כמו אצל רבים, ההחלטה שלי ושל האקס להתגרש לא הגיעה בבת אחת. היא התקבלה אחרי שבמשך תקופה ארוכה הנישואים שלנו היו כמו ספינה שוקעת. כזו שברור לאיזה כיוון היא נוטה, אבל עדיין ניסינו לייצב אותה: לרוקן ממנה דליים, לסתום את החורים, לקרוא Mayday Mayday לרב־חובלת זוגית. ולא בגלל שכל כך נהנינו לשוט בה. זה היה בעיקר בגלל הפחד הגדול ממה שמחכה לנו במים העמוקים. כי לפעמים עדיף רק לצוף מאשר לצלול אל הלא נודע.
לפחות מהצד שלי, אני זוכרת היטב את הרגע שבו הרגשתי "זהו. אני שלמה לקפוץ לים, לא משנה אילו סלעים אפגוש בקרקעית". ולא פחות חשוב: אני זוכרת את האירועים המכוננים שקדמו לאותו רגע.
זה התחיל בבקשה של שכנה מבוגרת שלי, שגרה לבדה, להקפיץ אותה לקופת החולים. ידעתי שהיא גרושה, סבתא לנכדים, מחלימה מסרטן השד. אבל את הסיפור שלה שמעתי רק באותה נסיעה: איך גילתה שבעלה בוגד בה עוד כשילדיה היו קטנים. איך אחרי שהתעמתה איתו, לא רק שהוא לא הכחיש - אלא אפילו רצה ללכת ולחיות עם אהובתו. "אבל דאגתי לילדיי", הסבירה בעצב. "פחדתי שהוא יביא עם האישה הזו ילדים נוספים וזה יבוא על חשבונם".
אז היא שכנעה אותו להישאר "עבור הילדים" ובחרה להעלים עין ממעשיו. זאת עד שילדיה גדלו, פרסו כנפיים, ויום אחד הוא נכנס הביתה ואמר שהוא "סיים את חובותיו". מיד לאחר מכן הוא ארז את חפציו ועבר לגור עם המאהבת.
"בראייה לאחור", כך אמרה לי, "הייתי צריכה לעזוב ברגע שגיליתי. לא רק בגלל שאז הייתי צעירה והיה לי סיכוי גדול יותר לפרק ב', אלא בגלל שברגע שנשארתי, בחרתי להמשיך לחיות כל השנים האלה בשקר. ואני בטוחה שזה מה שגרם לי לחלות".
בעלי לשעבר לא בגד בי. זו ממש לא הייתה הסיבה לחורבן נישואינו. אבל היה משבר אחר שפצע קשות את הנפשות של שנינו, ואחריו גם אני הרגשתי שאני חיה בחוסר הלימה, שאם זה יימשך - הנפש החולה שלי תדביק גם את הגוף.
כמה ימים לאחר אותה נסיעה עם השכנה שוחחתי עם חברה על זוג שהכרנו, שהתמודד עם מהמורות לאורך כל שנות נישואיו. היא אמרה שברור לה שהם יתגרשו, ואני השבתי בנונשלנטיות שברור לי שגם אני ובעלי נתגרש, שכרגע פשוט הילדה עוד קטנה וזה מפחיד כלכלית, "אבל גם אצלנו זה יקרה".
באותו רגע ממש הייתה לי הארה: אסור לי להיות כמו השכנה! הרי אם הסוף ברור, אסור למשוך סתם זמן. ואם באמת אכפת לי מהילדה שלי, אז מה שהיא הכי צריכה זה אמא ואבא מאושרים, שיהיו בריאים בנפשם ובגופם.
וכשאני ובעלי שוב קיימנו את "השיחה", הפעם הלב כבר לא דפק בעוצמה. היה לי ברור שאם שנינו נמשיך להישאר על הספינה הרעועה, עם כל המטען העודף והמכאיב שעליה, לא באמת נציל את עצמנו מטביעה. להפך, זו תהיה טביעה יבשה. אכזרית. כזו שתביא לסופנו, אחרי שנבלע עוד ועוד מים מלוחים. אבל אם נאזור אומץ ונקפוץ, אולי בכל זאת נזכה להוציא לבסוף את הראש מהמים ולנשום אוויר נקי.
הרגשתי שזה בדיוק כמו בשיר של אביתר בנאי: "תמיד פחדתי להשתגע/ שהלב יקפא ויתרוקן/ אבל עכשיו כמו שאני יושב/ יש לי סיכוי להינצל אני חושב".
