ד"ר תמרה חלוצי, בת 36 מגבעתיים, בזוגיות, אל־הורית
המסלול שלי: תואר ראשון בבלשנות ותוכנית רב־תחומית במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, תואר שני ודוקטורט בחוג להפרעות בתקשורת באוניברסיטת חיפה
מה את חוקרת?
"רציתי להבין מה מתורגמנית לשפת הסימנים חושבת שהיא צריכה לעשות כשהיא מתרגמת: האם התפקיד שלה הוא רק להעביר את הדברים שנאמרו מצד אחד לשני, או שהיא צריכה לעזור לתקשורת להצליח? חקרתי איך מתורגמניות תופסות את התפקיד המקצועי שלהן מול האדם השומע והאדם החירש: עד כמה הן אמורות להיות ניטרליות ובלתי נראות, ועד כמה הן צריכות להיות מעורבות ופעילות בתקשורת".
איך הגעת לתחום הזה?
אני עובדת כבר 16 שנה כמתורגמנית לשפת הסימנים. הרגשתי שאני חייבת להיות מעולה, אבל עם הזמן הרגשתי שפחות ופחות ברור לי מה זה בכלל אומר 'להיות מתורגמנית מעולה' ורציתי לבדוק את זה.
"הסיבה השנייה הייתה הפער שחוויתי בשטח. התחלתי לימודי תעודת תרגום לשפת הסימנים בבר־אילן אחרי שכבר תרגמתי כמה שנים באופן לא פורמלי. בלימודים הציגו מודל חד־ממדי של מתורגמן שאמור להיות 'צינור שקוף', ללא תיווך וללא חלק פעיל בתקשורת. אלא שבשטח, הציפיות של החירשים והשומעים היו שונות לחלוטין. מההתנגשות הזו בין התיאוריה למציאות נולד הדוקטורט, שבודק את תפיסותיהם של מתורגמנים לשפת הסימנים הישראלית".
בלימודים אמרו להיות צינור שקוף, אבל מה הרגשת בפועל?
"שזה פשוט בלתי אפשרי, הרי אנחנו בשר ודם. הגישה הלימודית והקוד האתי מכוונים לרוב לכך שאין להתערב, אלא רק להמיר משפה לשפה. בפועל, תקשורת אנושית לא עובדת ככה. היא תמיד הרבה יותר מורכבת מצינור של 'צד א' אומר X וצד ב' אומר Y'. בחיים האמיתיים מתורגמנית צריכה להסביר מושגים, לוודא שהמסר הובן, להתמודד עם פערים תרבותיים ולסייע בסיטואציות שבהן הצדדים לא מצליחים להבין זה את זה".
איך התבצע המחקר?
"השתמשתי במחקר משולב - איכותני וכמותי. בחלק הכמותי ענו מתורגמנים ומתורגמניות על שאלון סגור, ובחלק האיכותני ערכתי ראיונות עומק עם מתורגמניות נוספות. הפרופיל שלהן היה מוגדר: כולן דוברות עברית כשפת אם ואינן בנות להורים חירשים. שאלתי אותן על מקרים מהעבודה בפועל שבהם הן הרגישו התנגשות בין הציפיות המקצועיות ובין מה שהיו צריכות לעשות בשטח".
"מתורגמן שליווה מטופל חירש־עיוור לניתוח גם הקפיץ אותו הביתה לאחר מכן. זה לא בהגדרת התפקיד, אבל אי אפשר להישאר ניטרלי לחלוטין"
מה לדוגמה?
"אחת המתרגמות שראיינתי סיפרה על תרגום במפגש בין פסיכולוג שומע למטופל חירש. בכל פעם שהמטופל החירש נכנס לדברי המטפל, המטפל כעס על המתורגמנית וחשב שהיא זו שמפריעה לו. היא ניסתה להסביר שהיא רק מתרגמת בגוף ראשון ('אני מרגיש', 'אני חושב'), אבל הוא לא הצליח להבין את מנגנון התרגום.
"זה קורה המון גם במפגשים עם רופאים בקופות חולים: אם החירש לא מבין משהו, באופן אוטומטי מגלגלים את האשמה על המתורגמנית שהתרגום שלה כביכול לא מוצלח. קל להרוג את השליח ולהפוך את המתורגמן לשעיר לעזאזל".
כשמתורגמנית יושבת בטיפול נפשי ושומעת תכנים קשים, היא באמת יכולה לתרגם בלי שהרגש ייכנס?
"אני מאמינה שלא. כשאני למדתי לפני 16 שנה, התפיסה הייתה: 'תהיי בלתי נראית, אל תרגישי ואל תגרמי לאימפקט על הסיטואציה. אם קשה לך - תתמודדי'. מובן שזה לא מחזיק במציאות. כשמתרגמים תכנים רגשיים, זה משפיע ומציף דברים אישיים.
"זו הסיבה שמתורגמנים רבים מסרבים לתרגם בבתי משפט, במשטרה או ברשויות הרווחה. למשל, מתורגמנים שהם הורים שתרגמו בדיונים על משמורת ילדים סיפרו שעשו זאת פעם אחת והתחרטו. הסטרס והמחשבות על הילדים הפרטיים שלהם היו קשים מנשוא.
"מודל ה'צינור השקוף' מתאים אולי לתרגום סימולטני בכנסים, בוועידות או בבתי משפט, שבהם התקשורת חד־כיוונית והמרצה עומד על פודיום. אבל הגישה הזו התקבעה בטעות גם על תרגום בשפת סימנים, שהוא ברובו קהילתי ומתרחש בתוך החיים הפרטיים והאינטימיים ביותר של אנשים".
