כשמורן פלד מושקוביץ נזכרת בעצמה כרווקה בת 30, הזיכרונות האלה לא נעימים במיוחד. "כל מי שהיה בן גילי ובזוגיות או עם ילדים, היה נחשב מוצלח יותר בעיניי", היא מספרת. "הנטייה להשוואה הלכה איתי לכל מקום והרחיבה את הדימוי העצמי השלילי. אני זוכרת שזה השתלט אפילו על התחום המקצועי, כשהייתי מוצאת את עצמי רבה עם קולגה שלי רק כי יש לה זוגיות. התהלכתי בעולם בתחושה של מאבק".
גם נורה קרלטון עברה את אותן חוויות ממש. "בגיל 30 הרגשתי את הלחץ למצוא זוגיות, הבנתי שהגיע הזמן להשתקע, להתחייב. אבל זו לא הייתה הבנה שהגיעה ממקום עמוק בתוכי, אלא מהתבוננות סביבי, מקולות של אנשים ומנורמות חברתיות. חששתי שאני בררנית מדי. היכולת שלי להקשיב לעצמי השתבשה במשך הרבה שנים, התחלתי לפקפק במניעים שלי. כשאת מלמדת את עצמך להיות קשובה לסימנים מבחוץ, זה בא על חשבון הקשר עם הקול הפנימי שלך. כיום אני שומעת ממטופלות רווקות שלי את אותם הטקסטים, אותם הפחדים, אותם לחצים סביבתיים, אותם ספקות וביקורת עצמית שהיו לי בגיל 30 - למרות שאנחנו דור אחר".
פלד מושקוביץ: "כל מי שהיה בן גילי ובזוגיות או עם ילדים, היה נחשב מוצלח יותר בעיניי. זה השתלט אפילו על התחום המקצועי, כשהייתי מוצאת את עצמי רבה עם קולגה שלי רק כי יש לה זוגיות"
קרלטון ופלד מושקוביץ, שתיהן עובדות סוציאליות, פסיכותרפיסטיות שמתמחות בטיפול ממוקד חמלה (CFT), פוגשות נשים בדיוק בנקודה הזו: שבה הרצון לאהוב ולהיות נאהבת הופך להיות לפעמים מוקד של מתח, שיפוט עצמי או עייפות רגשית. בסדנה הקבוצתית החדשה "דרך החמלה" הן מזמינות אותן לעצור, להניח את השריון וללמוד איך לפתח חמלה מחדש - כלפי עצמן, כלפי אחרים, ואולי גם כלפי המסע המפותל שמוביל אל הזוגיות.
"מה שאנחנו מרגישות מהמטופלות שלנו וגם יודעות כנשים שחוו זאת בעצמן, זה שלרוב את מחפשת זוגיות כדי להגיע למקום של נוחות ושל ביטחון, אבל זה הופך להיות מסע שיש בו איכויות של איום", אומרת קרלטון. "האיום נגרם בשל הלחץ החברתי מבחוץ וגם מבפנים. אותן נשים מרגישות שאין להן פריווילגיה לא לצאת לחיפוש, בגלל השעון הביולוגי המתקתק ובשל ההשוואות הבלתי פוסקות עם הסביבה. האיום הזה מביא אותן לחפש זוגיות עם אנרגיה של קרב או של התגוננות".
"לכל זה נוסף אלמנט של סבל", אומרת פלד מושקוביץ. "ככל שאני צוברת חוויות קשות יותר בדרך, הדיבור הפנימי שלי נהיה מכאיב. יש מקרים שהדיבור הקשה הזה יופנה החוצה, למשל באמירות כמו 'הגברים דפוקים', 'העולם לא בסדר', ולפעמים הוא יופנה פנימה, למשל בקביעות כמו 'אני לא בסדר' או 'משהו בי דפוק'".
קרלטון: "ההזמנות לחתונות מתחילות להיערם על המקרר, ומישהו מהמשפחה אומר לך, 'תחשבי למה אין לך זוגיות ומה את עושה לא בסדר'. גינקולוגים מתחילים לדבר איתך על הקפאת ביציות, ובכל סדרות הטלוויזיה הכול מכוון לזוגיות מונוגמית ולהבאת ילדים. הלחץ משפיע".
