שבע שנים וחצי שמרה עדנה מזי"א בסוד את העובדה שהיא מתמודדת עם סרטן. כשנפטרה, ב־10 בדצמבר, רבים הוכו בהלם ממותה של אחת המחזאיות המצליחות והמוכשרות בישראל. "מרגע שהיא גילתה שהיא חולה, היא החליטה לשתף בנושא כמה שפחות אנשים. רק בני המשפחה, קומץ חברות וחברים קרובים ידעו", אומרת בתה, אלישבע מזי"א (42), אקטיביסטית חברתית שהייתה עד לפני שנה וחצי מנכ"לית תיאטרון "החאן", ועומדת כיום בראש המנהלת להתחדשות יהודית. "לאמא היה משפט, שאותו שיבצה במחזות שלה: 'אדם צריך ללמוד להתייסר בלי להטריד את מנוחת השכנים'. נראה לי שזה בא משם".
אמך נפטרה 11 שנים ויום לאחר מותה מסרטן של חברתה הטובה ענת גוב, שדיברה בפומבי על מחלתה ועל מותה המתקרב וגם כתבה על כך. מפתיע לשמוע על הסתרת המחלה שלה. איך את מסבירה את זה?
"הן היו מאוד קרובות אך מאוד שונות. האמת היא שאנחנו ניסינו לשכנע אותה להשתחרר מההסתרה, כי זה חייב גם אותנו, אבל היא עמדה בסירובה, בעיקר כי לא רצתה שירחמו עליה. היא הייתה אדם מאוד חזק, פיזית ונפשית. ברוב שנות המחלה לא היו לה כאבים, ורוב הטיפולים שעברה היו יעילים, אז זה עזר לה לשמור על אורח חיים רגיל, לפחות כלפי חוץ".
מאודישן כושל לקריירת כתיבה
עדנה מזי"א נולדה בתל־אביב. אמה הייתה בלח"י ואביה באצ"ל, ואילו היא הצטרפה בגיל 20 לארגון "מצפן" השמאלני־רדיקלי, "אולי כריאקציה להוריי אבל יותר מתוך השקפת עולם הומניסטית", אמרה מזי"א לפני שש שנים בריאיון ל"לאשה". "העוול שנעשה לאחר הציק לי תמיד", הוסיפה, "השקפת העולם שלי עד היום היא שמאלנית־ליברלית־הומניסטית".
בצעירותה הייתה בטוחה שתהיה שחקנית. אחרי הצבא למדה משחק באוניברסיטת תל־אביב, ודן בן אמוץ הזמין אותה לאודישן בהצגה שיצר. משלא התקבלה, לאכזבתה, הבטיחה לעצמה שלעולם לא תיגש יותר לאודישן, ואת הקשר לתיאטרון המשיכה תקופה קצרה כמנהלת הצגה בתיאטרון לילדים ולנוער.
בגיל 23 נישאה עדנה ליואב מזי"א - "הוא היה טייס חיל האוויר, חקלאי, בעל שני תארים בהיסטוריה ומורה דרך", סיפרה באותו ראיון. "כשמייקי, בני הבכור, היה בן חצי שנה, עברתי לנהלל, שבה גדל יואב. באתי לנהלל כדי לגדל את ילדיי בטבע. הקרבתי את עצמי כדי שיהיה להם טוב, אבל התגעגעתי מאוד לעיר". באותו ריאיון, שבו השתתפה גם אלישבע, דיברה עדנה על החרדה הרבה שהיא חשה לשלום ילדיה. כשאלישבע שלפה מהזיכרון סיפורים הזויים על החרדתיות של אמה, הגיבה עדנה: "מה היא רוצה ממני? הרי אני מתפרנסת כל חיי מהדמיון הפרוע שלי".
"אמא לא אמרה לנו איפה היא רוצה להיקבר, אבל ידענו שהיא לא הייתה רוצה אירועי אשכבה בתיאטרון, וגם לא חשבנו שזה מתאים בסיטואציה הנוכחית"
לפני כ־20 שנה התגרשו בני הזוג מזי"א. "בעצם כבר שנים קודם לא היינו יחד, הגירושים באו אחר כך באופן טבעי", סיפרה. "מאז שהתגרשנו אנחנו ביחסים טובים יותר מאשר כשהיינו נשואים. את המפגשים המשפחתיים אנחנו עושים אצלו בנהלל".
