דמיינו את הסיטואציה הבאה. אתן נכנסות לחדרו של רופא המשפחה ושוטחות בפניו את הבעיה שלכן: אתן מדוכדכות וחרדות, איכות השינה שלכן ירודה, הסטרס מנהל את חייכן ומצב הרוח גרוע. הרופא מתבונן בכן לרגע ומקליד במחשב את המרשם: "רפואת יער".
ובכן, הסצנה הזאת עדיין קצת עתידנית בישראל של ימינו, אבל אילו חיינו ביפן, קנדה, גרמניה וארצות מתקדמות אחרות, היא הייתה מעוגנת במציאות של המערכת הרפואית הציבורית. באותן ארצות יכול רופא לתת למטופליו מרשם לפעילות ביער הנכללת בסל הבריאות.
"רפואת יער" היא שיטה טיפולית מבוססת מחקר, המעודדת שהייה מודעת ומרגיעה ביער למטרות בריאות ורווחה. בניגוד לטיול רגיל או לשהייה בטבע לצורכי פיקניק, לדוגמה, רפואת יער מתבססת על פרוטוקול טיפולי סדור ומתמקדת בהתחברות עמוקה ליער באמצעות חמשת החושים ובסיוע מדריכים ייעודיים מוסמכים.
בימים אלה התפרסמו תוצאותיו של מחקר קליני ראשון מסוגו בארץ, בהובלת פרופ' איתמר גרוטו (לשעבר המשנה למנכ"ל משרד הבריאות) עם ד"ר אפרת דנינו והיזמת גליה בן חיים. המחקר, שכלל 500 משתתפים, בחן את ההשפעה הרגשית והפיזיולוגית של תהליך טיפולי בטבע, המבוסס על מודל רפואת יער. הוכח בו, בין השאר, כי טיפול ברפואת יער יכול לסייע בהורדת רמות הקורטיזול (המכונה "הורמון הסטרס"), ומכאן להפחתת הלחץ. הוא מצביע על רפואת יער כתחום שכדאי להפוך לכלי טיפולי במערך הבריאות הישראלי.
ילדה במתנה
בעלת החזון ומי שמובילה את הפיכת הרעיון לביצוע היא גליה בן חיים (55), תושבת נוה ירק, נשואה ואם לארבעה (תאומים בני 27, בן 21 ובת 15), יזמת בנשמתה. היא ילידת פתח תקווה, בכורה בין חמשת ילדיהם של רינה ומרדכי פנחסוב. "בילדותי היינו עניים, אבל נתינה ועשייה למען האחר היו ערך עליון אצל הוריי", היא מדגישה. כשהייתה בת 12 עברה המשפחה לרמת אפעל. "היה לי הלם תרבות. היינו משפחה מזרחית לא מבוססת בתוך שכונת פאר, ואני הרגשתי שקופה ולא שייכת". בהמשך נהיה אביה בעלים של חברה ליבוא ומסחר בעץ לבניין ולתעשייה, והמצב הכלכלי בבית השתפר לאין ערוך. בשלב מסוים נטע האב חורשה של איקליפטוסים על פני שטח של 40 דונם בפתח תקווה. חזונו היה לפתח ענף חקלאי של גידול העץ לצורך מרעה דבורים לדבש.
"לי לא היה אז שום קשר ליער. היערנות אינה מובנית באופי שלי", צוחקת בן חיים. חלומה המקורי היה להיות מעצבת אופנה, אך החיים גלגלו אותה למחוזות אחרים. בתום השירות הצבאי, כשהייתה בטיול בארצות הברית, הודיע לה אביה שהוא מקים חברה נוספת בתחום המוצרים לבנייה והציע לה לנהל אותה איתו. "הסלילו אותי לדרך שלא בחרתי בה", היא אומרת. כשחזרה ארצה למדה מינהל עסקים במכללה למינהל ובמקביל הפכה למנהלת שותפה של החברה. בגיל 25 נישאה לאבישי, אז איש קבע. בגיל 27 נולדו להם תאומים, בן ובת. כשחיפשה עבודה שתתאים לסדר היום המשפחתי, החלה לייבא משחקי עץ המפתחים מיומנויות ולמדה תרפיה במשחק בתוכנית של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר־אילן. "הגדרתי לעצמי חזון: לשנות את תרבות המשחקים בישראל", היא אומרת. בשלב מסוים יזמה הקמת מוזיאון אינטראקטיבי למשחקים, שלא הושלם. היבוא מסין שהציף את השוק הישראלי גרם לה למכור את העסק אחרי שמונה שנות פעילות.