באופן כללי, מה מצב המקצוע?
"יש מחסור חמור במתורגמנים ואחוז פרישה גבוה. זה מקצוע שלא מוכר בצורה רשמית, וההכשרה הנדרשת אינה מוגדרת בחוק. מידת ההכרה והיוקרה מעטה, והמתורגמנים חשים לעתים זלזול. כשמתורגמן מבקש חומרים מראש כדי להתכונן להרצאה או לטקסט מורכב, אנשים מרימים גבה ולא מבינים שמדובר בתפקיד שדורש היערכות, מחשבה וכובד ראש כדי שהתרגום יצליח.
"בעבר מתורגמנים רבים היו הורים לחירשים. כיום זה לא כך. התשובות לשאלה 'למה נהיית מתורגמן?' מגוונות: אנשים ששירתו בצבא עם חירשים, בנות שירות לאומי או כאלה שהיו להם קולגות או בני זוג חירשים".
איך את הגעת לזה?
"בעקבות שירות לאומי במרכז 'נא לגעת' ביפו. בסופו של דבר, זה שילוב של רצון לעבוד עם אנשים, סקרנות, אהבה לשפות וזיקה אנושית".
יש למתורגמנים מענה נפשי או הדרכה?
"כמעט ולא. למטפלים יש הדרכות, אבל למתורגמנים אין מענה מסודר. היה בעבר ניסיון ללוות מתורגמנים באופן סוציאלי וזה עבד מצוין, אבל זה נגמר. במחקר הדגשתי עד כמה קריטי ליצור עבורם מרחבים של הדרכה ורפלקציה".
מה עוד הפתיע אותך בממצאי המחקר?
"גיליתי שאין תפיסה אחידה לגבי מהו 'תרגום טוב'. המתורגמנים ממקמים את עצמם על הרצף שבין 'צינור שקוף' ל'מתווך תקשורת'. הם לא חושבים שהם רק מעבירים מילים, אך גם לא מרגישים בנוח לנהל את הסיטואציה.
"מתורגמנים רבים מסרבים לתרגם בבתי משפט או במשטרה. בדיונים על משמורת ילדים, למשל, הסטרס והמחשבות על הילדים הפרטיים שלהם קשים מנשוא"
"בנוסף, הופתעתי מהפער בין התיאוריה למעשה. המתורגמנים הצהירו שצריך לשמור על ניטרליות ולא להתערב, אבל כשתיארו מקרי בוחן, התברר שכולם התערבו לטובת הלקוח (החירש או השומע). למשל, מתורגמן אחד ליווה מטופל חירש־עיוור לניתוח. העובדה שהמטופל היה לבדו הובילה את המתורגמן להפוך למלווה אישי. הוא גם היה שם לנחם אותו וגם הקפיץ אותו הביתה לאחר מכן. אלה לא דברים בהגדרת התפקיד, אבל אי אפשר להישאר ניטרלי לחלוטין בסיטואציות כאלה".
את מרגישה חוסר סבלנות בחברה כלפי מתורגמנים?
"כן, בהחלט. אנשים שלא מעורים בקהילת החירשים ובתרבות שלהם חשים לעתים אי־נוחות בנוכחות מתורגמן. התפיסה הראשונית היא של גורם מפריע. 'מה הבעיה? היינו מסתדרים בלעדיו', כשבפועל הוא זה שמחזיק את התקשורת ומאפשר אותה".
בימים אלה יוצא ספר השירה הראשון שלך, "שמיים חסרים". איך זה מתקשר לעיסוק שלך?
"בספר יש שירים שעוסקים בשפת הסימנים ובמעשה התרגום. מבחינתי, שפת הסימנים הישראלית היא השפה הכי יפה שיש. היא משלבת צורה של אומנות ויזואלית, כל הגוף נמצא בתוכה, ואת חייבת להיות בערנות גבוהה, לבדוק את כל הניואנסים ולשמור על קשר עין רציף.
"השפה הזו הפכה לחלק ממני, כמו שכתבתי באחד השירים: 'אני שייכת לשפה הזו יותר משהיא שייכת לי'. ושירה היא עוד אפיק בשפה. השירה היא גם כלי נוסף לביטוי עצמי, ואני כותבת ומפרסמת את שיריי מתוך אמונה שיש לה משמעות גם עבור האחר. החודש אני מתחילה לימודי ביבליותרפיה. ההבנה שלקריאה, לכתיבה ולשפה יש כוחות מרפאים קשורה בחוטים דקים גם למחקר שלי וגם לרצון שלי לטפל".
יש לך שיר שנקרא "אבודה בתרגום". את כותבת: "הזהות שלי לכודה בגוף ראשון אחר/ במחול של גמישות מכאיבה/ בהקשבה חריפה וערה/ דרך עיניי המגודלות/ דרך אוזניי הדרוכות/ במיתרי הקול הנמתחים/ בשריריי הכואבים, השחוקים". כשרואים מתורגמנים באליפסה בטלוויזיה זה לא נשמע שוחק כמו שאת מתארת כאן.
"זה בהחלט מקצוע שוחק, והייתי רוצה לבחון את הנושא במחקר הבא שלי".
הערת שוליים
מה היית עושה עם מלגה של מיליון דולר?
"תומכת במוסדות שמטפלים בחירשים ויוצאת למחקר מקיף העוסק בחיבור בין תרגום לטיפול נפשי, וגם בסיבות לאחוזי הפרישה הגבוהים של מתורגמנים".