את דרכה המקצועית ככותבת החלה עדנה כתסריטאית, כשעבדה עם במאי הקולנוע עמוס גוטמן. המחזה הראשון שכתבה, "וינה על הים", הועלה על במת תיאטרון חיפה ב־1991, ושנתיים אחר כך עלה באותו תיאטרון המחזה המפורסם שלה, "משחקים בחצר האחורית", שעסק באונס הקבוצתי בקיבוץ שמרת ושמוצג בעיבודים שונים גם כיום. מאז הוצגו מחזות רבים שלה, רובם ככולם מעוגנים במציאות הישראלית.
לאורך שנים שיתפה פעולה עם ענת גוב, וביימה חלק ניכר מהמחזות שכתבה גוב. השתיים גם הפכו לחברות טובות, כשם אחת ההצגות שגוב כתבה ומזי"א ביימה. "ענת הפכה אותי לבן אדם בוגר", סיפרה לנו אז עדנה מזי"א. "היא לימדה אותי לקבל את מה שנופל עלינו, לא לקטר, לא להתלונן, לא להתקרבן, לא לבכות – בטח לא על חלב שנשפך. אני בת יחידה, ותמיד היו לי חברות שבאו במקום משפחה, אבל לעולם לא תהיה מישהי כמו ענת".
גם חייה של אלישבע הושפעו מהקשר עם גוב. "היה לה חלק חשוב בעיצוב תפיסת העולם שלי. למשל, הקשר שלי ליהדות. היא הייתה שמאלנית אבל פלורליסטית והייתה מאוד בעד הידברות. התפיסה החברתית שלה היא מקור השראה בשבילי, והפתיחות שלי לאוכלוסיות שונות היא ממנה".
הבן הוזעק מקוסטה־ריקה
במשך שנים הייתה אלישבע פעילה חברתית בירושלים, ואף ניהלה את עמותת "רוח חדשה" (ארגון א־פוליטי לפיתוח קהילות ויוזמות שונות בעיר). לפני שנה וחצי חזרה לנהלל והיא מתגוררת בבית הצמוד לבית אביה, עם בעלה אסף מרגלית וילדיהם תמר (ארבע) וגלבוע (עשרה חודשים). "בנינו לאמא יחידת דיור יפהפייה לביקורים אצלנו וגם חשבנו שהיא תגור שם בעתיד, אבל אמא לא רצתה בשום אופן לעזוב את תל־אביב".
מתי נודע לה שהיא חולה?
"בתחילת 2016 התברר שיש לה סרטן השד. היא עברה ניתוח וטיפולים והייתה במצב טוב, ללא כאבים ובתפקוד מלא. אמא שלה נפטרה מסרטן השד בגיל צעיר, אבל בבדיקות הגנטיות התברר שהמחלה שלה לא נגרמה בשל מוטציות בגנים. ב־2018, אחרי שנתיים, במסגרת בדיקה שגרתית, סיפרה לי כאילו על הדרך שהיא צריכה לעשות ביופסיה, והוסיפה 'אבל זה שטויות'. היא גימדה את זה ולא חשבתי על זה יותר. כמה ימים אחר כך עברתי הליך פולשני, ולפני שנכנסתי להרדמה נזכרתי. מיד כשהתעוררתי התאפסתי והתקשרתי אליה. 'אמא, מה היה עם הביופסיה?', שאלתי, והיא התחילה לבכות ואמרה, 'לא רציתי לספר לך בטלפון, אבל זה סרטן'. בתהליך הבירור נמצא שמדובר במחלה גרורתית, אבל הייתה גם הרגעה - שאפשר לחיות עם זה הרבה שנים. במהלך השנים היא אכן טופלה בשיטות שונות, נלחמה ולא ויתרה, ועד לפני כמה חודשים היא הרגישה טוב ואיכות החיים שלה הייתה סבירה בהחלט, אף על פי שהטיפולים מאוד החלישו אותה. היא עשתה יוגה, הלכה ברגל מהבית לטיפולים באיכילוב, ישבה בבתי קפה, נפגשה עם חברות וחברים וגם יצרה. שבועיים לפני המלחמה היא סיימה לכתוב רומן מתח בלשי, נתנה את כתב היד לכמה חברות שיכתבו לה הערות והספיקה לאסוף מהן את הטקסטים עם ההערות. בערך שבועיים אחרי תחילת המלחמה המצב הידרדר".
