דברים שרציתי להגיד, ועניין אותי לעשות משהו עלילתי. קיבלתי הזדמנות ראשונה בכתב העת 'מסמרים', חיברו אותי לסופרת שהם סמית. היא כתבה ואני איירתי. כשנגה הייתה בת חצי שנה, הצעתי לשהם לעשות עוד קומיקס משותף. היא עודדה אותי לכתוב בעצמי: 'אל תחשבי דוסטויבסקי, תחשבי יומן. קחי מחברת ותכתבי'. גיליתי כמה יש לי לספר".
"בקיבוץ המסר דיכוטומי: או שאת ילדה טובה, עובדת בחריצות ומיושרת לפי הסטנדרטים, או שאת לא בסדר"
כיום, לצד עבודתה כמורה לאיור ב"מכון טכנולוגי חולון", עריף חברה בקולקטיב אמנים ואוצרים של כ־20 מאיירים מהצפון המפעילים גלריה שיתופית בקריית טבעון.
את מתפרנסת מהאמנות כמו שחשבת ורצית כשהיית בקיבוץ?
"איור הוא תחום שמאוד קשה להתפרנס ממנו. מהבחינה הזו, הפחד להיות אמנית לא־מתפרנסת בקיבוץ היה מאוד רלוונטי, כי גם עכשיו בבורגנות ביישוב העירוני אני לא מאוד מתפרנסת. אבל זו כבר החלטה שלנו, איך לקיים את הגוף הכלכלי של המשפחה. לא תיכנס אף ועדה, מזכירות או סדרן עבודה שיגיד לי 'יום אחד בשבוע אל תתפרנסי ובשאר השבוע תעבדי במפעל'. יכול להיות שזה מה שאני ובן זוגי נחליט בסופו של דבר, אבל אנחנו המחליטים".
כזוג צעיר, כשחיפשתם בית, עד כמה נושא הקהילתיות היה חשוב לכם?
"זה היה עניין בלי שדיברנו עליו. הגענו לטבעון ומיד הבנתי שזה זה. הכנסנו את נגה לגן אנתרופוסופי ומאז אנחנו חלק מהקהילה שעושה דברים יחד. מהבחינה הזו יש דמיון לקיבוץ אבל גם המון שוני: אין התערבות כלכלית, אין דין וחשבון, ואני מחליטה מה מידת ההשתתפות והתרומה שלי. גם בגלריה הקולקטיבית שלנו בטבעון, חוץ מלשים פעם בחודש את אותו סכום לקופה משותפת ולהתנדב, כל אחד עובד בסטודיו שלו ואין משהו שחייבים לעשות. זה סוג הקהילתיות שמתאים לי".