פלד מושקוביץ: "אפילו אם האישה מרגישה שהיא לא מוכנה לזוגיות או לילדים, הלחץ החיצוני שמופנה כלפיה, גם אם הוא לא מילולי, נכנס למערכת המחשבות שלה".
קרלטון: "זה הולך למקום של האשמה עצמית או שנאה כלפי אחרים, הרבה שנאת גברים ותחושה שאת קורבן של המערכת. למשל, של אפליקציות היכרויות שעושות מניפולציות כדי שלמשתמשים שלהן לא תהיה זוגיות. אני שומעת בקליניקה הרבה טענות על כך ש'הכול נגדי', ויש להן מעט מאוד כלים להתמודד עם זה. יש תחושה שהן לבד בתהליך".
לעצור את הסטוקינג
ההגדרה של המושג "חמלה" היא רגישות לסבל של האחר או של עצמי, תוך מחויבות להקלה עליו או למניעתו. טיפול ממוקד חמלה הוא גישה שפיתח ב־2009 הפסיכולוג הבריטי פרופ' פול גילברט, ומטרתו לאפשר לנו לעצור ברגע שאנחנו נתקלים במציאות מאתגרת או בסערות פנימיות, לזהות את הסערה ולשאול את עצמנו: מה יהיה חומל עבורי כעת?
טיפול ממוקד חמלה שואף לווסת שלוש מערכות בגוף ולאזן אותן: מערכת האיום שמופעלת בתגובה ללחץ, לביקורת או לסכנה, מערכת הרגיעה ומערכת המוטיבציה שמניעה אותנו לפעולה. "היכולת לווסת בין המערכות מייצרת יציבות מנטלית והרבה יותר חופש בחירה בנוגע למה שחשוב לי בחיים", אומרת פלד מושקוביץ. "יש לכך גם היבט בריאותי, בגלל הרמות הגבוהות של הורמון הקורטיזול שמיוצרות בגוף בזמן סטרס, שעלולות להיות להן השלכות שליליות.
"הרבה פעמים אנחנו חושבות שטיפוח תחושת חמלה הוא לא יותר ממותרות ולמי יש זמן לזה. לפעמים אנחנו מקשרות חמלה עם תחושה של ויתור, כאילו שכדי להתקדם אני צריכה להיות קשוחה עם עצמי. הגישה שלפיה אנחנו פועלות מדברת על המחיר הפיזיולוגי של חוסר חמלה, של חיים בצל איום ובמצוקה. זו כבר לא פריווילגיה, זה חיוני לתפקוד תקין".
פלד מושקוביץ: "כל מי שהיה בן גילי ובזוגיות או עם ילדים, היה נחשב מוצלח יותר בעיניי. זה השתלט אפילו על התחום המקצועי, כשהייתי מוצאת את עצמי רבה עם קולגה שלי רק כי יש לה זוגיות"
למה חשוב לפתח את החמלה בהליך של חיפוש זוגיות?
קרלטון: "קודם כול המטרה היא להפחית את הסבל הכרוך בו. אבל יותר מזה, החמלה תחזיר אותי לאזורים של רגיעה, נחת ושקט. היא הופכת אותי לאדם פחות הישרדותי, פחות בדריכות, פחות בתחושת איום וחופשי יותר. כשאני בהישרדות, העולם נחלק עבורי לשחור ולבן, לרע וטוב, למי שבעדי ומי שנגדי. יש לי ציפייה מעצמי להיות בשליטה, להבין מה קורה. כלומר, אם אני נדחית, להבין את הסיבה לדחייה, ואם אני לא מבינה, אני נכנסת לאזורים של חוסר אונים ומצוקה. החמלה מלמדת אותנו להבין שיש דברים שלא תלויים בנו. היא מאפשרת לנו לגלות סבלנות עמוקה לתהליכים, להיות יותר בתחושה של רוגע, גם כשאין שליטה".
תנו לי דוגמאות מהקליניקה שלכן.