"הבמאית הגיעה אליה לבית החולים ואמא העבירה הערות על הסקיצות של התלבושות. מה שהיה מדהים - בכל פעם שהגיע מישהו מהתיאטרון, היא התאפסה"
והיא נשארה בבית לבדה?
"כמעט עד הסוף היא הייתה עצמאית ולא נזקקה לעזרה. היינו בקשר הדוק, התראינו לפחות פעם בשבוע וגם יותר. ביום שישי, 6 באוקטובר, באנו אליה לסופ"ש. בשבת, כשהחלו האזעקות בתל־אביב, יצאנו הביתה, לנהלל, והצענו לה לבוא איתנו. רצינו שלא תישאר לבד, למרות שעוד לא הבנו כמובן את ממדי האירוע. היא לא הסכימה בשום אופן. זו הייתה בעצם האינטראקציה האחרונה שבה היא הייתה ממש בסדר. לפני שנסענו היא עוד שיחקה עם גלבוע התינוק ועשתה פאזל על השטיח עם תמר והייתה מאושרת. בשבועיים הבאים הקשר איתה היה בטלפונים יומיומיים ושיחות ווטסאפ. ואז קלטתי בשיחות שמשהו לא בסדר איתה. הייתה לה שלבקת חוגרת והיא התייסרה מכאבים. החלטתי לנסוע אליה וזו הייתה נסיעה הזויה. בדרך הייתה אזעקה ונשכבתי על הכביש, אבל הגעתי. הייתי איתה כל היום והרגשתי שמעבר לשלבקת יש משהו נוסף. דיברתי בטלפון עם אחי, מייקי, שבשנתיים האחרונות חי עם משפחתו (אשתו וארבעת ילדיו) בקוסטה־ריקה, וניסינו להבין מה קורה לה. אשפזנו אותה לבירור, והתברר שהסרטן הגיע למוח. ואז היא חזרה הביתה. אחי שהגיע ארצה השיג בדרך נס מטפלת פיליפינית מופלאה שהגיעה בדיוק בזמן שצריך, ואמא שלי - האדם הכי עצמאי עלי אדמות - ממש התאהבה בה. חשבנו שהיא תישאר איתה לאורך זמן ארוך וגם נעזרנו בהוספיס בית. כעבור חודש ומשהו הגיע הסוף".
היא הייתה מודעת למצבה?
"קשה לי להגיד. בברית של הבן שלי, לפני עשרה חודשים, היא נורא בכתה, אני לא יודעת אם מהתרגשות או מהמחשבה שלא תזכה לראות אותו גדל. מאחר שכתבה לתמר בתי ספר ("קוקולולי", הוצאת זמורה ביתן) שיצא לאור לפני שנה וחצי, שאלתי אותה לפני כחודשיים: 'אמא, מתי תכתבי ספר גם לגלבוע?', והיא ענתה: 'אם אני אחיה עוד כמה חודשים – אכתוב, אבל יכול להיות שלא אספיק'".
עד מתי המשיכה את המעורבות הפעילה שלה בתיאטרון?
"גם כשאושפזה בבית החולים הרגישה שהיא ממשיכה לנהל את חייה. בתיאטרון בית ליסין תתקיים בינואר העלאה מחודשת של 'סטמפניו' – של שלום עליכם בעיבוד שלה - ויום לפני הקריאה הראשונה הבמאית רוני ברודצקי התקשרה אליה ורצתה להראות לה סקיצות של התלבושות. היא הייתה אז בבית החולים, רוני הגיעה אליה, ואמא העבירה הערות על הסקיצות. מה שהיה מדהים - בכל פעם שהגיע מישהו מהתיאטרון, היא התאפסה. היא גם רצתה מאוד ללכת לחזרה הראשונה, אבל באותו שבוע הכול התחיל להידרדר".
היית איתה כשנפטרה?
