שרה ספיר. " היו לי שאלות שלא יכולתי לשאול תורמים דתיים או חרדים"

תרמה כליה לאדם זר: "קיבלתי מתנה לחיים"

רוב תורמי הכליות האלטרואיסטים הם גברים דתיים, אבל שרה ספיר, אישה חילונית, החליטה ביום כיפור האחרון שזה מה שהיא רוצה לעשות. אז למה היא שמרה את זה בסוד עד הרגע האחרון?

פורסם: 22.07.21, 08:24
סיפורה של שרה ספיר (49), נשואה ואם לשני בנים (23, 18), תושבת באר־שבע, מנהלת שיווק בינלאומי של חברת "קליר"
"החיים תמיד חייכו אליי, ואני יודעת להעריך את מה שקיבלתי. אני קמה בבוקר בבית יפה, מלא אנשים שאני אוהבת, אני בריאה, יש לי עבודה נפלאה, ואני אדם שמח בחלקו.

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

גדלתי בעומר במשפחה חמה עם הורים מקסימים, שתי אחיות גדולות ממני ואח צעיר. את בעלי, דייל, הכרתי בגיל 16, כשהייתי בתיכון. הוא יליד דרום אפריקה ששירת אז בצה"ל. נישאנו בתום שירותי הצבאי. אחרי טיול של שנתיים בדרום אפריקה חזרנו והתכוונתי ללמוד באוניברסיטה, אבל אז הגעתי לחברת 'קליר' למשרה זמנית של שלושה חודשים, התקדמתי בתפקידים, ושלושת החודשים הפכו ל־28 שנים מלאות עניין ואתגרים מקצועיים.
לפני עשר שנים אחי הצעיר, אריה, נשוי ואב לשניים שמוקף במשפחה נהדרת, חלה בטרשת נפוצה, מחלה קשה שאין לה כיום מרפא. אילו היה אפשר לעזור לו, הייתי הראשונה לעמוד בתור כדי לעשות זאת. לצערי זה בלתי אפשרי. מכיוון שאין לי אפשרות לעזור לאחי, החלטתי לעזור ל'אח של מישהו אחר' ולתרום כליה למי שזקוק לה.
"לפני עשר שנים אחי הצעיר, אריה, נשוי ואב לשניים שמוקף במשפחה נהדרת, חלה בטרשת נפוצה, מחלה קשה שאין לה כיום מרפא. מכיוון שאין לי אפשרות לעזור לאחי, החלטתי לעזור ל'אח של מישהו אחר' ולתרום כליה למי שזקוק לה"
הרעיון לתרום כליה התחיל מחשיפה לסיפורים בתקשורת, אבל מעולם לא התקדם מעבר למחשבה ש'בעצם גם אני יכולה'. ואז, במקום העבודה שלי, חבר נזקק להשתלת כליה, וחבר אחר תרם לו. זה היה מעשה מעורר השראה והזרז שגרם לרעיון להפוך למעשה. בהתחלה התבשלתי עם עצמי. אני אמנם אדם חילוני, אבל ביום כיפור ישבתי והגעתי להחלטה ביני לבין עצמי: כתבתי לעמותת 'מתנת חיים', שהוקמה על ידי הרב ישעיהו הבר ז"ל (שנפטר מסיבוכי קורונה באפריל 2020, צ"ר). אחרי כשבועיים חזרו אליי עם תודה ורשימת בדיקות ארוכה. רק אז סיפרתי לבעלי לראשונה. הוא הגיב: 'אם זה מה שאת רוצה, אני איתך'. הבנים תמכו בי גם הם. כשסיפרתי לאחי חשבתי שיקבל את זה בשמחה, אבל הוא הגיב: 'אחותי, את אישה אצילית, אני מעריץ אותך על ההחלטה, אבל חבל שסיפרת לי. הוספת לי דאגה'. התגובה שלו גרמה לי לשמור את המסע שלי בסוד כמעט עד סופו כדי לא להדאיג את שאר המשפחה.