פלד מושקוביץ: "הייתה לי מטופלת שיצאה לדייט מוצלח, אבל אחריו אותו בחור לא סימס ולא התקשר בקצב שהיה נכון בעיניה. התחיל אצלה רעש גדול מאוד בראש. היא אמרה, 'כואב לי הלב, כל מה שלא רציתי שיקרה, קורה'. העבודה שלנו הייתה להסכים להכיר בכך שיש פחד, להסכים לכאוב את הכאב כי דברים אינם כפי שרציתי, לשים לב לצורת המחשבה ולמה שמתעורר בגוף. התהליך הזה לא הופך את הדחייה למשהו טוב ונעים, אבל היכולת להתקרב לכאב איפשרה לה לראות את המציאות מהיבט אחר ולומר לעצמה: אולי זה לא הבן אדם שאיתו אני רוצה להיות".
קרלטון: "מטופלת שלי חוותה דחיות רבות באפליקציות היכרויות, זה היה הסיוט שלה. הייתה לה התכתבות נחמדה מאוד עם מישהו, שנעלם אחרי כמה ימים. הפסיק לענות. זה אובייקטיבית לא נעים, על אחת כמה וכמה על רקע ההתנסויות הלא פשוטות שהיו לה. בעבר היא הייתה עושה לו סטוקינג בכל הרשתות החברתיות, מנסה לחנך אותו בהודעות, וזה היה הופך לכדור שלג. המפגש הזה היה שונה, כי הצלחנו לראות איך היא פועלת ולעצור את דרך הפעולה האוטומטית. כשעצרנו להבין מה גורם לה לעשות את הסטוקינג - איזה זעם שהוא נסבל יותר מהכאב - היא הצליחה לעצור את התגובה האוטומטית והייתה גאה בעצמה שלא פעלה".
וזו תוצאה של פיתוח החמלה?
"להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי העולם זה גם להבין שאנחנו לא יודעות מה עובר עליו, לדעת שזה לא פרסונלי ולבחור בפעולה שתהיה מיטיבה עבורי".
קרלטון: "כשאני בהישרדות, יש לי ציפייה מעצמי להיות בשליטה. כלומר, אם אני נדחית - להבין את הסיבה לדחייה. חמלה מלמדת אותנו שיש דברים שלא תלויים בנו"
איך טיפוח החמלה העצמית יכול לסייע לנו בקשר עם הסביבה?
"יש לי מטופלת שהיא קרובה מאוד לאמא שלה. הפיצוצים היחידים ביניהן קורים כשהאמא אומרת לה, 'תחשבי מה את יכולה לעשות כדי למצוא בן זוג'. המטופלת הבינה שהיא כועסת על אמא שלה ממקום שבו היא מזדהה עם הביקורת, כי גם היא חושבת שמשהו אצלה לא בסדר. בפעם האחרונה שזה קרה, במקום להתפוצץ על אמא שלה, היא ניהלה את הסיטואציה. אמרה לה, 'אני מבינה שאת רוצה בטובתי, אבל האופן שאת עושה את זה לא מיטיב איתי. אני עושה מה שאני יכולה ואני צריכה שתסמכי עליי ותהיי איתי'. אמא שלה הקשיבה ולא התגוננה. זה מהלך שבו המטופלת חשבה מה יהיה הצעד שייטיב איתה ופעלה לפיו".
הפרידה כאקט חומל
שתיהן בנות 50, אמהות, גרושות. דומות, אבל שונות. פלד מושקוביץ, אמא לשלושה (17, 15, 10), נולדה בקיבוץ עין חרוד מאוחד, והיא בוגרת הלינה המשותפת. "כבת קיבוץ למדתי להיות קשובה לקולות שבאים מבחוץ, שהנחו אותי להיות כמו כולם, להיות בסדר, לזהות מה נכון ומה לא נכון, להתאים את עצמי לצרכים של האחר", היא אומרת. "במשך שנים העולם שלי התנהל עם מחשבות שיפוטיות, ביקורת עצמית, אשמה ובושה".
את בעלה לשעבר הכירה באפליקציית ג'יי דייט, ונישאה בגיל 32. "בתוך היחסים הייתה אישה שלא רואה מספיק את הצרכים של עצמה ואת הרצונות שלה, ולא רואה את עצמה כמספיק ראויה", היא אומרת. גיל 40 הביא איתו את ההבנה שהיא לא נמצאת במקום שנכון לה, "אבל פחדתי להיות לא בסדר ולהכאיב לו".