"הייתי בדרך אליה. כשהמטפלת הפיליפינית התקשרה ואמרה שכנראה זה הסוף, יצאתי מיד לדרך. כשהגעתי מנהלל לביתה בתל־אביב, אחרי שעה וחצי, היא כבר לא הייתה בחיים. אחי הגיע דקות ספורות אחרי שמתה. הסוף היה מאוד מהיר".
לפני שנים היא עזבה את נהלל וחזרה לתל־אביב, ובסוף נקברה בנהלל. זו הייתה בקשתה המפורשת?
"היא מעולם לא אמרה מה היא רוצה, אולי כי לא ייחסה לזה חשיבות ואולי בגלל פחד מהמוות. זו החלטה שלנו. מהיכרותנו איתה ידענו שהיא לא הייתה רוצה לעשות אירועי אשכבה בתיאטרון, וגם אנחנו חשבנו שזה לא מתאים בסיטואציה הלאומית הנוכחית שבה נהרגים כל יום חיילים".
למה הכי תתגעגעי?
"לקשר שלה עם הילדים שלי. היא הייתה סבתא מספר אחת! הילדים היו כל עולמה. בגלל המרחק היא לא ראתה אותם המון, אבל לא היה יום שהיא לא דיברה איתם. קשה לי נורא שגלבוע לא יזכור אותה בכלל ותמר לא תזכור הרבה. אני גם אתגעגע מאוד לציניות ולהומור שלה. היה לנו קטע כזה, שכל יום – כשנתקלתי בסיטואציות שמישהו אמר משהו ובא לי לצחוק עליו – הייתי מרימה טלפון לאמא ומשתפת אותה. כבר היום בא לי להרים אליה טלפון ולספר לה".
"היא סיפרה שהיא צריכה לעשות ביופסיה, והוסיפה 'זה שטויות'. אחרי כמה ימים התאפסתי ושאלתי, 'מה היה עם הביופסיה?', והיא התחילה לבכות"
מה את לוקחת איתך כצוואה רוחנית שלה?
"את ה'ככות' – מילה שהיא וענת גוב המציאו – תרגום של מונח בודהיסטי שאומר: יש מצב נתון, צריך לקבל את זה ולא לקחת קשה דברים שאי־אפשר לשנות. המונח הזה, שבעצם שאוב מצמד המילים 'ככה זה', הוטמע במשפחה. אני מטבעי לוקחת דברים קשה, וכשזה קורה לי, אסף בן זוגי לוחש לי 'ככות'. זו מאוד הצוואה שלה. וגם ההומניזם. ממנה למדתי לראות את הסבל ואת הכאב של האחר ולהיות אמפתית כלפיו. זה היה מאוד טבעי אצלה. לאחרים, כולל אותי, זה שריר שצריך לאמן. כל השנים אני מאמנת אותו, וזה המצפן שאני שואפת אליו".
איזה מכל המחזות שלה היא אהבה במיוחד?
"היא לא אמרה אף פעם. אני חושבת שהיא מאוד אהבה את 'זוג', המחזה האחרון שהועלה עד כה".
היא הותירה מחזות לא גמורים?
"היו שני מחזות שהיא כתבה בשנים האחרונות ולא הרגישה שהם טובים מספיק. בתקופה האחרונה היא התמקדה בכתיבת הספר שסיימה לאחרונה. האירוניה היא שאמא נתנה לי לקרוא את הספר, ומתוך 180 עמודים הספקתי לקרוא רק 140. כשהיינו אצלה בסוף השבוע של 6 באוקטובר היא תכננה לקחת את תמר להצגת ילדים של שירילי דשא וכבר קנתה כרטיסים. אני תכננתי לנצל את הזמן לסיום 40 העמודים הנותרים. ואז פרצה המלחמה, ההצגה לא התקיימה, אנחנו נסענו הביתה, ולא סיימתי מאז את הספר. בשבועות האלה לא היה לי זמן וגם לא סבלנות לקרוא, ואחר כך נשאבתי לענייני אמא שלי. האמת היא שאני מאוד סקרנית. באחד הימים האחרונים שלה ישבתי אצלה עם סנדרה (שדה) שקראה את הספר ואמרה לי: 'הסוף כל כך מפתיע', ומיד אמרתי לה: 'אל תגידי לי שום דבר. אני רוצה להגיע אליו בעצמי'".