לאחר ששלחתי לעמותה את תוצאות הבדיקות שעברתי, קיבלתי אור ירוק להתחיל בתהליך ונשאלתי: 'עם איזה בית חולים את רוצה להתקדם?'. כבאר־שבעית מושבעת ופטריוטית דרומית היה ברור לי שאני רוצה בסורוקה. ראשית, בשל הקִרבה הגיאוגרפית למשפחתי. שנית, מסיבה 'ציונית': יש פה מרכז השתלות, ואיני רואה סיבה שתורמים אלטרואיסטים דרומיים יבחרו בבתי חולים במרכז הארץ.
"כשסיפרתי לאחי חשבתי שיקבל את זה בשמחה, אבל הוא הגיב: 'אחותי, את אישה אצילית, אני מעריץ אותך על ההחלטה, אבל חבל שסיפרת לי. הוספת לי דאגה'. התגובה שלו גרמה לי לשמור את המסע שלי בסוד כמעט עד סופו כדי לא להדאיג את שאר המשפחה"
ליאת נשר, מתאמת ההשתלות של סורוקה, הזמינה אותי לפגישת היכרות. קיבלתי מידע מפורט על התהליך ועל ההשלכות של תרומת הכליה לחיי העתידיים. במקביל היא הפגישה אותי עם מאיה ניסן (39), חברת קיבוץ חצרים שתרמה חודשים ספורים קודם לכן כליה לחבר מהקיבוץ שלה. היה לי חשוב לנהל שיח פתוח עם מאיה, מישהי כמוני, אישה צעירה, חילונית וספורטיבית. היו לי שאלות שלא יכולתי לשאול תורמים דתיים או חרדים שדיברתי איתם לפניה, כמו למשל על הצלקות. הקשר איתה הפך להיות הדוק וחברי. היא ליוותה וחיזקה אותי במסע, ויחד החלטנו לחשוף את הסיפור שלנו בקרב חילוניות ולקדם תרומות כליה אלטרואיסטיות בסורוקה.
רציתי שהניתוח יהיה ביום הולדתי ה־49 כי ראיתי בזה משהו סמלי, אבל זה לא הסתדר מבחינת בית החולים ולכן התקיים שלושה ימים אחר כך, ב־3 במאי האחרון. על מקבל התרומה ידעתי רק שהוא חקלאי בן גילי ממושב בדרום. כשהגעתי לאשפוז, יום לפני הניתוח, החלטתי שאיני רוצה מפגש עם דרמות והבעת תודה. כתבתי לו שהוא מקבל כליה שחיה חיים טובים ושאני מאחלת לכליה שלנו להמשיך לחיות חיים ארוכים וטובים. נכנסתי לחדר הניתוח בחיוך, ואחרי שלוש שעות וחצי יצאתי בחיוך. מבחינתי זה היה יום חג, סופו של מסע ארוך והגעה ליעד הנכסף.
"אחרי עשרה ימים, כשהנתרם שוחרר מבית החולים ואני כבר הייתי בבית, הוא בא לבקר אותי. התחבקנו ומיד המשכנו בשיחה כמו חברים ותיקים. היום, כחודשיים אחרי הניתוח, אנחנו בקשר מצוין"
אחרי עשרה ימים, כשהנתרם שוחרר מבית החולים ואני כבר הייתי בבית, הוא בא לבקר אותי. התחבקנו ומיד המשכנו בשיחה כמו חברים ותיקים. היום, כחודשיים אחרי הניתוח, אנחנו בקשר מצוין. שישה שבועות אחרי הניתוח חזרתי לעבודה, לפעילות ספורטיבית ולחיים רגילים לגמרי".
שורה תחתונה: "נכנסתי למסע של תרומת הכליה במטרה לתת מתנת חיים, ואני מרגישה שקיבלתי מתנה לחיים".

לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.