"היה לי הלם תרבות. היינו משפחה מזרחית לא מבוססת בתוך שכונת פאר. הרגשתי שקופה ולא שייכת"
בגיל 32 ילדה את בנה השלישי, "ולקראת גיל 40 קיבלתי תינוקת במתנה. תמיד ידעתי ואמרתי לכולם, כולל לבעלי מיד כשהכרנו, שכשאהיה אם לילדים משלי ויהיו לנו תנאים מתאימים, אאמץ ילד. זו הייתה מורשת משפחתית מסבתי, שהיו לה עשרה ילדים, אחת מהם מאומצת. כשהייתי בת 38 בעלי אמר: 'בואי נעיר את החלום שלך'. נרשמנו לעמותת 'אורשלום', במטרה להיות משפחת אומנה. אחרי כחצי שנה הגיעה שיחת טלפון מהעובדת הסוציאלית של העמותה: 'יש לנו תינוקת בת שבוע שזקוקה למשפחה, היא בבית החולים. עד מחר בשבע בערב צריך להחליט אם אתם המשפחה'.
"זה היה בחופש הגדול. שלושה ילדים בני 11 וחמש בבית, אני מנהלת עסק, בעלי בעלים של עסק להגנה נגד אש, שנינו עצמאים. מצב מלחיץ למדי. אבל לא היה לי ספק. באותו רגע הרגשתי שאלוהים שלח לי מתנה. התקשרתי לבעלי, שאלנו את הילדים, והבן הגדול אמר: 'אני לא יודע אם תצליחי לאהוב אותה כמו שאת אוהבת אותנו', ואני עניתי שבלב שלנו תהיה מספיק אהבה לכל הילדים שלנו. ההחלטה המשפחתית הייתה חיובית, ולמחרת הגענו לבית החולים לפגוש את התינוקת, שהייתה במעמד של אומנה חסויה עם אופק לאימוץ. היא הגיעה אלינו בגיל שבועיים, וכולנו הרגשנו שהיא חלק מאיתנו. בגיל שלוש וחצי קיבלנו צו אימוץ רשמי".
להעיר את היער
ההורות הפעילה והעסק התובעני לא מנעו ממנה להרחיב את אופקיה. "תמיד למדתי, כל פעם משהו אחר: הנחיית קבוצות, NLP, שיטות מעולמות הרוח והטיפול, חשיבה הכרתית - שיטת ימימה, מתודולוגיות של פתרון אתגרים וקונפליקטים, וגם התנדבתי במשך שבע שנים עם אסירות בכלא נווה תרצה לשיפור התקשורת עם ילדיהן".
בגיל 42 נסעה עם משפחתה לטיול בדרום אפריקה, ובאחת הנסיעות הארוכות נרדמה. "חלמתי שאני פותחת מרכז של הכשרות והדרכות ביער של אבא שלי. כשהתעוררתי, כתבתי לי את החלום ולא סיפרתי עליו לאף אחד. זמן מה אחר כך פגשתי פסל שעבד ביער שלנו, והוא אמר לי: 'חייבים להעיר את היער'. חזרתי הביתה וקראתי את החלום. למחרת התייצבתי אצל אבא במשרד ושאלתי מה דעתו שאפתח ביער מרכז הדרכות, הכשרות ואימון מנטלי כדי לעזור לאנשים לעשות שינוי בחיים. אבא נתן את ברכתו, וכעבור כמה חודשים אנשים התחילו להגיע.
"תוך כדי הנחיה והדרכה התחלתי להרגיש שלאנשים קורה משהו שלא קרה בהדרכות שעשיתי בעיר: אין ציניות, אין התנגדות, יש פתיחות וכנות, הבנות מהירות, נינוחות, שיתוף פעולה. יש אמת. החלטתי לחקור מה יש ביער שגורם לאנשים להשתנות. המציאות המשברית בארץ הניעה אותי לחפש דרך למצוא אינטרסים משותפים ולעבוד בשיתוף פעולה. הגעתי למחקר של הביולוגית פרופ' סוזן סימרד מקנדה, שמצאה שבין העצים יש רשת של תקשורת והזנה הדדית, והבנתי שאפשר להעתיק את המודל הזה לכל מערכת אנושית. החלטתי לאמץ את המודל של רשת קרקעית המקיימת את האקו־סיסטם למודל של קהילה ארגונית שעובדת בסינרגיה.