הייתה לך יותר חמלה כלפיו מאשר כלפי עצמך?
"בדיעבד זה גם לא היה חומל כלפיו, זה היה מתוך פחד. דווקא הגירושים היו אקט של חמלה, להצליח לפרק את מערכת היחסים. ראיתי את זה בקשר הטוב שלו עם בת זוגו הנוכחית".
פלד מושקוביץ: "לפעמים אנחנו מקשרות חמלה עם ויתור, כאילו שכדי להתקדם אני צריכה להיות קשוחה עם עצמי. אבל זו לא פריווילגיה, זה חיוני לתפקוד תקין"
בתום עשור של נישואים התגרשו, והיא התחילה דרך חדשה: אחרי שנים כעובדת סוציאלית למדה פסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס, חיברה בין הראש לגוף. בשמונה השנים האחרונות היא בזוגיות. לאחרונה עזבה את מקום מגוריה בפרדס חנה וחזרה להתגורר בקיבוץ שבו גדלה, שם גם נמצאת הקליניקה הפרטית שלה.
קרלטון, בת יחידה לאם חד־הורית, גדלה ברמת אביב בחברה הומוגנית, שם הייתה חריגה "מכל בחינה", כהגדרתה. גם היא עשתה הכול כדי לא להיות יוצאת דופן. "לא עצרתי כדי להקשיב לעצמי, הייתי תמיד בתנועה, בודקת איך צריך להתנהג ומה צריך לעשות".
את בעלה הכירה כבר בחטיבה. הם נפגשו במקרה כשהייתה בת 30 ונישאו כעבור שלוש שנים. המוטיבציה לייצר לעצמה שייכות וביטחון, היא אומרת, המשיכה איתה גם בשלב של בחירת בן הזוג. "פעלתי לפי סממנים חיצוניים. יש הרבה איכויות במי שהפך להיות בעלי: יש לנו שפה משותפת, יש לו משפחה חמה, הוא היה במסלול קריירה מסוים. כל זה סימן לי יציבות. הצורך להתיישב מנע ממני לראות את הדברים שלא התאימו".
לקראת גיל 40 גם היא הבינה שמשהו שם לא עובד. "במשך שנים נלחמנו על הקשר, ובסוף זה נשאר ברמה של מאבק ולא מסע משותף". הנישואים הסתיימו אחרי 13 שנים משותפות ושני ילדים (בני 14 ו־12). "הפרידה הרגישה כמו אקט חומל כלפי עצמי", היא אומרת. "העמקתי עוד יותר את היכולת לשהות בכאב, נתתי לו לגיטימציה וגם לעובדה שקשיים הם חלק מהחיים, והרעיון הוא איך לצאת מהקושי ולא להימנע ממנו".
מתואר שני בעבודה סוציאלית קלינית המשיכה ללימודי טיפול בטראומה ולימודי פסיכותרפיה ממוקדת מיינדפולנס. כיום היא עובדת כמטפלת פרטנית וזוגית במרכז לטם ובקליניקה פרטית בתל אביב.
השתיים נפגשו לפני שלוש שנים בקורס בודהיזם. "נורה הדליקה אותי בתל אביביות שלה", מחייכת פלד מושקוביץ. "החיבור היה מיידי". "מצאנו מכנה משותף סביב החוויות בזוגיות שיצאנו ממנה", מוסיפה קרלטון. "היו אינטימיות וקרבה מהרגע הראשון".
הסדנה בהובלתן אורכת יומיים, והפעילות כוללת עבודה עצמית וקבוצתית עם שפת החמלה. הבחירה להעביר סדנה קבוצתית נועדה גם כדי לפתח את היכולת לקבל חמלה מאחרים. "להיות בתוך קבוצה של נשים שחוות חוויות דומות, מאפשרת להן להרגיש שהן לא לבד", מסבירה פלד מושקוביץ. "במפגש עם נושא הזוגיות, כשחווים קושי או דחייה, חוויית הבדידות מתעצמת ומחלישה. היכולת להיות יחד, להתקרב לכאב בעיניים טובות, מתוך סקרנות ומחויבות ללמוד את הדפוסים שלנו, עשויה להיות דבר מרפא לב ולהביא להתפתחות וחופש".