"בנינו מסלול תחנות ביער והזמנו אנשים. אחרי שלוש שעות ביער ביקשנו מהם לכתוב על תחושותיהם, הטקסטים היו פואטיים"
"במסגרת החיפושים שלי גיליתי את המושג 'רפואת יער' ששורשיה בשהות מודעת ביער. המושג נולד בשנות ה־80 של המאה ה־20 ביפן, כתשובה למה שהוגדר שם 'מחלת הטכנו־סטרס'. ד"ר שינג לי, פנימאי שחקר את השפעת הסביבה על האדם, התחיל לשלוח מטופלים ליער ולבדוק את תגובותיהם הפיזיולוגיות והרגשיות. השיטה שפיתח התפשטה בעולם, וב־2015 הוקם ארגון בינלאומי של רפואת יער (INFTA), שבנה פרוטוקול טיפולי הבנוי משלוש שעות ביער בליווי מדריך מוסמך - טיפול שנעשה בקבוצה, כמעט ללא שיחה. כיום רופא המשפחה בכמה מדינות נותן מרשם לרפואת יער להפחתת סטרס, תסמיני חרדות ודיכאונות, לאיזון לחץ הדם, לשיפור השינה, לסיוע בהחלמה מניתוחים ועוד תופעות פיזיות ונפשיות".
הרופא הוא העץ
7 באוקטובר זירז את בן חיים לעשות משהו עם הידע שרכשה בנושא רפואת יער. "הבנתי שאני חייבת להביא את הבשורה לישראל", היא אומרת. "בני תומר ואני יצרנו קשר עם הארגון הבינלאומי והוסמכנו כמדריכי רפואת יער. בנינו מסלול תחנות ביער של אבא והזמנו אנשים. אחרי שלוש שעות ביער ביקשנו מהם לכתוב על תחושותיהם - הטקסטים היו פואטיים. החלטתי להרחיב את הנושא לרמה לאומית, כדי שבסופו של דבר רופא יוכל לתת למטופל מרשם לרפואת יער".
הצעד הבא שלה היה שיחה עם פרופ' איתמר גרוטו, ד"ר אפרת דנינו, מנהלת בית הספר לסיעוד ואחיות במרכז הרפואי שמיר אסף הרופא, וגנית ברוכין, אחות מיילדת שכותבת דוקטורט על רפואת יער. "בינואר 2025 קיבלנו אישור של ועדת הלסינקי למחקר קליני התערבותי, ובמרץ יצאנו למחקר, שהכיל 500 איש ב־11 קבוצות. כל משתתף קיבל שלושה מפגשים ביער, חצי בפרוטוקול מלא (הליכה בין שבע תחנות עם מדריך מוסמך) וחצי בשהות מודעת ביער, בלי הדרכה. אצל כולם מדדנו לחץ דם, דופק, קורטיזול ברוק ועוד. 10% מהם עברו בדיקות גלי מוח (בחסות ד"ר נטע מימון, שהשתתפה במחקר). כולם ענדו שעונים המודדים סטרס".
מה היו תוצאות המחקר?
"במעבדה של אוניברסיטת בן־גוריון נמצאה ירידה מובהקת ברמות הקורטיזול בקבוצה שעברה את הפרוטוקול המלא של רפואת יער. בקבוצה הזאת גם נראו שיפורים משמעותיים במדדי מוח מרכזיים, שלא היו קיימים בקבוצה של השהות המודעת ביער. הרופא הוא העץ. בעצים שגדלים בחורש הישראלי יש חומר אורגני: פיטונצידים (תרכובות אורגניות נדיפות שצמחים מפרישים כדי להגן על עצמם ממזיקים. צ"ר) - הפועל על המערכות העצביות, הכימיות והרגשיות. הגוף מייצר תאי הרג טבעיים נגד זיהומים ותאים סרטניים".
בשיתוף הקואליציה הישראלית לטראומה הוכשרו 20 מדריכים של רפואת יער. בן חיים אינה מסתפקת בכך. "אני קוראת לחלוצים נוספים להצטרף ליוזמה. במציאות הישראלית כולנו נושאים כאב, דאגה ושחיקה גדולה, ומצויים בסטרס עצום. יש כאן כלי נגיש ויעיל".
כבר יש מקומות שבהם אפשר להגיע להדרכה ברפואת יער?
"במקביל לקשרים עם קופות החולים, כדי להכניס את רפואת היער למרשם רופא, אנחנו עובדים עכשיו עם כעשר רשויות שיש להן שטחים מיוערים, כדי לבנות להן מסלול ולתת להן מדריכים מוסמכים. כך יתאפשר למילואימניקים, לחיילים, למשפחות מתפרקות, לפצועים, לבני הגיל השלישי ועוד לתרגל ביער ולהוריד את הסטרס".
את משתמשת ברפואת יער לצרכייך?
"בוודאי. אני מרגישה אחריות עצומה על כתפיי וחייבת את זה. אני מתחילה את הבוקר ביער, שנמצא כרבע שעה מביתי. אני כבר לא עושה את כל התחנות, אבל בהחלט יושבת על ספסל בפארק ומקבלת עוצמות מהעצים".
